26 שעות ברצף, 40 חולים ו-15 כוסות קפה: תיעוד משמרת מלאה של מתמחה בשיבא
לצחצח שיניים בלי לדעת אם זה ליום שנגמר או ליום שמתחיל, לשבת או לעמוד בכל וריאציה אפשרית, להרגיש איך העייפות גוזלת ממך את ההיגיון, את הסבלנות, את האדיבות: על רקע מחאת המתמחים, יצאנו לעבוד כמוהם - יממה פלוס שעתיים ברציפות עם ד"ר כרים סלאמה
זה נמשך מ-8:00 בבוקר עד 10:00 בבוקר למחרת. קומה ראשונה, מחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי שיבא. יותר מ-40 מאושפזים, 15 רופאים. קולות המבקרים, צלצול הטלפונים, צפצוף המוניטורים, טריקת מעקות המתכת של המיטות, זמזום הפלורוסנטים שלעולם אינם כבים. המולת בית חולים שלא מרפה, בלתי פוסקת. אבל ד"ר כרים סלאמה רגוע בצורה מעוררת השתאות. צפו בכתבת הווידאו: כך נראית משמרת בת 26 שעות של מתמחה.
בן 37, תושב הכפר הדרוזי עין אל-אסד בגליל העליון, ורופא מתמחה ברפואה פנימית. גם לאחר 26 שעות שבמהלכן התרוצץ בין ישיבות צוות, ביקורי חולים, מעבר על בדיקות, קריאה של חומר מדעי ושיחות עם גורמים מקצועיים אחרים בבית החולים, הוא נותר נינוח וסבלני. אני, לעומת זאת, כבר מתקשה לעמוד על הרגליים. לקראת סוף התורנות של סלאמה שאליה התלוויתי אני מרגיש שהעיניים שלי כבדות מאוד, הראש פועם בכאב חד וחזק, ואני חושש להיכנס לאוטו.
סלאמה מתמחה בבית החולים כבר ארבע שנים, ולרפואה לא הגיע במקרה. כשהיה בן שלוש חלה בסרטן מסוג נון-הודג'קין לימפומה. "המחלה התגלתה אצלי כשהייתה בשלבים מאוד מתקדמים", הוא מספר. "הייתי צריך לקבל טיפול כימותרפי במשך שלוש שנים, ואני במעקב עד היום. הרופאים שלי היו הכל בשבילי. בצבא שירתי בפרקליטות ואחרי השחרור התלבטתי אם ללמוד משפטים. עם הזמן החלטתי שהדבר היחיד ששווה להשקיע בשבילו זו הרפואה, כי זה משהו אמיתי. בבית המשפט הרגשתי שהכל זה סיפורים ואין שום דבר אמיתי. החלטתי שאם אני שורף שנים מהחיים שלי כדי לעשות משהו, זה בשביל לעזור לאנשים שבאמת צריכים".
ב-8:00 מתחילה ישיבת הצוות. ראש המחלקה פרופ' הווארד עמיטל, הרופאים, המתמחים והאחים מתיישבים סביב השולחן בחדר הצוות. צילומי רנטגן וסי-טי של המאושפזים מוקרנים על מסך גדול, ואת העדכון על מצבם מובילה הרופאה התורנית של הלילה הקודם. אחרי 24 שעות של עבודה ללא הפסקה, עליה להפגין שליטה מלאה בכל הפרטים הקטנים. העיניים הטרוטות שלה לא עולות בקנה אחד עם שצף המידע שזורם מפיה: התרופות והמינונים של המאושפזים השונים, תוצאות הבדיקות שלהם והרקע הרפואי של החולים החדשים.
"ברור שיש הבדל בין התפקוד בתחילת משמרת לסיום שלה", אומר סלאמה. "אם יגידו לי עכשיו שיש חולה עם הפרעת קצב או ירידת לחץ דם, אז אני נכנס לחדר רגוע, בפוקוס. בבוקר שלמחרת אולי אחליט שעדיף לחכות עוד שעתיים לצוות הרענן של הבוקר. יכול להיות שזה יבוא על חשבונו של החולה, אבל אני יודע שאני עכשיו צריך להיכנס עם הצוות, וכולם עייפים כי זה סוף המשמרת. במיוחד אני, אחרי עבודה של 20 שעות. בשעות הבוקר המוקדמות הייתי עושה את זה הרבה יותר טוב מאשר בשעה 4:00 בבוקר שלמחרת. אף אחד לא רוצה לטעות, אבל טועים, במיוחד כשיש 16-15 חולים חדשים שמתקבלים בלילה".
