עובדיה זקותו היה שם ביום שבו הוצא אדולף אייכמן להורג. הוא הגיש לו כוסית יין ועוד כוסית, עד שהצורר הנאצי סיים שני שלישים של בקבוק יין אדום יבש. עובדיה היה זה שהביט בעיניים של הנידון למוות במשך חודשי המשפט ושמר עליו שמא יתאבד או יורעל רגע לפני שמדינת ישראל תשים קץ לחייו. "ראיתי בו את האיש שזירז ומצא פתרונות סופיים לעם היהודי. מדי פעם הייתה עוברת בראשי מחשבה: 'אולי ניתן לו רעל בתוך מים ונגמור איתו'. כמובן שאסור היה. כשראיתי אותו תלוי על החבל הרגשתי שנקמתי באחד הצוררים הגדולים ביותר שרצה לגמור את עם ישראל".
בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני 1962, ביום א' הקרוב ימלאו לתאריך הזה בדיוק 58 שנה, בשעה חמש דקות לחצות, נפערה הרצפה תחת רגליו של אדולף אייכמן והוא צלל מהקומה השלישית לשנייה וסביב צווארו חבל התלייה. ברגעים האלה, הסתיימה משימתו הסודית של עובדיה זקותו, אחד מ־24 סוהרי שב"ס שנבחרו בקפידה ליחידה א'1. היחידה שהופקדה על משמורת הנידון למוות.
היום זקותו בן 88. עדיין נרגש וגאה על שהשתתף בשליחות המיוחדת. אייכמן נלכד על ידי המוסד בארגנטינה במאי 1960. במהלך החקירה ותחילת משפטו הוא הוחזק על ידי משטרת ישראל, אך באמצע שנת 61' הועבר לידי שירות בתי הסוהר, שהופקד על שמירת חייו ועל הוצאתו להורג. "הייתי רס"ר בכיר בשנת 1961. מפקד היחידה רמ"ח אברהם ברייטפלד מרחבי, שהיה מומחה לחדרי תלייה, ראיין אותי לתפקיד. המראיינים השתדלו כמה שניתן שלא יהיו ביחידה הסודית ניצולי שואה או צאצאים שלהם. נבחרתי מתוך 100 איש ונתמניתי כקצין תורן. התקבלנו ונשבענו לסודיות. הוכנה לו מבעוד מועד דירה בקומה השלישית. באותה קומה היה חדר לאייכמן וחדר לצוות".
בחדר של אייכמן הוצבה מיטה במרכז התא. החדר היה מסורג. חדר נוסף היה לשירותים ומקלחת. הסוהרים שמרו עליו באינטנסיביות ולא הסירו ממנו את העיניים לרגע. "היינו במשמרות של שמונה איש ביום ושמונה איש בלילה. ראינו כל תנועה שהוא עושה. היינו צריכים לשמור על חייו שלא יתאבד, שלא יחתוך את עצמו, לא פעם אמרתי למפקד היחידה, מר מרחבי, מה אנחנו דואגים ושומרים עליו כל כך הרבה, שחלילה לא יבריחו לו סכין גילוח, שלא יהיו לו כדורים ושלא יבלע? מרחבי היה אומר לי 'יהודי מגדל ברווז, מחכה שישמין טוב־טוב ואז שוחט אותו. גם אנחנו רוצים לשמור על החיים של אייכמן – עד ההוצאה להורג. זו המדיניות של עם ישראל, המדיניות של בן־גוריון כשהכריז ברבים 'אייכמן בידינו'"
רופא היה מגיע כל יומיים לבדוק את אייכמן. הוא שקל אותו ודאג לכל צרכיו. "הייתה לי שפה ישירה עם אייכמן", אומר זקותו. "היו שני קצינים שאיתם הוא היה מדבר יידיש או גרמנית, ואני דיברתי איתו בקסטליאנית – לדינו. זה דומה לספרדית שהיה מדבר בה בארגנטינה. הוא היה מאוד מרוצה כשפנה אליי בספרדית וכשהיה שומע את ההוראות שלי בשפה שלו".
