בצהרי 17 באפריל זרחה השמש מעל שדה ריק ליד העיר דז’זקזגן שבקזחסטן, כשנפתחה דלת קפסולת החלל שנחתה הרגע מעולם אחר. בפנים היו שרועים שלושה אסטרונאוטים מותשים - שני גברים ואישה, שני אמריקאים ורוסי - נוטפי זיעה מהכניסה הלוהטת לאטמוספרה. רק ארבע שעות קודם הם עוד ריחפו בחלל, ועכשיו לא היו מסוגלים ללכת צעד אחד בכוחות עצמם.
ארבעה אנשי נאס”א שלפו את ג׳סיקה מאיר בעדינות מהרכב הקטן, וסחבו אותה על הידיים לכורסה נוחה שחיכתה לה. איש אחד מיהר להניח עליה מעיל. אחר נתן לה חטיף אנרגיה. רופאה הצמידה לה לשורש כף היד מכשיר למדידת דופק ולחץ דם. עוד מישהו העביר לה מגבת על המצח המזיע, ומאיר רק חייכה ואמרה “תודה רבה”. ביד אחת נתנו לה טלפון כדי שתוכל לדבר עם אמא שגרה מעבר לאוקיינוס במדינת מיין. ביד השנייה מסרו משקפי שמש, גם כדי להגן על העיניים ההמומות וגם כדי להסתיר דמעה או שתיים, שבאו עם נשימות האוויר הצח הראשונות שלה אחרי 205 יום.
“הכניסה חזרה לאטמוספרה אפילו יותר אינטנסיבית מהיציאה”, אומרת עכשיו מאיר, מאוששת לגמרי, בשיחה ממרכז התקשורת של בסיס נאס״א ביוסטון, “זה רכב מאוד קטן ובו שלושה אנשים, הראש שלך צמוד לחלון ומסביב הכל בוער. התכוננת להכל, את יודעת שזה נורמלי וצריך להיות ככה, אבל כשזה קורה באמת זה די בלתי נתפס”.
ואז נפתח הצוהר, ומה הדבר הראשון שראית?
״הרבה אנשים עם מסכות״.
כשמאיר עזבה את כדור הארץ בספטמבר שעבר, היא ידעה בדיוק למה לצפות ברגעי הנחיתה חזרה. הדבר היחיד שלא היה בתכנון זה שכל האנשים שיחכו לה יחבשו מסכות. בתוך שבעה חודשים היא עברה שלושה עולמות שונים לגמרי - כדור הארץ אותו עזבה; החלל החיצון אליו טסה; וכדור הארץ אליו חזרה.
״זו אמנם פעם ראשונה שאני חוזרת מהחלל, אבל ידענו שאנחנו שבים לכוכב אחר לגמרי״, אומרת מאיר, אסטרונאוטית בת 42 שיש לה חיוך, ובכן, מאיר. ״היינו כמה חודשים למעלה כשכל זה התחיל, ומידת ההפתעה שלנו לא הייתה שונה מזו של האנשים למטה. קיבלנו חדשות ודיברנו עם המשפחות והבנו שמדובר במגפה עולמית, אבל קשה ממש לעכל את זה מלמעלה. זה היה אפילו קצת סוריאליסטי, כי כשהבטנו החוצה מהחלון כדור הארץ נראה אותו דבר, יפה ומדהים ושלו״.
מה שקרה כאן שינה את סדר היום שלכם למעלה?
״לא, המשכנו את העבודה הרגילה שלנו שהייתה 12 שעות ביום, ניסויים ותחזוקה. היה מעט זמן חופשי סתם לחשוב על המגפה ואם לא הייתה לנו גישה לחדשות, לא היינו יודעים כלום. בשלב מסוים התחלתי להקליט את השיחות עם האנשים סביבי, כדי שיהיה תיעוד מהתקופה הזו. הבנו שזה אירוע יוצא דופן ושאנחנו מוטרדים ממה שקורה למטה באופן שלא התכוננו אליו״.
