חגה של הציונות הדתית, וזהו בערך
גם ביום ירושלים היא מסתערת קדימה, מניפה את דגל ישראל ורוקדת ברחובות לכבוד אחדות שעדיין לא קיימת, ולא שמה לב שהיא קצת לבד שם
סופרים כיפות. מצעד הדגלים בשנה שעברה(צילום: משה מזרחי)
לקח לממשלת ישראל יותר מ-30 שנה לחוקק את חוק יום ירושלים שמצוין היום (ה'). בהצעת החוק שהעלה ח"כ חנן פורת ז"ל נכתב: "יש מקום לציין זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. יום מיוחד זה, יחזור וידגיש את אחדות כל העם והמדינה סביב ירושלים". יותר מ-20 שנים נוספות חלפו מאז נחקק החוק אך עושה רושם שכוונת המחוקק עדיין לא התקיימה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
יום ירושלים נשאר בעיקר יום חגה של הציונות הדתית. העיסוק התקשורתי ביום הזה פחות עוסק באחדות, ויותר באיך הפך "ריקוד הדגלים" המסורתי לאירוע פוגעני שלא מכבד את רגשותיהם של תושביה הערבים של העיר. ירושלים שהייתה במשך שנים לב ליבו של הסיפור היהודי, נאבקת על מקומה.
עד מלחמת ששת הימים חלמנו עליה בלילות, אך מאז שהצנחנים בכו בכותל היא קצת פחות מרגשת אותנו. ירושלים מכבידה, היא מורכבת, העיר העתיקה מלחיצה אותנו, לפסוע בה זה לגעת בשורשים החשופים של הזהות היהודית שלנו.
לעומתה, העיר העברית הראשונה, אחותה הצעירה של ירושלים, הרבה יותר קלילה. בתל אביב אתה בקלות יכול לשכוח מי אתה. מטרופולין בינלאומית, נוצצת, חיה תוססת. לתל אביב לא צריך לעלות, היא ממוקמת בגובה פני הים. ודווקא בגלל זה אסור לנו להתבלבל.
אולי בגלל שהציונות הדתית היא זו שדחפה את היום הזה, ואולי בגלל סיבות אחרות, יום ירושלים לא דומה ליום העצמאות, בשעה שהוא בעצם צריך להיות הרבה יותר. מדינת ישראל של 48' לא דומה לזו של 67'. החזרה הביתה לחבלי המולדת של עמנו, למערת המכפלה, לקבר רחל ויוסף, לשילה הקדומה ומעל הכול להר הבית ולכותל המערבי הם השלמת החלום הציוני-יהודי, זה הדובדבן שבקצפת של חגיגות העצמאות. 53 שנה חלפו מאז אותה מלחמה וחלקנו עדיין לא מרגישים שחזרנו הביתה.
כדרכה של הציונות הדתית, היא מסתערת קדימה, מניפה את דגל ישראל בגאווה ורוקדת ברחובות, רוקדת אחדות שעדיין לא קיימת, לא שמה לב שהיא קצת לבד שם, בדומה להתיישבות שלה על הרי בנימין ושומרון. היא לא שמה לב שאת האהבה הגדולה שלה לארץ ישראל ולירושלים מכרסמים סיפורים גדולים ומנופחים, על מעשים של אנשים בודדים וקטנים שמנצלים את האהבה שלה למעשים לא ראויים. כשם שהציונות הדתית צריכה לעצור לרגע ולשאול את עצמה איפה כל השאר, צריכים גם כל השאר לשאול את עצמם איפה הם ביום ירושלים.
ירושלים איננה סתם עוד עיר בירה, היא הלב הפועם של העם היהודי. לא בכדי הפך יום ירושלים גם ליום הזיכרון לנספים בדרך מאתיופיה. אותו לב פועם, אותה כמיהה עתיקה היא שהוליכה אותם לירושלים, בדרכם אליה הם מצאו את מותם.
רבים וטובים עוסקים בהשמעת סיפורם של יוצאי אתיופיה, מהלך חשוב ומבורך מאוד, אך אסור שיום הזיכרון יאפיל על יום שחרורה ואיחודה של העיר. סיפורים של הנספים בדרך מאתיופיה, דווקא ביום ירושלים, צריך להתאחד עם סיפורם של לוחמי 67' ו-48' ושל לוחמי בר כוכבא ושל המכבים, כולם נלחמו להגיע לירושלים. כ"ח באייר הוא יום איחודה של ירושלים, הוא צריך להיות יום איחודו של העם היהודי כולו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
תמר אסרף
צילום: אורות
מומלצים
