"לא ישנה בלילות בגלל החזרה ללימודים"
נירית צוק לא הבינה את ההחלטה לשבת בכיתה עם מסכה, לכן הלכה לבדוק בעצמה, והתייאשה אחרי רבע שעה. "הכללים הלא הגיוניים שקיימים במתווה מעלים בי תחושה חזקה שמי שקבע אותו אינו מכיר ילדים"
בימים האחרונים, מאז שהתבשרנו כי מערכת החינוך חוזרת לפעול כרגיל, אני לא ישנה בלילות. לא מרוב שמחה שחוזרים לשגרה, אלא להפך, בשל דאגה עמוקה. כל הורה שקרא את המתווה החדש ועיין בפרטיו סביר להניח שותף לדאגה שלי, לתחושות הכעס ולאוזלת היד. וכל זאת בשל העובדה שעל פי המתווה החדש ילדי כיתות ד' ומעלה צריכים לשבת עם מסכות במהלך כל יום הלימודים.
בניגוד לילדי כיתות א'-ג' שצריכים לחבוש את המסכות בהפסקות, דבר שנשמע הגיוני, הרי שילדים מגיל עשר ומעלה צריכים לשבת עם מסכה גם בשיעור וגם בהפסקה. האם מי שכתב את המתווה הזה ישב בעצמו מספר שעות ביום עם מסכה? הכללים הלא הגיוניים שקיימים במתווה הזה מעלים בי תחושה חזקה כי מי שקבע אותו אינו מכיר ילדים או גרוע מכך, מנסה לכסת"ח את עצמו מבעוד מועד בכל הקשור לבעיות שעלולות לצוץ בנושא קורונה במערכת החינוכית.
ניצן וויסברג החליטה לא לשלוח את ילדיה לבית הספר:
על מנת להבין את הדברים לאשורם החלטתי לנסות את ההוראה הזאת על בשרי. נכנסתי לחנות שבה היו מספר אנשים, המזגן פעל וגם החלון היה פתוח. לאחר כרבע שעה יצאתי מהחנות בתחושת מחנק וקוצר נשימה. אני חייבת לציין שניסיתי מספר מסכות - כאלו מבד אוורירי, מסכות כחולות שמוכרות לכולנו, ועוד. בכל אחד מהניסיונות התוצאה הייתה זהה. לא הצלחתי להחזיק מעמד מעבר לרבע שעה או עשרים דקות, שלאחריהן הרגשתי צורך בהול לצאת החוצה, להוריד את המסכה ולקחת נשימה עמוקה.
עכשיו תדמיינו 32 ילדים בכיתה, בחום כבד, כי זה מזג האוויר הצפוי לנו בשבוע הקרוב, יושבים בכיתה בחלונות פתוחים (זה מה שמצוין במתווה), ויושבים בשיעור עם מסכה למשך 45 דקות, יוצאים לחצר החמה עם מסכה, וחוזרים לשיעור. וכל זה בלי התייחסות מיוחדת לילדים שיש להם אסתמה או הפרעת קשב וריכוז. האם זה הגיוני?
סביר להניח שמהיום הראשון שבו יחזרו הילדים ללימודים ימצאו עצמם המורות, המורים ואנשי הצוות החינוכי מנסים לכפות על התלמידים, בעל כורחם, את הכלל הלא הגיוני הזה. וכך, במקום ללמד יעסקו המורים/ות בבעיות משמעת של תלמידים שינסו להוריד מדי פעם את המסכה על מנת לנשום. אופציה אחרת היא שהתלמידים והמורים פשוט יבינו בפועל שזה לא אפשרי, ויוותרו מיוזמתם על המסכות. בדיוק כפי שעם ישראל נוהג, בזמן האחרון, כשמנסים להטיל עליו חוקים לא הגיונים, כגון: לא ללכת לים ואז אלפי אנשים נמצאים בים - פשוט כי זה נראה להם כבר לא הגיוני.
קראו עוד:
קשב וריכוז: פעולות פשוטות לחזרה לשגרה
מאבדת את הסבלנות לילדים ולתקופה
אני חייבת לציין שבכלל יש פה בזמן האחרון תחושה של בלגן. בעוד בזמן הסגר הייתה הרגשה של סדר, כללים והבנה לאן אנחנו הולכים ומדוע, הרי שמאז שהחליטו לפתוח את ההקלות הכל נעשה בבהילות. ממש כמו הורים שלא עומדים בלחץ של הילדים שלהם, ומנסים לרצות אותם בכל דרך אפשרית. מעין דיאלוג של: "אתה כועס? אל תכעס, חיים שלי, אבא ואמא יקנו לך גם גלידה, וגם וופל בלגי, וגם מלא ממתקים. רק תחייך חמוד שלי".
בסופו של דבר הילד מסיים את הבילוי עם רצון עז להקיא, וגם אז הוא לא מרוצה כי העמיסו עליו יותר מדי דברים בזמן קצר מדי. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. חוסר סדר, רצון לפתוח הכל מהר מהר על מנת שכולם יהיו מרוצים, כשלכך מתווספים כללים לא הגיוניים שבסופו של דבר נופלים על גב הילדים.
אגב, בבתי ספר שונים בחו"ל כולם עדיין בענייני "קפסולות", שמירה על מרחק וחזרה הדרגתית ללימודים. בטייוואן יש הקפדה על ריחוק חברתי בכיתות, בקפיטריות ובחצרות, וכאשר לא ניתן לבצע ריחוק חברתי מקפידים על הפרדה פיזית בין תלמיד לתלמיד עם לוחות. בדנמרק דאגו לשולחן לכל תלמיד, כאשר ההנחיות הבריאותיות שננקטו במדינה כללו רחיצת ידיים כל שעתיים ובבייג'ינג, התלמידים והמורים מודדים חום בכניסה לבית הספר.
וזאת נקודה נוספת. כמות הבדיקות שעושים פה בשבוע האחרון הולכת ויורדת, וזהו נתון חשוב שנמצא בעוכרינו. ולכן, אולי במקום להגיד לילדים לחבוש מסכות למשך שעות על גבי שעות כדאי למצוא פתרונות יישומיים או לפחות לנסות להגדיל את מספר הבדיקות ולתת קדימות גם לבדיקות במערכת החינוכית. ובינתיים, אני צריכה לספר לילד שלי, בן העשר, שאסור לו להוריד את המסכה למשך יום שלם. וכשהוא מביע תדהמה פשוט להגיד לו ש"יהיה בסדר", מבלי להאמין בכך בעצמי. חבל שכך נהרסת החזרה לשגרה שכולנו, הורים וילדים, כל כך ציפינו לה.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
