"פתאום אמרו לנו - יאללה, חוזרים לארץ". הלילה האחרון בדרום לבנון
בן שימול בדיוק חזר ממארב ועלה על ההסעה לישראל בלי לארוז, גרינברג ונוגין "הצעירים" נתקעו במוצב ופוצצו את הבופור במקום הוותיקים, וברזילי היה צריך להחליט לבד אם להכניס את אנשי צד"ל לארץ. כך נראו רגעי הנסיגה בעיני הלוחמים
הלילה הגורלי שבין 23 ל-24 במאי 2000 תפס בהפתעה את לוחמי צבא דרום לבנון, אבל גם את הלוחמים שעמדו במוצבים ברצועת הביטחון. בתוך רגע נאלצו רבים מהלוחמים לארוז את חפציהם ולחזור לישראל. "לא אמרו לנו כלום. ברגע שלקחו לנו את הטלפונים הבנו שזה הולך לקרות בקרוב", שחזרו. כך נראתה הנסיגה מלבנון בעיני הלוחמים.
20 שנה לנסיגה מלבנון - הפרויקט המלא
הסמל חיים בן שימול מצוות איתן של עורב גולני החזיק יחד עם חייליו את מוצב עישייה המפורסם שבצפון רצועת הביטחון. עד לרגע המדויק שבו החל הפינוי הוא לא ידע שהנקפדון (רכב משוריין על בסיס טנק) שלו עומד להיכנס לדפי ההיסטוריה.
"בגדול לא הודיעו לנו על הנסיגה בצורה מסודרת", שחזר 20 שנה אחרי הנסיגה. "כשברק עלה לראשות הממשלה הוא הודיע שתוך שנה יוצאים מלבנון, אבל לא הודיעו לנו כלום. אנחנו רואים שלוקחים את המיטות לישראל, מוציאים כלים מהמטבח ומשאירים אותנו עם מנות קרב – ולא אמרו לנו כלום. עד שלקחו לנו את הטלפונים – ואז אתה מבין שזה הולך לקרות בקרוב".
יממה לפני הנסיגה נשלח בן שימול יחד עם חצי מהצוות לעשות מארב ולחפות על המוצב. "לא ידענו שמתקפלים, אפילו הציוד האישי שלנו לא היה ארוז. כשהמארב הסתיים אמרו לי פתאום 'יאללה, חוזרים לארץ'".
גם בגזרה המערבית של רצועת הביטחון הופתעו הלוחמים מהנסיגה הפתאומית. אריק סגל, מפקד טנק בגדוד 430 של חטיבה 500, היה באותה תקופה במוצב כרכום. "לילה לפני הנסיגה עשינו מארב בחוץ, וראיתי במו עיניי טילים של חיזבאללה פוגעים בטנקים של צד"ל. מלחמה, יריות בכל הגזרה, הכול בוער.
"בשעה 7:00 בבוקר שמענו רכבים שעולים למוצב, זה היה מוזר. התארגנו לצאת לטנק בצורה שגרתית, פתאום התחיל ירי ובלגן והבנו שמתקיפים את המוצב", שחזר.
תרחיש האימה הקיצוני ששלט בסיוטי הלוחמים ברצועת הביטחון הפך בן-רגע למציאות, כשמחבלי חיזבאללה ניסו לכבוש את המוצב. "כל מי שהיה במוצב ירה 360 מעלות, ראיתי את האדמה עפה באוויר מהירי שלנו, או של חיזבאללה.
"רצתי החוצה מהמוצב לכיוון הטנק, כשאני יורה עם יד אחת בנשק האישי לכיוון המחבלים, נכנס לטנק ומתחיל לתפקד כמו רובוט", שחזר סגל. "המחבלים היו מאוד קרובים והתחלתי לירות. היה גם ירי של מסוקים, תותחים ואש נ"מ מכל הכיוונים. יצאנו להתקפה – פגזים, מקלעים – ראיתי את המכוניות שרופות ואת הגופות שלהם, והרגשתי שהיום הנסיגה הולכת להתקיים.
"נשארנו המוצב היחיד עם הטנק היחיד בגזרה – אנחנו לבד וזה לא סימפטי", הוסיף. "מה שעבר לי בראש זה לשמור על החיים של החיילים שלי – ולהודיע לאמא שלי שאני בסדר, שלא תדאג. לא הבנתי שאני באירוע היסטורי".