היו לכם ממש שיחות?
"לא. רק 'תן וקח'. הייתי נותן לו ספר, או מגבת, וכמובן את האוכל. והאוכל היה ממטבח הסוהרים, שכל הצוות אכל ממנו. היינו צריכים קודם לאכול ורק כעבור חצי שעה להגיש לו את ארוחת הצהריים שיאכל. ההמתנה נועדה לוודא שלא מרעילים אותו. אלה היו ההוראות".
סיכנתם את עצמכם כדי להגן עליו?
"לא יודע אם סיכנו את חיינו אבל אלה היו ההנחיות כדי לשמור עליו שלא ירעילו אותו. המטרה שלנו הייתה להגיע איתו עד לגרדום, עד לחבל, ולתלות אותו. גם כשהשוטרים היו מגיעים לקחת אותו לבית המשפט, הם יכלו להיכנס רק עם סיסמה שאותה החלפנו כל יומיים. רק אחרי שנתנו סיסמה היינו פותחים את דלת הפלדה".
זקותו מתאר את נוהלי השמירה הקפדניים על האסיר, ואת הרגשות המעורבים. כיצד מצד אחד היה עליהם לשמור על חייו ועל בריאותו מכל משמר ובה בעת, געשה בליבם המשאלה שימות. "היינו צריכים להפשיט אותו לחלוטין לפני שהוא היה יוצא לבית המשפט ואחרי שהיה חוזר. בשבילו זו הייתה השפלה איומה ביותר. היינו מבקשים ממנו להתכופף עירום כדי לוודא שהוא לא מסתיר כדורים, סכין או סמים. בכל הוצאה מהתא, אפילו לשירותים, הוא היה מלווה בסוהר עם כבלים ברגליים. גם למקלחת היה סוהר נכנס יחד איתו. כשביקש להיפגש עם אשתו ועם עורך דינו, סוהרות דוברות גרמנית האזינו לשיחות שבוצעו דרך הזכוכיות. כשהוא היה מקבל ספרים היינו בודקים דף אחרי דף ואת העטיפה היטב־היטב כדי שחלילה לא יעבירו לו משהו".
היית כל כך קרוב אליו, ובזמן הזה גם צפית במשפט ושמעת את הזוועות?
"ראיתי אותו באופן כמעט יומיומי. יום כן יום לא. משמרת של שמונה שעות שבהן אני מסתכל לו בעיניים. הוא היה מסתכל עליי, והרבה מהזמן הוא היה שוכב במיטה וקורא. עקבתי אחרי המשפט, שמעתי את העדים וידעתי שהוא היה דומיננטי מאוד, ולא כפי שטען שרק מילא תפקיד והיה בורג קטן. ראיתי בו את האיש שזירז ומצא פתרונות סופיים לעם ישראל. מדי פעם עלתה לי מחשבה לראש שאולי הוא יתאבד. אולי אנחנו ניתן לו רעל בתוך המים ונגמור איתו. כמובן שזה היה אסור אבל ביני לבין עצמי היו עוברות גם מחשבות כאלה. במיוחד לקראת סוף הסיפור, כשדנו אותו למוות, וגם אחרי הערעור שנדחה ואחרי הבקשה שהגיש לנשיא לחנינה שנדחתה".
קרוב ל־50 שנה הסתיר זקותו את עבודתו ביחידה א'1. "זה סוד שליווה אותי כל החיים. לא רציתי להתפרסם ולהזדהות, למרות שנפל בחלקי להיות במשמרת שקיבלה אותו בשב"ס ביום הראשון וגם במשמרת ביום האחרון להוצאתו להורג".
תאר את המשמרת האחרונה שלך? ביום ההוצאה להורג?
