"בשעה ה-21 פספסתי שהחולה בדרך להתקף לב". מונולוגים של מתמחים במשמרת

הפגנת המתמחים מול בית רוה"מ בשבוע שעבר:

"כשהייתי סטאז'רית הגיעה לבית החולים בחורה אחרי ניסיון התאבדות. זה היה בארבע לפנות בוקר, ואחד המתמחים ישב מולה. היא סיפרה לו שעברה התעללות מינית וניסתה להרוג את עצמה – והוא נרדם מול הפרצוף שלה. מדובר במתמחה מקסים, אחד האנשים הרגישים ביותר שאני מכירה, אבל הוא פשוט לא הצליח להחזיק את עצמו אחרי כל כך הרבה שעות של תורנות. היא פרצה בבכי והלכה משם".

קיראו עוד על מאבק המתמחים:

חלקיק שנייה לכל בדיקה

"זה אחד המקרים היותר קשים שקרו לי, אבל בכל תורנות יש המון אירועים קטנים שאם היו לי יותר שעות שינה הייתי יכולה לתפקד בהם הרבה יותר טוב. פעם זרקתי בטעות בדיקת דם והייתי צריכה לדקור את החולה שוב, רק כי הייתי עייפה. אנחנו צריכים לקבל החלטות של חיים ומוות בשעה ה־20 לתורנות שלנו. אתה מצמצם את כל הפעילויות הלא הכרחיות ומתמקד בלא להרוג חולה בטעות. אם אני מרגישה שאני נרדמת ולא מצליחה להחזיק את עצמי, אני לוקחת ריטלין, למרות שאין לי הפרעות קשב וריכוז. הרבה מתמחים עושים את זה. קפה ושוקולד כבר לא עוזרים".

לפעמים התוצאה של העייפות היא קהות רגשית, שפוגעת באינטראקציה הרגישה כל כך בין הרופא למטופל. "אני פשוט לא מסוגלת לחייך אחרי השעה שלוש בבוקר", מודה אותה מתמחה.

יכולות שנפגעות לאחר כמה שעות"(צילום: חורחה נובומינסקי)

להירדם ברמזור האדום

"כשאתה עובד הרבה מאוד שעות, יש כמה וכמה יכולות שנפגעות", מספר מתמחה ברפואת ילדים מאזור הצפון. "למשל, חישוב כמות התרופות בהתאם למשקל הילד. חישוב שלוקח לי כמה שניות לעשות בבוקר התורנות, לוקח כבר הרבה יותר זמן בבוקר שאחרי.

"באחת התורנויות השעה הייתה ארבע לפנות בוקר ולא ישנתי דקה באותו יום. היה לילה מאוד עמוס. הגעתי לתינוק בן יומו שהייתי צריך לעשות לו בדיקת דם. העיניים שלי היו כבדות והיד רעדה. אמרתי לאימו שאני מאוד עייף ושאצליח להכניס את העירוי רק בפעם השנייה. לפעמים בשעות האלו אני מצליח רק בדקירה השנייה או השלישית או הרביעית. הילד יידקר שוב ושוב כי הידיים שלי תהיינה פחות טובות.

"לפעמים אני נרדם על המחשב. קרה לי שנרדמתי על המחשב בשעה שמישהו חיכה למכתב שחרור, אז הוא נשאר עוד כמה שעות בבית החולים.

"כשאני נוהג בחזרה הביתה אחרי התורנות אני בוחר בדרך עם הכי פחות רמזורים. כבר קרה לי שלוש פעמים שנרדמתי ברמזור אדום, ואני לא היחיד. יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה. עכשיו אני מקפיד להרים את בלם היד ברמזורים אדומים, כדי שהאוטו לא יזוז.

"גם היחס לחולים ברמה הרגשית נפגע כשהתורנויות מתמשכות. לילדים מגיע הטיפול הטוב ביותר, שיחבקו אותם ויאהבו אותם. אני צריך להיות מספיק רגיש, והדבר הזה נעלם בגלל השעות שגורמות לקהות רגשית".

"לא נוכל לעשות רפואה טובה"(צילום: עוז מועלם)

החייאה בארבע לפנות בוקר

"בשבוע האחרון חזרנו לתורנות של 26 שעות, וזה היה ממש בום", מספרת מתמחה נוספת ממרכז הארץ. "היו לי שתי תורנויות של 26 שעות. באחת מהן, בארבע לפנות בוקר, הייתה לי החייאה. אם זה היה קורה בשבע בערב, הניהול שלה היה אחרת לגמרי. זה אירוע שצריך לתפקד בו מהר, ובכל פעם שנתתי הוראה האח האחראי כבר הקדים אותי כי הוא היה יותר ערני ממני. ההחייאה לא הצליחה והחולה מת, אבל אני לא חושבת שזה קשור לעייפות שלי".

"בתורנות האחרונה קרה לי משהו מוזר. התחלתי להגיד למטופלת מילים שהן לא מילים, אז הלכתי ושטפתי פנים. לפני כמה חודשים, באחת התורנויות, הייתה לי הזדמנות ללכת לישון, אבל העירו אותי אחרי חצי שעה כי הגיע למחלקה מטופל בן 93 עם קשיי נשימה שמצבו הידרדר. דקה קודם לכן עוד ישנתי, ועכשיו אני צריכה לטפל באדם עם קריסה נשימתית. בשלב מסוים המשפחה הגיעה, ואז התברר שהוא השאיר הוראות מקדימות ומפורשות לא להשתמש בפרוצדורות מאריכות חיים. רק משום שהמשפחה הגיעה שמנו לב לזה. אם המשפחה לא הייתה שם באותו רגע, היינו מבצעים בו את הפרוצדורות הללו בניגוד לרצונו.

"אם למשל מגיע מטופל עם כאבים בחזה ואנחנו מתשאלים אותו בצורה פחות טובה בגלל עייפות, יכול להיות שנפספס את האבחנה הנכונה. הציפייה מאיתנו כרופאים מתמחים היא להתגבר על זה ולעשות רפואה כמו שצריך, בכל מצב. אבל כשעושים את זה לאורך זמן המתמחים נשחקים, ואז הציפייה הזו אינה מציאותית".