6 צפייה בגלריה
''מהחלון כדור הארץ נראה אותו דבר, יפה ומדהים ושלו״. מאיר במעבורת חלל
(צילום: באדיבות נאס"א)
היה דמיון מסוים בינינו וביניכם - גם אנחנו וגם אתם היינו סגורים.
״אני חושבת שהייתי מרגישה יותר מבודדת אם הייתי בסגר על כדור הארץ. למעלה זה משהו שהתכוננו אליו, לא הרגשתי מבודדת אפילו לרגע כי המשכתי להיות קרובה פיזית לאותם אנשים שחייתי איתם, וראיתי את כדור הארץ מתחתיי יפה כמו תמיד. נדמה לי שלהיות בבית, לראות מקרוב את הכאב העולמי, לעשות שיחות וידיאו עם קרובים שנמצאים במרחק נסיעה קצרה ולא להיות מסוגלת לפגוש אותם, זה הרבה יותר קשה. היינו צריכים להתכונן למה שמחכה למטה. את עוזבת את כדור הארץ במצב אחד וחוזרת אליו אחרי שבעה חודשים במצב אחר לגמרי״.
ולא יכולה לחבק אף אחד.
״כשחזרנו נכנסנו בעצמנו לבידוד של שבוע, והיו אנשים אחרים בנאס״א שהסתגרו עוד לפני שהגענו, כי התפקיד שלהם היה לקבל אותנו ולדאוג לנו בימים הראשונים. אחרי שבעה חודשים של ריחוף בחלל, לוקח זמן להחזיר את היציבות על הקרקע. את מרימה את האייפון בפעם הראשונה והוא מרגיש כבד מאוד, את צריכה עזרה לפעמים סתם כדי לצעוד בלי לאבד שיווי משקל. אז כל האנשים האלה היו שם בשבילנו, נכנסו לבידוד בשבילנו, ואותם יכולתי לחבק חזק־חזק״.
אסטרונאוטים לא הופכים לסלבריטאים אלא אם הם היו ראשונים במשהו, כמו ניל ארמסטרונג וג'ון גלן, או שבמקרה טום הנקס שיחק אותם בסרט. ברוב המקרים, מדובר במדענים כבדי ראש ולא מאוד כריזמטיים, שלא ממש מתעניינים בהבלי העולם הזה וקצת קפוצי ישבן. בכל זאת, יש מעט מאוד כמותם.
אבל ג׳סיקה מאיר היא משהו אחר. יש לה סטאר־קוואליטי טבעי, היא נטולת פוזה, קומוניקטיבית ואופטימית ואוהבת כל רגע בעולם הזה ומחוצה לו. לא במקרה הפכה בשבעת החודשים שלה בחלל לכוכבת מדיה חברתית. 250 אלף עוקבים בטוויטר ו־330 אלף באינסטגרם קיבלו ממנה מנות גדושות של תוכן חללי עוצר נשימה, מלווה פה ושם בסנטימנטליות שמדענים אחרים מקפידים לברוח ממנה. ״גם למדענים יש רגשות״, היא מחייכת עכשיו.
מאיר המריאה לתחנת החלל הבינלאומית ב־25 בספטמבר 2019, האישה ה־65 בהיסטוריה. עם האזרחות הכפולה שלה, אמריקאית־שוודית, היא נרשמה כאישה השוודית הראשונה בחלל, וכבת לאבא יהודי שלחם במלחמת העצמאות היא גם הייתה, כמובן, סוג של נציגה ישראלית, גם אם אף אחד לא עידכן אותה בזה. בחללית הקטנה ופורצת הגבולות שלה היה גם עלי הזאע אל־מנצורי, האסטרונאוט הראשון של איחוד־האמירויות.