"הכול התרחש במהירות ובפאניקה"
בגזרה המזרחית, במוצב החודר שהפך לסמל של תקופה, הבופור, יד הגורל העלומה הפכה את אריק גרינברג ועדי נוגין, לוחמי "צוות אורי" הצעירים מפלוגת החבלה של הנח"ל, לצוות שאחראי על פיצוץ הבופור.
"בגלל המצב לא התאפשר להחליף אותנו, וככה יצא שאנחנו נעשה את הנסיגה במקום הצוות הוותיק שהיה אמור לקבל את התהילה", אמר נוגין. "הכול התרחש במהירות ובפאניקה, לא היה זמן לחשוב שזה אירוע היסטורי, ועוד שידברו על זה אחרי 20 שנה?"
הימים שקדמו לנסיגה היו מתוחים מאוד, והלוחמים הרגישו את הלחץ. "לפני הנסיגה הייתה תקופה מאוד מתוחה. היו הרוגים, והיו שמועות שחיזבאללה רוצה לצבור הישגים לקראת הנסיגה", שחזר גרינברג. "הורידו מהמוצב את כל אמצעי התצפית והתצפיתנים, והיית שומר רק אתה והעיניים שלך, שמירות מאוד מתוחות".
"היינו ללא שינה בכלל, מעט לוחמים והמון שמירות. הנדסה הביאו טונות של מוקשים למוצב, והכול היה מלא בחומרי נפץ. מבחינתי זאת הייתה משימה כמו כל משימה אחרת, לפני חודש מארב ועכשיו לפזר מוקשים. לא היה לי בראש באותו הרגע שהמוקש שאני מחבר יעשה היסטוריה".
מסיבות כאלה ואחרות של ביטחון שדה, הלוחמים בשטח לא ידעו מראש מהו התאריך המדויק שמתוכנן לנסיגה מלבנון, מה שהוביל גם לאירועים משעשעים: "אבי המ"פ הוריד את הדגל של הבופור עם ג'קסון כי חשבנו שיוצאים בלילה - ואז אמרו שזה יהיה בלילה הבא, והמ"פ קלט באמצע היום שאין דגל בבופור ועלה מהר להחזיר אותו".
הלוחמים שהחליטו להכניס את לוחמי צד"ל
בתוך כל הבלגן של הנסיגה, רועי ברזילי, אז מ"כ ותיק בגדוד 50 של הנח"ל והיום סגן ראש העיר רמת גן, מצא את עצמו במעבר הגבול בתורמוס כמפקד האחראי בשטח על קליטת לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם בישראל.
"שמרנו על מעבר הגבול בתורמוס, ופתאום ראיתי תור ארוך של רכבים מגיע במהירות לכיוון מעבר הגבול. חיכיתי לקבל הוראות מה לעשות עם כל האנשים, שכבר ממש התקרבו לגדר", סיפר. "כשהתקרבו היה ברור שמדובר באנשי צד"ל שנמלטו מהכפרים שלהם מפחד נקמת חיזבאללה. היו שם גם ילדים ונשים, מראות קורעי לב".
ללא פקודות וללא הכנה מוקדמת, ברזילי, שהיה אז מפקד זוטר בשטח, קיבל על דעת עצמו החלטות הרות גורל שנוגעות באופן ישיר לחייהם של אלפי אנשים. "עליתי בקשר וניסיתי לקבל פקודה מה לעשות עם האנשים שמגיעים. ניסיתי להבין אם אני פותח את המעבר לישראל – זאת קבוצה גדולה של אזרחים חמושים, ואין בקרת גבולות ואין שום דבר".
"בנקודת הזמן הזאת, כשהתור הזה מולנו, נאלצנו לקבל החלטות לבד בשטח. פרקנו אותם מהנשק האישי, עד כמה שהיה ניתן לזהות, ויצרנו מערומים גדולים של נשק. היו הרבה רובי אם-16 וקלצ'ים, וגם רימונים ומטולים".
מתוך דאגה לביטחונם האישי של בעלי הברית של ישראל בדרום לבנון, ברזילי החליט על דעת עצמו להכניס את הלוחמים ואת בני משפחותיהם לישראל. בשטח עצמו נוצר מגרש חניה הזוי של עשרות מכוניות פרטיות, רכבים צבאיים ואפילו טנקים ונגמ"שים.