"כשאייכמן חזר לאחר שהוקרא גזר דינו והוא נשפט למוות על ידי שלושת השופטים, פה אחד, הוא חזר מאוד מדוכא, מאוד מדוכדך, ללא כל מצב רוח. הוא כמעט שלא רצה לאכול. כשהגשנו לו הוא אכל מעט מאוד. כך גם אחרי שערעורו נדחה. מרחבי, מפקד היחידה, הסביר לו שעוד מעט הוא יוצא אל הגרדום ושאל אותו האם הוא מודה ומתוודה על מה שעשה. הוא אמר, 'אני לא מתוודה. הייתי שליח, בורג קטן'. מרחבי אמר לו, 'עוד מעט אנחנו נוציא אותך מהתא אל גרדום התלייה. יש לך בקשה?' הוא ענה, 'כן. אני רוצה לכתוב מכתב פרידה'. נתנו לו עט ונייר והוא כתב. הייתה לו בקשה נוספת. הוא אמר לי ולמרחבי, 'אני רוצה וינו טינטו', בספרדית. יין יבש אדום. מרחבי הביא לי בקבוק יין ואמר לי, 'תמזוג לו בכוס חד־פעמית, כל פעם שיבקש. מזגתי פעם אחר פעם עד שסיים שני שליש בקבוק. ברבע לחצות הוא סיים את היין ולא רצה יותר".
אבי ספקטור היה רק בן שמונה כשאביו, דב ספקטור, חזר נרגש הביתה למחרת ההוצאה להורג. ספקטור, ממקימי השב"ס, מספר אישי 14 היה באותה העת סגן מפקד כלא רמלה. "אבא לא סיפר לי ולאחי דבר בזמן אמת, אבל הוא תיעד הכל בכתב", מספר בנו. "ביום ההוצאה להורג אבי הגיע לעבודה כרגיל והמנהל שלו ביקש ממנו לנסוע למטה הנציבות בקריה ולקבל הודעה. בין אבי לבין מנהל בית סוהר רמלה, נקבע קוד, שאם הוא שומע אותו עליו לבצע מספר משימות לפני ההוצאה להורג. בשתיים ושלושים בצהריים, אבי קיבל את הקוד, וכממלא מקום הכלא הוא החל להיערך. ראשית הוא הפעיל נוהל חירום שכלל את נעילת כל השערים. אין יוצא ואין בא. אין תחלופת משמרות. כל האסירים הוכנסו לתאים. תוגברו כל הכוחות. הסוהרים, אגב, לא ידעו מה הולך להתחולל. המשטרה הציבה מחסומים בדרכים כדי להרחיק את התנועה. אבי היה צריך לדאוג לחביות סולר לתנור, כי נקבע שהגופה תישרף אחרי התלייה. התנור נבנה בצורה סודית ויסודית. לקראת ערב מנהל בית הסוהר חזר ואמר לאבא שלי את המילים האלה: 'הלילה הדבר יבוצע'".
הגרדום אמנם הוכן מבעוד מועד, אבל כדי להסוות את מלאכת ההתקנה, כדי שהאסירים לא ירגישו בתכונה המחשידה, ביצעו 'שיפוצים' בקומה כדי לטשטש את המטרה האמיתית של העבודות. חדר התלייה היה בקוטר שני מטרים על שני מטרים. "חצבו את החדרים הסמוכים מהחדר שלו עד לחדר התלייה כדי שניתן יהיה להוביל אותו מבלי שהאסירים יוכלו לצפות בהובלתו", מספר ספקטור. "אייכמן הובל מחדרו אזוק בידיים וברגליים. הוא הוכנס לתא, כרכו את החבל סביב הצוואר שלו ורצו לעטות את פניו אך אייכמן אמר בגרמנית – 'אינני זקוק לזה'. אחד הסוהרים הסיר לו את המשקפיים, נטל את השיניים התותבות והניח על עדן החלון. הכומר פנה אליו באנגלית ואמר לו 'תתפלל לישו'. אייכמן שתק. התמתח במקום ואמר בגרמנית, 'תחי גרמניה, תחי אוסטריה, תחי ארגנטינה'. ואז הוא הוסיף 'דרישת שלום לאשתי ולילדיי. אני מוכן'".