ב־2009 הגיעה לשלב המיונים האחרון לנאס"א ונותרה מחוץ לרשימה הסופית, מה שגרר שיברון לב אדיר. ארבע שנים אחר כך, כשהדלת נפתחה שוב, נכנסה אליה בהיסוס והנמיכה ציפיות. אבל כששכבה בצד שמאל של חללית ה׳סויוז׳ הרוסית וחיכתה להמראה, לא היה לה זמן לחשוב על הדרך הארוכה ורצופת המהמורות שהובילה אותה לכאן. הגוף שלה כולו התכוונן למשימה, ושרירי הזיכרון הופעלו על מנת לבצע את כל הדברים עליהם התאמנה במשך שנים.
פחדת?
״לא פחדתי, למרות שכנראה הייתי צריכה. אני חושבת שאין לי את הגן של הפחד. בעיקר התרגשתי. הפחד של אסטרונאוטים הוא לא שיקרה משהו רע, אלא שנעשה טעות אחרי כל החודשים הארוכים של אימונים בסימולטור. הייתי במושב השמאלי של החללית, למעשה טייסת משנה, והיו לי כל כך הרבה פעולות לעשות לפני ההמראה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שזה הדבר האמיתי, אבל קשה לשכנע את המוח שחושב שזה עוד אימון. רק כשהטיל זז על כן השיגור או עושה רעשים של נהמה גדולה, את מבינה שזה קורה באמת, ושעכשיו ממש אי־אפשר לטעות״.
אחרי ההמראה זה מרגיש כמו טיסה רגילה?
״לא, גם כי את כמובן לא יושבת כמו בתא טייס רגיל, וגם כי יש רגעים שבהם מרגישים תזוזות בעוצמות שלא דומות בשום צורה לטיסה רגילה. חלקים מהטיל נופלים בדרך, את רואה את זה מהחלון ומרגישה את זה היטב. בטיסה רגילה את לא רוצה לראות חלקים מהמטוס נופלים, אבל פה זה מה שצריך לקרות״.
כמה זמן לוקחת טיסה כזו?
״הקפנו את כדור הארץ ארבע פעמים לפני שהגענו לעמדת נחיתה בתחנת החלל, וכל זה לקח רק שש שעות״.
זה ממש מהר. לחצתם על הגז.
״וזה עוד בלי שידענו את הדרך״, היא צוחקת, ״האמת היא שחשבתי שבשש השעות האלה יהיה קצת זמן חופשי ואוכל להתמתח, כי את דחוסה במקום כל כך קטן, אבל הטיסה עברה מאוד מהר״.
מתי הבנת שאת כבר לא ביוסטון?
״יש רגע שבו הכל פתאום מתבהר, ואת רואה מהחלון את כדור הארץ בפעם הראשונה. כל הדברים שחלמת עליהם מגיל חמש מתחברים יחד וזה עוצר נשימה. הרגע המדהים הבא הוא אובדן כוח המשיכה. את לא יודעת מתי זה יגיע, זה מאוד פתאומי, את מרגישה דחיפה ומיד מתהפכת באוויר. לא רק את. הכל מסביב עף, מיצי הגוף מתהפכים והדם זורם לך לראש. את רואה גרגירי אבק מרצפת החללית עפים למעלה, ולא יודעת אפילו איך להגיב. כל העובדות והמספרים והתיאוריות שלמדתי כל החיים לא יכלו להכין אותי לרגע שזה קורה. הסתכלתי על עלי מאיחוד־האמירויות, וראיתי בעיניים שלו את מה שהנחתי שהיה גם המבט שלי. זו תחושה שאף פעם לא עוזבת, גם אם בשבעה חודשים מתרגלים קצת לריחופים״.
כבר למעלה מ־21 שנה מקיפה תחנת החלל הבינלאומית (ISS) את כדור הארץ בגובה של 410 קילומטר ובמהירות של שבעה וחצי קילומטרים בשנייה. אסטרונאוטים מכל העולם באים והולכים לתקופות של ימים, חודשים ושנים. בין שלושה לתשעה אנשים מאיישים באופן קבוע את ה־ISS, שהיא סמל עצום, ונדיר יותר ויותר, ליכולתו של העולם לעבוד יחד. מאיר, שהיא ביולוגית, נסעה כדי להשתתף בניסויים שעוסקים בפיזיולוגיה של אוכל. מדענים מחפשים דרכים לייצר אוכל בחלל, גם כחלק מהצעידה האיטית־איטית של האדם לעבר מאדים.
