ארבע אמהות – תחזרו למטבח
20 שנה אחרי היציאה מלבנון, עדיין מתייחסים אלינו באופן סטריאוטיפי ורומנטי בסגנון "קולה של אמא", ולא כמי שעזרו להניע מהלך דרמטי
שני עשורים אחרי שתנועת "ארבע אמהות" הוכיחה שדיון ביטחוני הכולל גם אמהות לחיילים יכול לשנות מדיניות - ולחסוך חיי אדם - שוב החזירו אותי למטבח. אני אמנם אוהבת לבשל, אבל כשהדיון בנושא היציאה מלבנון עלה לכותרות בימים אלה (ולמרבה הפלא הוא עדיין נסוב על השאלה אם הצעד היה נכון), הייצוג שלנו בשיח חזר להיות קולה של האמא הדואגת ותו לא.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כתושבת אצבע הגליל ידעתי היטב שהקונספציה, שלפיה נוכחות צה"ל בלבנון מגינה על יישובי הצפון, הוכחה כשגויה. אבל גם היום זה לא מפריע לאלה שהגו אותה לקבל במה נרחבת למחזר את הטיעונים שבהם השתמשו אז. שנים של שקט בגליל לא שינו מבחינתם דבר. מנגד, הטיעונים שלנו שוב לא עוברים מסך.
הסופרלטיבים אמנם ממשיכים לזרום - "מדהים מה שעשיתן", "התנועה שהצליחה להוציא את הצבא מלבנון" – אבל להכניס לדיון את האופן שבו ערערנו את ההתנגדות במערכת הביטחון ליציאה מלבנון, זה כבר פחות אטרקטיבי.
"חזרנו לנקודת המוצא", אמרתי השבוע לשלי יחימוביץ'. וציינתי בפניה שבתוכנית שלה אז, "הכל דיבורים" ברשת ב', ובתוכנית של עפר שלח "נכון לעכשיו" בגלי צה"ל, דעתנו נחשבה והייתה ראויה לא פחות מזו של הדוברים הגברים. יחימוביץ' ושלח היו חלק מקבוצה בתקשורת שהתעניינה בנו ברצינות ולא רק כגימיק. שם נתנו לנו מקום אותנטי כמי שאנחנו: נשים מן היישוב עם דעה מנומקת לגבי המלחמה בלבנון.
- סיפורה של מחאה: לארכיון החומרים של תנועת "ארבע אמהות" - לחצו כאן
כשהופענו בתקשורת נאלצנו לנפץ את דימוי האם הדואגת שלא מבינה את המציאות הביטחונית שבה היא חיה. כדי לשכנע את הציבור ואת מקבלי ההחלטות בטיעונים שלנו היה עלינו להרבות בנתונים על המתרחש בגבול הצפון, ולכן השקענו מאמצים בלימוד ההיסטוריה של העימות בלבנון. בגלל היותנו נשים נדרשנו להפגין ידע תיאורטי מקיף הרבה יותר מזה שנדרש מאלה שמולם התייצבנו.
המשימה שלנו בסוף שנות ה-90 הייתה קודם כל לברוא שיח שלא היה קיים לגבי הנוכחות של צה"ל בלבנון. רק בעקבות זאת החלו להישמע גם קולות של מפקדים בכירים במילואים, שקיבלו לגיטימציה ציבורית להשמיע עמדות המנוגדות לקונספציה של מערכת הביטחון. השיח שעוררה תנועה המחאה שקמה ביישובי הצפון, התגבר עד שבקיץ 1998 הורה הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק על החלפת הסיסמה "להגן על יישובי הצפון" שנתלתה במוצבים ל"הגנה על הגבול הצפוני של מדינת ישראל". הרעיון הצליח להשתרש גם בתודעה הציבורית והוביל את אהוד ברק להתחייב שעם היבחרו לראשות הממשלה - הוא יוציא את צה"ל מלבנון. והשאר היסטוריה.
לרגע נראה שניפצנו את תקרת הזכוכית שהונחה מעל ראשינו. והנה היום, רוב מוקדי ההשפעה והתקשורת, במפתיע או שלא - סגרו בפנינו שוב את הסדק בתקרה שדרכו חדרנו לתודעה הציבורית. השיח שהתעורר בשם תנועה של אמהות ותושבי הצפון, שדרשו לחיות בלי איום המלחמה, חזר בימים אלה ברובו ללוחמים, או ליתר דיוק למפקדיהם.
נחמה פורתא היא שבזכות הקול שהשמענו בימי המחאה זוכרים בתקשורת שיש חובה לקשט את הדיון גם בנוכחותנו. כך למשל, בתוכנית טלוויזיה ששודרה לאחרונה התנהלה שיחה ערה על כל המשמעויות של המלחמה, אולם מהריאיון איתנו נערכו במגמתיות חצאי משפטים ששיקפו בעיקר את דימוי האמא הדאגנית שכל רצונה הוא להציל את הבן שלה ולא אכפת לה משום דבר אחר. כך מושרשים העיוות וההטיה של המסר שלנו.
בימי המחאה בשלהי שנות ה-90 האשימו אותנו באנוכיות, משום שלכאורה לא היינו מוכנות להקריב את בנינו כדי להגן על הילדים שחיים בסמוך לקו העימות. הם חזרו על זה גם כשכמה מחברות התנועה, שבתיהן נושקים לגבול, ענו להם שהשהייה בלבנון לא מגנה לא עליהן ולא על ילדיהן. את המנטרות על היותנו אמהות חרדות והיסטריות אולי הצלחנו לסדוק במעט, אבל עתה, כמו מאומה לא קרה, חזרנו להיות "קולה של אמא" הקלאסית. הכול חוזר חלילה.
הסדרה מעוררת ההדים "מלחמה בלי שם", ששודרה בתאגיד, קיבעה לדעתי עוד יותר את היחס הזה אלינו. לדעת רבים מפעילות ופעילי התנועה שפנו אליי מאז, ההתייחסות ל"ארבע אמהות" הייתה שטחית ומתסכלת. במקום סיפור על ארגון שקם בגליל וסחף את שאר חלקי הארץ, שוב מוחזר הנרטיב הרומנטי על האמהות הבוכיות והמודאגות והסיפורים שלהן על בניהן.
כמי שהקימו והובילו את התנועה בנחישות ובעבודה קשה וסיזיפית עד השגת המטרה, היינו שמחות לייעץ, לעזור ולהוסיף לתיעוד שנעשה. קיים מידע מקורי ואותנטי הכולל חומרי ארכיון והסברה פיזיים ודיגיטליים שישפכו אור על היוזמה והפעילות שלנו, ויחשפו את מה שכינינו אז "האמת על שקר לבנון".
אנחנו לא נוותר על מקום שווה ערך בדיונים העוסקים בביטחון, ונדרוש שמקומו של סיפור המחאה יהיה שווה לזה המוקדש לסיפורי המלחמה. אנחנו נביע את דעתנו סביב שולחן הדיונים, אפילו אם נצטרך להביא את הכיסא מהבית.
- ד"ר רחל (מדפיס) בן דור היא מייסדת ויו"ר תנועת "ארבע אמהות", מחברת הספר "אמא, יצאתי מלבנון" שייצא לאור בימים הקרובים בהוצאת "ידיעות ספרים".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