מנוף ההפעלה של הגרדום כבר היה מוכן לפעולה. "אחד הקצינים הבכירים נתן את ההוראה", מספר ספקטור, "נשתררה דממה בחדר התלייה ונשמעה המילה 'פעל'. הרצפה נפערה ואייכמן צנח למטה לקומה השנייה. אבי היה נוכח לידו. אבי היה זה שראה את הכל ושמע את הכל, ולכן הוא גם העלה את הדברים על הכתב. אחד הנוכחים בחדר אמר 'הרגתי בן אדם'. אחר השיב לו, 'הייתה לך זכות גדולה להרוג רוצח, חיית אדם, שידיו מגואלות בדם של שישה מיליון יהודים. אתה צריך להיות גאה על כך'. הקצין הממונה פרץ בבכי. זה היה מהול גם בשמחה. רופא שירות בתי הסוהר, ד"ר הנרי חדד, קבע את מותו של אייכמן. השעה הייתה 23:55. אייכמן נתלה חמש דקות לפני חצות. אבי הסביר לי שהייתה זו הרבנות הראשית שפנתה בבקשה לשב"ס שמועד התלייה לא יהיה לאחר חצות, אז ייחשב שהתלייה בוצעה ביום שישי, היום הקדוש למוסלמים. בשבת זהו היום הקדוש ליהודים ובראשון זה היום הקדוש לנוצרים. לכן נקבעה התלייה לדקות ספורות לפני חצות של ליל חמישי".
4 צפייה בגלריה
''היינו צריכים לעבור על כל עמוד בספרים שהוא היה מקבל, לראות שלא הכניסו לו משהו''
(צילום: ap)
זקותו זוכר היטב כל רגע בלילה ההוא. "הוצאנו אותו עם כבלים ואזיקים בידיים וברגליים. אחזתי אותו 'אנגז'ה' ביד אחת, מרחבי ביד השנייה וליווינו אותו עד למתקן. נשארתי בחוץ, כשהצצתי ראיתי את ניצב שב"ס, את מנהל בית סוהר רמלה, נציגים מהפרקליטות. כעבור רבע שעה, מרחבי קרא לנו, לכל הצוות. 'בואו תראו את הנבלה. ראינו אותו תלוי באוויר. אחרי שנפל מהחדר למעלה לחדר למטה, ומרחבי אמר 'זה הסוף שלו'. לאחר מכן, הורידו אותו למריצה והובילו אותו לתנור שנבנה בחצר. דחפו אותו עם הבגדים לתנור והוא התחיל להתלקח ולשרוף. כשאספו את האפר שלו ולקחו אותו בכדים כבר לא ראיתי. אני יודע שאפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל".
הבנת ברגע האמת שאתה חלק מההיסטוריה?
"ידעתי שאני עושה שליחות למען העם והמדינה. נבחרתי מבין 100 אנשים לשמור על הצורר שלקח שישה מיליון יהודים. הרגשתי שנקמתי באחד הצוררים הנאצים הגדולים ביותר, שרצה לחסל את עם ישראל. הרגע הכי מרגש היה עבורי כשנסעתי עם משלחת שב"ס למחנות אושוויץ ובירקנאו. צעדתי במצעד החיים, ראיתי את התנורים, את עמודי התלייה, ראיתי את היער שבו נרצחו 800 ילדים, חשבתי על המשפט 'נקמת ילד קטן לא ברא השטן', והתחלתי לבכות. הסתובבנו בשבעה מחנות. ראינו את הזוועות, את הפרוטזות, את הנעליים, את המשקפיים, את השירותים, את פסי הרכבת, את הקרונות, את הרמפה. חשבתי בליבי כל הזמן שאסגור כאן מעגל אבל המעגל רק התרחב עוד יותר ועוד יותר".