ארוחה ראשונה בשתיים
הישיבה מסתיימת. סלאמה נערך לסבב החולים הראשון שלו, ומקדיש כמה דקות להתמגנות בחדר הסטרילי לפני הכניסה למחלקה. החולה הראשון הוא גבר כבן 80. הוא נכנס לחדרו ומנסה לתקשר איתו, אך ללא הצלחה. רבים מהמאושפזים מבוגרים, חלקם סובלים מדמנציה, והתקשורת איתם מחייבת סבלנות ורגישות. סלאמה מציג את עצמו ושואל את הגבר שאלות, אך מקבל תשובות מהוססות. כעבור כמה דקות הוא מחליט להחליף לו קטטר בסיוען של שתי אחיות. ביקור החולים נמשך. הוא עובר בין החדרים, שואל לשלומם של המאושפזים ומוודא שנעשו להם הבדיקות הנכונות.
אז אתה כבר מתחרט שלא הפכת לעורך דין בחליפה שמרוויח כסף בשעות עבודה נורמליות?
סלאמה מחייך ואז נאנח. "כשאני מגיע למצבים של עייפות וקושי בשילוב בין החיים לעבודה, אז אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה ולמה אני צריך לחיות ככה. לפעמים אני אומר לאשתי שאם הבת שלנו תגיד לנו שהיא רוצה להיות רופאה, אצטרך לשכנע אותה לא לעשות את זה. יהיו לה חיים מאוד קשים".
ב-13:00 מתחילה ישיבת הצהריים. כמה דקות לפני כן אני מבחין במכונת הקפה שבמטבח. בלילה המכונה הזו היא מוקד משמעותי בפעילות המחלקה – כולם נפגשים לידה. בבוקר שלמחרת ננסה לשחזר כמה כוסות קפה שתה סלאמה במהלך התורנות, ונפסיק כשנגיע ל-15 – אבל היו עוד כאלה ששכחנו. בניגוד לקפה, הארוחה הראשונה שלו נרשמה ב־14:37. סלאמה מתיישב מול המחשב, מוציא משקית פלסטיק פיתה עם לבּנה שהכין בבית, וממשיך לעבוד במקביל.
"אני בן אדם מאוד רגוע וקשה מאוד לעצבן אותי, אבל לפעמים אני יוצא משליטה בתורנויות", הוא מודה. "אתה לא רק רופא, אתה צריך להיות גם פסיכולוג, זה שמאזין לכל הבעיות של כל מי שנמצא תחת הגג הזה, ובלילה אני תורן יחיד על 60 חולים. אני לבד פה".
כל עוד הדברים מתנהלים על מי מנוחות יחסית, רופא אחד יכול להתמודד. אבל סיבוך או הידרדרות במצב של כמה חולים במקביל, זה כבר עסק מסוכן.
"לפעמים כל מה שצריך כדי להציל חולה זו מחשבה צלולה. לדוגמה, מישהו שחזר מביופסיה ומתחיל להוריד לחצי דם, יכול להיות שהוא מדמם מהמקום של הביופסיה. אם אתה עייף, במשמרת עם הרבה קבלות של חולים ובמחלקה מורכבת, עד שאתה תחשוב על זה כבר אי־אפשר יהיה להציל את הפציינט. זה חיים ומוות. אין באמצע ואין דרך חזרה".
"אני סומך על האנשים שלי", אומר פרופ' עמיטל כשאני שואל על השפעת העייפות בתורנויות הארוכות. "הם אנשים מצוינים ואני לא חושב שהבעיה הזו היא משמעותית. היא קיימת, אך לא משמעותית. זה מצטרף למכלול הבעיות שצריך לפתור, אבל להתייחס לאורך המשמרת זה לא כל הסיפור.
"אם נוכל לייצר סיטואציה שבה מתמחה יגיע בשעה 23:00 או 1:00, יכול להיות שזה יפתור את העניין, אבל זה בטח לא ייטיב עם החולה שיצטרך לעבור מרופא לרופא שלוש פעמים. הבעיה היא המחסור בכוח אדם, כשנשאר רק רופא אחד במשמרת, ואם נמשיך לצמצם עוד, המערכת תקרוס".
את התורנות אנחנו מתחילים עם 35 מטופלים. "זה מצב טוב, כי אם היינו בזמן רגיל, ולא פוסט-קורונה, היינו עם 46 חולים", אומר סלאמה. סבב הביקורים נמשך. אנחנו נכנסים ויוצאים מהחדרים של המאושפזים. סלאמה מציג את עצמו בפני חולה נוסף באחד החדרים הקדמיים, ולא זוכה לתגובה. "אתה יודע למה אתה פה?" הוא שואל בקול רם, "אתה יודע באיזה בית חולים אתה?" רק לאחר שניות ארוכות משיב החולה לשאלותיו של הרופא, שלאחר מכן בודק את הבטן שלו ביסודיות.
השעה כבר 19:00. מאז הצהריים ראיתי את סלאמה אוכל פיתה אחת נוספת וזהו. לאורך 26 השעות האלו הוא כמעט שלא אכל.