"אני זוכר שכשאנשי צד"ל נכנסו הם חיבקו אותנו ועשו כמעט כל מה שרצינו, העיקר לעבור את הגבול כמה שיותר מהר ולהיכנס לשטח ישראל. חמש דקות אחרי שהאחרונים עברו את הגדר הגיע רכב של חיזבאללה עם חומרי חבלה. הם מלכדו את מעבר הגבול ופוצצו אותו".
"לא הבנו שזה משהו ענק"
את הרגע המבלבל והמלחיץ, רגע לפני פיצוץ הבופור, נוגין זוכר במדויק. "כדי לא לפחד עבדתי על אוטומט. אתה נועל את עצמך מכל התחושות ומתרכז בביצוע משימות. הייתה אש מכל הכיוונים והייתה פקודה ליציאה, שיירה של כלים ממוגנים, נקפדונים וטנקים. עלינו על הכלי, עשו ספירה וגילו שחסר חייל. שכחו את רוני, שנשאר לשמור בעמדה. מזל שלא עזבנו את המוצב והרמנו אותו עם רוני בפנים".
מאותו הרגע העניינים זרמו בקצב מהיר. "זה היה ממש סרט מלחמה", תיאר גרינברג. "הכלים התחילו בתנועה איטית, אנחנו חוטפים פצמ"רים וטילים, מסוקי הקרב שלנו יורים, תותחים מישראל יורים, ואבי המ"פ מנסה ליזום את הפתיל הרועם ולהרים את המוצב, אבל הוא לא מצליח. נתנו לו פקודה לחזור לארץ, אבל הוא מתעקש ובקור רוח מצליח להרים את המוצב באוויר".
כשהם מתארים את הרגע של פיצוץ הבופור הם מביטים זה לזה בעיניים, במבט מיוחד של "רק מי שהיה שם יכול להבין", וחוזרים על המנטרה שלהם: "היינו צוות צעיר, בכלל לא היינו אמורים לפוצץ את הבופור".
גרינברג ממשיך לתאר את הרגעים האחרונים ברצועת הביטחון. "לא יודע כמה זמן זה לקח, אבל בשבילי זה היה הדבר הכי מפחיד שעברתי בחיים. להיות נעול בנקפדון בלי יכולת להגיב, לדעת שהולך לבוא טיל ואין לך מה לעשות. פתאום ראיתי שהשמיים מוארים – חיזבאללה ירה פצצת תאורה ואז ארבעה טילים. אף טיל לא פגע. דיברתי עם אלוהים באותו רגע – רק שיוציא אותי בחיים בחתיכה אחת".
כשהם חוזרים אל הרגע שבו חצו את הגבול, עולה על פני השניים חיוך והם מתחבקים בהתרגשות. "כשיצאנו החוצה היו פחות פיצוצים ונהיה שקט יותר. עברנו את שער עגל (שער בגדר המערכת מזרחית למטולה – א"ק), ולא ציפיתי שתהיה התקהלות של אנשים ואזרחים, פרוז'קטורים, מצלמות ופריסה. התחבקנו וזה היה מוזר. היינו צוות צעיר, לא הבנו שזה משהו ענק".
בחזרה למוצב כרכום שבגזרה המערבית. סגל, שזוכר כל פרט מהלחימה כולל בדיחות שחורות כמו "האדם שבטנק יתלקח", מתקשה לחזור ולתאר את רגע הנסיגה עצמו. "הזיכרון שלי מתערפל כאן. הכינו את המוצב לפיצוץ, חיכינו בטנק והייתה לי מיגרנה נוראית. שמענו בקשר שדלעת פוצץ, בופור פוצץ, והגיעה התובנה שזה קורה עכשיו. הורדנו מדפים ונסענו נסיעה קרבית לגדר. לא ברחנו – פגענו וחיסלנו את כל המחבלים שניסו להגיע אלינו".
סגל מדגיש שאף חייל צה"ל לא נהרג או נפצע במהלך הנסיגה מלבנון, ומהרגע שהפקודה יצאה לפועל – העסק תקתק כמו שעון שוויצרי. "יצאנו מהגדר בשלוש לפנות בוקר וירדנו מהכלים, הייתה אווירה טובה, המג"ד לחץ לי את היד. בחמש בבוקר התקשרתי לאמא שלי והיא בכתה".
