איזה ציון הייתם נותנים למוח הישראלי על התמודדותו עם משבר הקורונה? פרופ' גד יאיר, מהחוקרים היותר מעמיקים ויסודיים בתחום החשיבה המדעית, דווקא חושב שיצאנו מזה לא רע: "את היתרונות והחסרונות של המוח הישראלי ניתן לראות היטב בתקופת הקורונה. ניתן לראות את הישגי מערכת הרפואה ביכולת אלתור והתגייסות ממעלה ראשונה, ולמולה את אסטרטגיית היציאה מהסגר כהתברדקות. אף אחד לא מופתע - הבלגן שחוגג את היציאה משקף בלגן חשיבתי, שמאפיין כל תוכנית עבודה בישראל. בישראל הצעות מחקר, כמו תוכניות עבודה, הן טיוטות שפתוחות לאלתורים ושינויים בהתאם לנסיבות משתנות. אז כן, הגבנו לקורונה מהר מאוד, ועשינו זאת בדרך מאוד ישראלית. בהשוואה בינלאומית, עשינו זאת באותה הצטיינות כפי שנהוג במדע הישראלי, ועם אותם אתגרים".
בספרו החדש "המוח הסורר", שיצא בסדרת קו אדום המעולה של הוצאת הקיבוץ המאוחד, עוקב פרופ' יאיר אחר הטוויסט הצברי המקורי שהענקנו בחוכמתנו למורשת הגניוס היהודי. אם תרצו, זהו סיפור הגלגול החפיפניקי והקוצני שנולד כאן לשפינוזה, לייבניץ, איינשטיין ופרויד, או כמו שהוא קורא לזה - "לחשוב ישראלית".
"בוא נתחיל בבראשית", הוא מבקש. "המוח האנושי הוא בר-חינוך, וכל חברה מעצבת את המוח של חבריה בדמותה, על פי ערכיה ומתוך קודים בלתי מודעים שהתהוו בהיסטוריה של הקבוצה. אז כן, יש מוח ישראלי, והמוח הישראלי חושב בצורה ישראלית – לטוב ולרע. לטוב, כי סגנון החשיבה הישראלי מדגיש אומץ, חדשנות ואינטגרטיביות. מדענים ישראלים מחפשים אחר התמונה הגדולה, והם זריזים בפעולותיהם – מה שהפסיכולוג זוכה הנובל דניאל כהנמן היה מאפיין כמוח מהיר. החולשות שלנו? תכנון מסודר לטווח ארוך, מעקב אחר סדר פעולות היררכי, סבלנות.
כתבות נוספות למנויים:
"ובוא נוסיף נדבך: המוח הישראלי מחונך להיות כזה על ידי הורים ישראלים, גננות ישראליות, מורות ישראליות ומפקדות ומפקדים ישראלים. ומה שחשוב בחינוכו של המוח הישראלי זה לא התוכן – לא חמש היחידות במתמטיקה או מבחן הידע בהיסטוריה – אלא האיך. איך חושבים, איך מתנהלים בלימוד, איך מתארגנים. זו תוכנית הלימודים הסמויה של התרבות הישראלית – והיא שקובעת את יכולתנו להיות סטארט-אפ ניישן מחד גיסא, ואת הבעיה שכרוכה ב'נסתדר' ו'נגיע לגשר נעבור אותו' מאידך גיסא. אלו לא תקלות: אלו הם פירות החינוך – מוח שהתחנך להיות יצירתי אך חסר סדר; גמיש אך מבורדק; חכם אך רגשי. האמת? קצת כמו שאיינשטיין חשב שמדען צריך לחשוב".
מעניין שדווקא על מדעי הרפואה והטבע כתבת שקיימת אצלנו תחושת "אין סיכוי" בקרב המדענים. איך זה מתיישב עם ההצלחה היחסית שלהם בטיפול במשבר?
"כשאתה מציין את תחושת ה'אין סיכוי', אתה מתייחס לתובנה של מדענים ישראלים שחשים שלמול ההשקעות העצומות במדע בגרמניה, בארה"ב או בסין אין למדע הישראלי סיכוי. אלא שבתגובה לרעב התקציבי בישראל נכנסת החשיבה הישראלית להילוך חמישי. מדובר ביכולת להתנהל כמו דוד מול גוליית: בעורמה, ביצירתיות, בתחבולנות, באלתור ובגמישות. מדענים ישראלים מתארים את המדע בגרמניה במונחים של 'ארמיות', אך את עצמם הם מתארים כמי שמתנהלים כמו יחידה בסיירת. בגרמניה דברים מתנהלים בצורה שיטתית ומסודרת ועל מי מנוחות, אצלנו זורמים עם הנסיבות ומאלתרים למול אילוצים ובלת"מים. צורת החשיבה הישראלית יוצרת מדע חדשני, ואלו גם הקריטריונים להערכה של הצטיינות אצלנו. בישראל – בשונה מגרמניה – אין הערכה ליכולת טכנית. מה שחשוב זה הרעיונות. ובתחום הרעיונות, מדענים ישראלים הם בליגה הבכירה בעולם".