ב-22:00 אנחנו מבקרים בחדרו של חולה שמתלונן על כאבים בחזה. סלאמה מבקש מהאחות מכשיר א-ק-ג ומבצע את הבדיקה. המחלקה הופכת חשוכה, ובהליכה בין חדריה אנחות כאב וקריאות בודדות מפירות את הצלילים המתכתיים הקצובים של המוניטורים. המבט בעיניו של סלאמה עייף מאוד, אבל הלילה רק התחיל.
הוא חוזר לחדרו וממשיך לעבוד מול המחשב על קליטת מאושפזים חדשים – לילות שבהם מתקבלים שלושה או ארבעה חולים נחשבים כאן לרגועים – ועדכון המידע של מאושפזים ותיקים, ואני הולך לקחת סדין למיטה שבה אנסה לישון בחדר הישיבות. "יותר משהגוף מתרגל לתורנויות, הוא מתעייף מהן", אומר סלאמה בשקט. "לפעמים באמצע התורנות אני שואל את עצמי איך אשרוד עד הבוקר".
עכשיו - גיהינום
אנחנו נכנסים לשעה ה-15 של המשמרת. אני מנסה להירדם, אבל לא מצליח. "ככה זה פה", צוחק סלאמה, "גם אם יש לילה שקט ואפשר לנוח, בעצם אי אפשר". אני דרוך, תוהה מתי יקפיצו אותנו. ב-2:00 בלילה, אחרי שעת שינה טרופה אחת, אנחנו מתעוררים. אחד המאושפזים מת.סלאמה מתמגן ואנחנו נכנסים למחלקה. מדובר בגבר מבוגר מאוד שהגיע לכאן עם מחלות רקע קשות. המתמחה מבצע בדיקת א-ק-ג על מנת לקבוע את מותו באופן סופי. בתום הבדיקה, שאורכת ארבע דקות, הוא יוצא מחדרו של המטופל ומבשר לגבר שממתין בחוץ כי אביו הלך לעולמו. "אני משתתף בצערך", אומר לו סלאמה במסדרון החשוך של המחלקה. הבן פורץ בבכי ושואל אותי אם יש לי מספריים, כדי לעשות קריעה בחולצתו.
סלאמה צריך עכשיו לקבוע את שעת המוות ולמלא את תעודת הפטירה. ב-03:13 הוא חוזר לחדרו, הפעם עם שני ספרים עבי קרס. אחד המאושפזים החדשים במחלקה סובל מתסמונת סיוגרן, מחלה אוטואימונית. סלאמה מכיר את המחלה הנדירה, אבל מרגיש שהוא לא מבין אותה לעומק. בשעה 8:00 יצטרך לעדכן את הצוות בישיבת הבוקר, אז עכשיו הוא קורא מאמרים מקצועיים על התסמונת. בסך הכל היו לו רק שעתיים של מנוחה במהלך הלילה הזה – שעתיים יותר מבתורנויות שהוא עושה בחדר המיון.
- ומה התשובה?
"לא שמתי לב, הייתי עייף, הייתי לחוץ. זו התשובה בדרך כלל".
- כמה אתה עייף כרגע?
"תראה, הספקתי לנוח, וזה בדרך כלל לא קורה. אני יכול לנהוג עד הבית, אני חושב".
הנהיגה הביתה היא חשש אמיתי בקרב המתמחים. יום קודם לכן סיפר אחד הסטאז'רים במחלקה שבתום משמרת הוא נרדם תוך כדי נהיגה ופגע ברכב חונה. והוא גר בקריית אונו, רבע שעה מבית החולים. לסלאמה ממתינה נסיעה של שעה וחצי – אבל יש לו שיטה משלו להישאר ער על ההגה. "בדרך כלל יש לידי בקבוקי מים של שני ליטרים או ליטר וחצי. אם אני מתחיל לנקר, תוך כדי נהיגה אני שופך מים על הראש. הגעתי למצבים שנרדמתי וגם למצבים שעצרתי בתחנת דלק וישנתי שעתיים באוטו. כשגרתי במרכז, הייתי נרדם ברמזור האדום בדרך הביתה".
בישיבת הבוקר הוא מפהק יותר מפעם אחת. סלאמה עכשיו עייף מאוד, ואני חסר סבלנות. בשלב הזה כל מה שאני רוצה זה לישון. ב-10:00 אנחנו יוצאים מבניין המחלקה והולכים יחד לחניה. חם נורא, השמש קופחת. כשנכנסנו לתוך הבניין הזה אתמול בבוקר היה נעים, ועכשיו – גיהינום. אנחנו נפרדים ופונים איש-איש לרכבו. בדרך הביתה אני מקפיד לנסוע לאט, ובמהלך הנהיגה אני לא מפסיק לחשוב איך אפשר לעשות את זה שש פעמים בחודש במשך ארבע שנים.
לפנייה לכתב/ת 
