"לבנון היא הווייטנאם שלנו", אומר העיתונאי רון בן ישי, אבל מצביע על הבדל אחד משמעותי: "החיילים האמריקנים בווייטנאם ראו את החברים שלהם מתים ולא ידעו מה הם עושים שם. החיילים הישראלים יכלו לראות מלבנון את הבית שלהם. הם חשבו שהם הגנו על הבית, הם ידעו למה הם שם".
אבל בדרכים רבות אחרות, זו אכן הייתה התבוססות של שנים בבוץ. "השתבללות", הוא מכנה זאת. בסדרת כתבות שפורסמה לאחרונה למנויי +ynet, שב בן ישי לרצועת הביטחון ולסיפורים שנותרו עימו מכל השנים שבהן חזר אליה שוב ושוב. הוא תיאר את השיחה עם חייל נאמן למפקדיו ב-1986, את היציאה עם כוח מיוחד לתקיפה של חיזבאללה ב-1987, את היחסים הייחודיים עם הדרוזים תושבי המקום ב-1988 ואת השהייה עם חיילים מופגזים במוצבים בשנות ה-90. וכמובן - את הנסיגה שאירעה לפני 20 שנה, והוא סבור שפגעה בהרתעה הישראלית.
במפגש וירטואלי שנערך עימו שוחח בן ישי עם אטילה שומפלבי והסביר על אותם סיפורים, וגם השיב לשאלות של מנויי +ynet, שצפו במפגש ישירות. בין היתר דיבר על הטראומה שהותירה לבנון בחברה הישראלית, ועל ההתמודדות עם ההרוגים הרבים; על ההשפעה שהייתה לשהות בלבנון על צה"ל ("למדנו על מלחמת גרילה בגרילה, למדנו את הצורך במודיעין ואיך לפצח את חיזבאללה"); על צד"ל ("לא נהגנו בהגינות, וזה הכה בנו"); על ההבדל בין הלחימה שם לבין הלחימה בשטחים ("פה אנחנו שולטים בשטח. בלבנון לא"); והשיב לשאלה אם יש צורך להיכנס שוב ללבנון.
בסיום השיחה דיבר על הדברים שנצרבו בזיכרונו יותר מכל: הדרך למוצבים ובחזרה - "האימה שלא מרפה לרגע", והסבך הלבנוני - השיחים העבותים שבתוכם ישב עם חיילים במשך שעות וניסה לחדור את החשכה בעיניים, ולהבין אם הוא מבחין במשב רוח או במחבל. "מחלק מהחיילים זה הוציא את המיטב, אחרים חזרו הלומי קרב. אני חושב שהם יצאו הלומי קרב מהמתח, מהחרדות, מהבלתי ידוע. ולכן אני אומר - אזור הביטחון היה החמצה, יכולנו לעשות את זה אחרת, וחבל שלא".