אחת האבחנות היותר מעניינות בספר היא שהמדען הישראלי מושפע גם מתחושת ה"משפחתיות" המקומית. כלומר, נחמד לחשוב שכשאתם מתקשים לסרב לסעודת הענק השבועית אצל ההורים או מכריחים את הילד לדקלם קושיות, אתם בעצם נוטלים חלק בתמונת המציאות הגדולה, שבסופו של דבר הביאה לעולם את Waze ואת תורת הריבוזומים של עדה יונת.
"במקומות רבים בעולם מדע ומשפחה הן ספירות חיים מופרדות", מסביר פרופ' יאיר. "בישראל אין הפרדות. זה קצת כמו שההורים באים לכל טקס סיום קורס בצבא – המשפחה מעורבת בכול. המשפחה בישראל מתגייסת לטובת מדענים צעירים: סבים וסבתות באים לעשות בייביסיטר בזמן שהסטודנטים בקורס או במעבדה. יש שבאים לסייע בזמן הפוסט-דוקטורט בחו"ל. המשפחה בישראל היא משאב תמיכה משמעותי – גם בחלוקה בין בני זוג, שלפעמים שניהם מתנהלים באקדמיה במקביל. יתירה מזאת, קודים של 'משפחתיות' נכנסים ליחסי הגומלין בין פרופסורים ופרופסוריות לסטודנטים ולסטודנטיות שלהם – יש דאגה לרגשות של הסטודנטים, חשוב למנחים שהסטודנטים 'יהיו מחוברים' לנושא שלהם, הם מקיימים מפגשים עם בני ובנות זוג באירועים, ויש יחסים שנמשכים זמן רב אחרי שנגמר שלב ההנחיה.
3 צפייה בגלריה
''מוח שהתחנך להיות יצירתי אך חסר סדר; גמיש אך מבורדק; חכם אך רגשי. האמת? קצת כמו שאיינשטיין חשב שמדען צריך לחשוב"
(צילום: AP)
"ודבר אחרון, מכיוון שהתרבות הישראלית לא מלמדת אותנו לערוך הפרדות בין ספירות חיים שונות, אנחנו מדברים על משפחה ומחקר באותו משפט או באותה סיטואציה. ולפעמים דווקא בשיחות הכי בלתי פורמליות, בפינת הקפה בדיבור על הילדים, יעלה רעיון למחקר חדש או שיימצא פתרון לבעיה מטרידה. היכולת הזו 'לערבב' היא ייחודית לישראלים, ובאופן משעשע היא מאפשרת לנו לעשות יותר מדע עם פחות משאבים".
בהמשך לאותו עניין, המדענית הישראלית כפי שהיא משתקפת בספר היא דמות מרשימה ביותר, שבניגוד לעמיתותיה בעולם מצליחה להצטיין בעבודתה אבל לא לוותר על משפחה וילדים. איך הן עושות את זה? התשובה נתלית באילנות גבוהים. זאת אומרת, גבוהות.
"בתמצית? גל גדות. מדענים בעולם מסתכלים על מדעניות ישראליות ולא מאמינים למראה עיניהם. גם נישואים וגם קריירה? גם ילדים וגם מדע? הכיצד? ובכן, זה קשור למשפחתיות שדיברנו עליה – בישראל יש העדפה ברורה שלא לוותר על משפחה, בעוד שבמדינות אחרות מדובר בהכרעה: או קריירה במדע או משפחה. העדפה תרבותית זו היא הסיבה שבגינה מדעניות ישראליות שעבדו בגרמניה ובארה"ב תיארו את היחס אליהן כ'על-טבעיות', 'חייזריות' או 'סופר-וומן', נשים שלא מהעולם הזה. כי בישראל, 'אין דבר העומד בפני הרצון' ו'אם תרצו אין זו אגדה'. מסרים תרבותיים אלו מעצימים נשים בישראל לצאת למסלול הקשה והבלתי שוויוני של קריירה מדעית. למרות הקשיים, ולמרות אפליות בלתי מודעות, נשים כובשות יותר ויותר מקומות חשובים במדע הישראלי. וכמו שאמר לי מרואיין בהרווארד, 'הביולוגיה של התא יושבת על כתפיים של שלוש נשים בעולם, שתיים מהן ישראליות'. האמת? כולנו גל גדות".
על רקע המחמאות הרבות שאתה חולק למדען הישראלי, מה דעתך על תופעת בריחת המוחות?