חוזרים הביתה ברכב לא ממוגן
במוצב עישייה, אחד המוצבים הכי צפוניים ברצועת הביטחון, הלוחמים של עורב גולני מתארגנים לתזוזה מהירה דרומה. בן שימול, שבדיוק חזר ממארב, לא מספיק להיפרד ולארוז את חפציו – והוא מקבל פקודה להצטרף לשיירה החוצה לישראל.
"עמדנו באזור הבופור, ממול אנחנו רואים את הפיצוצים הענקיים של דלעת ועישייה, ואחרי הפיצוץ המ"פ אומר לי בקשר 'קדימה'. היינו אחרונים, היה קצת בלגן. ירדנו לכיוון נהר הליטני והנקפדון של המ"פ פרס זחל".
בן שימול מנסה לשלוט בהתרגשות שאופפת אותו כשהוא מתאר, בצורה מונוטונית, את אחד הרגעים המסוכנים שעבר בלבנון: "בשמיים רואים את מטוסי חיל האוויר טסים מעלינו ומפציצים, אבל היה חושך אימים. שלחו רכב לא ממוגן וזה היה קטע מפחיד. זאת הנקודה שבה אני מרגיש שזה רגע היסטורי, שאנחנו עוזבים את לבנון, וככה נסענו עד הארץ.
"בשש וחצי בבוקר הודיעו בחדשות שכל כוחותינו יצאו בשלום, ואצלנו עוד לא סגרו את השער. עברנו, חיבוקים, והייתה תחושה מיוחדת של משהו שנגמר", סיפר. "בארץ היו המון עיתונאים וצלמים. אני צלצלתי להורים, אמא שלי בכתה ואבא אמר 'יצאתם, יאללה תבוא הביתה'".
20 שנה אחרי שחזר ארצה ישר מהמארב, בן שימול מרגיש שהמעגל לא נסגר באופן מלא: "חסרה לי הפרדה מעישייה, הרגעים האחרונים שאתה נוצר. כשיצאתי מהמוצב בפעם האחרונה לא ידעתי שלא אחזור אליו לעולם. כל חייל שהיה שם זה שרוט אצלו בלב ובראש, זאת תקופה שיושבת אצלך לתמיד".
"הציבור רוצה לשכוח, אנחנו לא יכולים"
הביקורת הציבורית שנשמעה נגד השהות בלבנון לפני 20 שנה פילגה את העם, ויש כאלה שטוענים שהשפיעה על ביצועי הלוחמים ועל המוטיבציה שלהם לשרת ברצועת הביטחון. במבט לאחור, בן שימול טוען שהמחאה הציבורית נשארה בשטח ישראל.
"אתה קורא עיתונים, כולם שומעים את הביקורת הציבורית, אבל בתור חייל לא נעים לדבר על זה כי אנחנו מגינים על הארץ. אבל מה בדיוק עשינו שם? בעיקר הגנו על עצמנו".
גם נוגין טען שהפגנות הענק לא השפיעו על הלוחמים בשטח. "בבופור לא הרגשתי את המחאה. בצבא אמרו לנו לא להתערבב יותר מדי ולא לגבש דעות. חסמתי את החדשות, אני שם ואני לוחם שמבצע פקודות".
מנגד, אצל ברזילי וחבריו הדי הוויכוח הציבורי השפיעו על המורל של הלוחמים: "לאנשים שהיו כלואים חודש שלם בבופור ובמוצבים אחרים הייתה תחושה שהם לא כל כך מבינים למה הם עדיין שם".
20 שנה אחרי הנסיגה המתוקשרת מרצועת הביטחון, לוחמים רבים ששמרו על גבול הצפון מרגישים שהסיפור שלהם נמחק מהזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל. "כשאני רואה בן אדם, אני יכול לראות על הפנים שלו אם הוא היה שם. אם היית שם אתה חלק מאיתנו, יש לנו בונדינג מיוחד כזה", אמר סגל. "היציאה מלבנון הייתה נקודת חולשה צבאית – נסיגה, לא משהו שהצבא רוצה להתגאות בו. הציבור רוצה לשכוח אבל אנחנו לא יכולים".
לפנייה לכתב/ת 
