נתניהו לא סופר אף אחד. זו אימפריה פרטית

מפלגת הליכוד הפכה לנכס פרטי הרשום על שמו. כדי לקבל ממנו יחס צריך היה להתחנף או להיות בעל כוח משמעותי בליכוד. אני יודעת, הייתי שם

לימור לבנתפורסם: 17.05.20 , 11:04

בנימין נתניהו(צילום: AFP)

הוא לא סופר אותם. הם שותקים. הוא דורש שיגנו עליו בכל כלי התקשורת. הם עושים זאת בחירוף נפש. הוא פוגע בהם. הם אומרים שזה גשם. הוא הפך את הליכוד למפלגה שלו, נכס פרטי הקרוי על שמו. הם עונים אמן. הציניות שלו. העלבון שלהם. הוא עושה כרצונו. יושב כמו אמן המפעיל בובות על חוט, מביט בנחת על נתיניו. העיקר שאיכשהו הכל יסתדר בסוף.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מין פאזל משוגע כזה שבו הוא מפרק מפלגות, מפצל את המפה הפוליטית, מחלק משרות, מבטיח לשני שרים את אותו התיק בתקווה שבסוף זה יסתדר, וכשמישהו מתקומם - מוציא מהשרוול פטנט אחר, רק שלא יתמוטט כל המבנה שהקים כדי לשמור על מקומו שלו.

קיום הבטחות? רגשות? מיקום ברשימה? הצלחה בתפקיד? מה לו ולכל אלה. אלה עניינים לחלשים. לאנשים בלי עמוד שדרה, חסרי סבלנות. הם לא מעניינים.

ועכשיו, פתאום התעוררו. לא אמרו מילה על נושאים עקרוניים או אידיאולוגיים כאשר עלו על סדר היום. נתנו לו גיבוי מוחלט, התראיינו על פי דפי מסרים שהעבירו להם, או שתקו - על פי הוראה מלמעלה, מהבוס. קיוו שבבוא היום זה יועיל להם כשתגיע עת חלוקת השלל.

הייתי שם. ליבי יוצא אליהם. אבל כזאת התנהלות עוד לא ראיתי. ככל שהשנים חולפות, בנימין נתניהו, אף על פי שכישוריו מצוינים, הולך ומתנתק מקרקע המציאות. הוא בנה לעצמו אימפריה פרטית, והקיף עצמו באומרי ואומרות הן. כל מי שהעז להרים ראש, לחלוק על גדולתו של המנהיג, על אמירותיו, על דרכו - אחד דינו: להיות מסולק מעל הדרך. מגובה בעדת מעריצים שמשתיקים כל ביקורת, אין שום סיכוי לשנות פה כלום.

לא תמיד זה היה כך. נתניהו הצעיר הגיע מארה"ב שופע טונות של כריזמה, אנגלית מלוטשת וכל מיני טריקים אמריקניים שלא היו מוכרים פה בארץ. הוא היה פורץ דרך. כבש את לב הליכודניקים וגם את ליבם של רבים אחרים. אין ספק שכישוריו בלטו לעין. אף שהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה הסתיימה באקורדים צורמים ובתבוסה לאהוד ברק אחרי שלוש שנים, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שיחזור בגדול.

ומאז שחזר ב-2009 לראשות הממשלה - הוא שם. לא זז מבלפור. אילו הייתי מתבקשת לציין את קו השינוי שחל בו, אין ספק שמדובר בניצחון הענק שלו, למרות כל התחזיות, ב-2015. ניצחון זה הביא את נתניהו ומשפחתו למקום אחר. למקום שבו התחילו להאמין כמו לואי ה-14, שהמדינה זה הם.

אז בדיוק החלטתי לפרוש מהחיים הפוליטיים. איני יכולה לומר שהיה קשר ישיר בין הדברים. אבל נתניהו לא הצטער כמובן. בעצם, הקלתי עליו. את מנת הייסורים שעוברים חבריי היום, עברתי כבר ב-1996. בענק. ושוב ושוב. התנהלותו הפכה בעייתית יותר ויותר.

הוא לא ספר אותנו. כדי שיתייחס, צריך היה להתחנף או להיות בעל כוח משמעותי בליכוד. כאז כן היום.

כמה עצוב. מדינה עם למעלה ממיליון מובטלים. אבל זה לא מעניין. רק עוד משרד לענייני כלום, ועוד אחד לענייני שום דבר, ומי יודע כמה סגנים. אחרי השר המקשר בין הממשלה לכנסת, אולי הגיע הזמן למנות שר שיקשר בין הממשלה למציאות.

עכשיו התעוררו. גם זה משהו.