"בשונה מרבים מעמיתיי, אינני רואה בבריחת המוחות בעיה. קודם כל, מדענים ומדעניות ישראלים צעירים לא בורחים. אנחנו שולחים אותם. אנחנו קולטים חלק בחזרה, חלק אחר נקלט באקדמיה האמריקנית או בתעשייה, בישראל או בארצות הברית. למעשה, האקדמיה הישראלית בנויה מאז שנות ה-50 על רשת חילופי חוקרים, שבה ממלאים מדענים ישראלים שעובדים בארצות הברית – ובדגש על ארצות הברית – חלק בלתי נפרד מהאקדמיה בישראל. זה כאילו יש לנו אוניברסיטה ישראלית מבוזרת בארה"ב. אנחנו שולחים את הסטודנטים המצטיינים שלנו מישראל ללימודי דוקטורט ופוסט-דוקטורט שם, הרבה פעמים תוך ניצול הרשתות החברתיות הללו. יתירה מזאת, מדענים ישראלים באקדמיה האמריקנית משתפים פעולה עם חוקרים בישראל, ממליצים בהליכי קידום על מדענים בארץ ומשמשים כמעריכים של עבודה מדעית בישראל. הם נשארים חלק ממה שאנחנו מכנים 'המכללה הסמויה'. אז זו לא בריחת מוחות - אנחנו צריכים מדענים ישראלים רבים באמריקה, וזהו נכס אסטרטגי עבור מדינת ישראל ועבור המדע הישראלי. נכון, יש מחיר אישי למי שיוצא מן הארץ ולא מוצא לבסוף משרה באקדמיה הישראלית – אך מנקודת ראות מערכתית, אני לא רואה כאן בעיה. אדרבא, מדובר בנכס אסטרטגי עבור מדינת ישראל – וצריך להתייחס אליו כך ולהתנהל מולו כך".
הבעיות של המדע הישראלי – חפיפניקיות, חוסר רצינות, חוסר חשיבה לטווח ארוך, אי תכנון מראש – מה ניתן לעשות כדי לפתור אותן?
"הבעיה באקדמיה הישראלית היא שהיא ישראלית. היא לא מצליחה למנוע מהקודים של התרבות לחדור אליה ולהשפיע עליה. כפי שאמר לי סטודנט אנגלי שהגיע מאוקספורד, 'בישראל זה פייק אקדמיה': אנחנו נותנים סילבוס, אבל לא באמת מצפים מהסטודנטים לקרוא. ואומנם, במחקר אני מוצא שהאקדמיה הישראלית נוהגת כמו אתרים רבים בישראל – בחוסר רצינות, בזלזול, בחוסר תכנון. הדרך להתמודד עם המגבלות התרבותיות הללו סבוכה, כי קשה להתמודד למול כוחה של תרבות, במיוחד כאשר העומדים בראש המערכת עצמם שותפים באותן חולשות דעת שהסטודנטים מביאים איתם לש"ג של האקדמיה. ובכל זאת, יש אסטרטגיות הוראה שמצליחות לרבע את המעגל.
"אבל הנקודה הקריטית היא שבמקום לנסות להחניק את החולשות, עדיף לנצל את חוזקות התרבות הישראלית – קרי לנצל את כוחה של הפדגוגיה הישראלית, שמפתחת מוח כל כך סטארט-אפיסטי, שיוצרת מדע שמצליח – למרות מחסור באמצעים – לעמוד בחזית המחקר המדעי בעולם. זו פדגוגיה שצריכה לנצל את כוחה של הקבוצה הקטנה, את הסולידריות, את הקלות שבה ישראלים מתגייסים לשיתוף פעולה. זו פדגוגיה שבונה מוח מתלהב, מוח רגשי, שמנתר למקומות שאחרים לא מרשים לעצמם לתור אותם, מפחד הטעות. הפדגוגיה הישראלית מלמדת שלטעות זה טוב, שלשגות זה להתקדם – ולכן זו פדגוגיה שמפתחת אומץ אינטלקטואלי ויכולת לקשר בין רעיונות. וזו יכולת שמתפתחת הרבה לפני הש"ג של האקדמיה, והרבה ממנה – בצבא. נכון, בצבא לומדים גם לערוך קיצורי דרך, אבל מדענים רבים מסבירים כי למדו בצבא כיצד להתנהל וכיצד לחשוב".
ולבסוף, אתה קובע שאת המוח המדעי הישראלי לא ניתן לשנות – ככה הוא וזהו, לטוב ולרע. האומנם?
"אכן, אי אפשר 'לשפר תרבות'. כמו שפוקו מדבר על כוח, אין 'מקום' שבו תרבות מצויה. אין 'מקום' שבו תוכל לתפוס אותה ולהנדס בה שינוי מתוכנן. תרבות מכוננת הכול, וגם אם נבצע בה שינוי, הוא יהיה מקומי או קוסמטי. כן, יש הרגלים שאפשר לשנות, כמו להפסיק עישון במקומות ציבוריים או למנוע עישון בכלל. כן, אפשר לצמצם צריכת בשר, והחברה להגנת הטבע הצליחה למנוע מאיתנו לקטוף פרחים מוגנים. אבל אלו הם דברים שבשוליה של תרבות. ומכיוון שאתה לא יכול 'לגרמן' ישראלים, לאמור להפוך אותנו למסודרים ומדויקים – כשיש בעיות משותפות כמו הקורונה רצוי ליצור צוותים של שיתוף פעולה, שבהם כל תרבות מביאה את חוזקותיה, והשנייה מפצה על חולשותיה של עמיתתה. כך עובד שיתוף הפעולה בין ישראלים לגרמנים: הישראלים מביאים רעיונות יצירתיים, הגרמנים מביאים מתודה ומשמעת סבלנית. זהו ווין-ווין לכל דבר. שני הצדדים מרוויחים".