אבל למאיר הייתה מטרה נוספת - להיות חלק מאירוע היסטורי של הליכת חלל ראשונה אי פעם בביצוע שתי נשים. מאיר וכריסטינה קוך, אסטרונאוטית אמריקאית שכבר שהתה בתחנת החלל כשמאיר הגיעה, יצאו לשלוש הליכות מחוץ לתחנה, וגם דרך וידיאו הסקייפ המגורען אפשר לראות את העיניים שלה נדלקות כשהיא מדברת על החוויה.
״הליכת חלל זה באמת הדבר שדמיינתי כל חיי״, היא אומרת, ״הבעיה היא שכאשר זה כבר קורה, את לגמרי מרוכזת במשימה, בתיקונים החיצוניים שצריך לעשות, במדידות ובשימוש נכון בחליפה. את יוצאת החוצה ומביטה למטה, וכל מה שאת רואה זה את המגפיים שלך ומתחתיהם כדור הארץ, אז פסיכולוגית ונפשית הנשימה נעתקת, אבל פיזית, הגוף לגמרי מתוכנת למה שהוא צריך לעשות״.
כשהיית בחוץ חשבת על ההיסטוריה של שתי נשים הולכות יחד בחלל?
״כן ודאי, כריסטינה ואני החלפנו מבטים כי ידענו שאנחנו עוברות חוויה שהיא גם חסרת תקדים וגם כזו שמעט מאוד אנשים עברו אי פעם. וידאתי שאני לוקחת כמה רגעים כדי להביט על כדור הארץ ובאמת לנסות להכיל איפה אני. חלק מהנוף שראינו היה בלתי נתפס, לראות את הזריחה ואת השקיעה מהגובה הזה, אורות של ערים שאפשר לזהות, זה מציף אותך״.
מאז הוקמה נאס״א ב־1958, קיבלו רק 350 איש הזדמנות להפוך לאסטרונאוטים. רק 16 אחוז מהאסטרונאוטים לאורך ההיסטוריה היו נשים, ורק 14 אחוז ממש טסו לחלל. במחזור הבוגרים האחרון של נאס״א כבר היו יותר נשים מאי פעם, אבל הדרך עדיין מאוד ארוכה, וכמו על כדור הארץ, גם למעלה יותר קשה להיות אישה. ובעוד לצחצח שיניים בחלל זה אתגר חוצה מגדרים, לחפוף את השיער או להתמודד עם המחזור החודשי, זה כבר עניין אחר לגמרי.
80 אחוז מהמים בתחנת החלל ממוחזרים, מה שאומר שכל טיפה שם נספרת, אז את הפנים שוטפים עם טיפות ספורות של מים ונגיעות סבון. את השיניים מצחצחים כרגיל, רק בלי מים זורמים - מחברים שקית ניילון למתקן מים לשתייה וממלאים אותה, דוחסים כמה טיפות למברשת השיניים ומתחילים לצחצח. כיוון שאין כיור, אז אין ברירה אלא לבלוע את משחת השיניים, ואת המברשת מנקים עם אותה שקית מים. גם מקלחות אין, מה שיש אלה מגבות היגייניות ארוזות שעמוסות מראש בסבון, ולהן מוסיפים מים חמים.
כל זה כמובן מאוד לא נוח, אבל שום דבר לא הפריע לאושר של מאיר. היא אפילו התלהבה ממה שעשה אפס כוח המשיכה לתלתלים המפורסמים שלה. ״מאוד אהבתי את שיער החלל שלי״, היא אומרת, ״היה כל כך הרבה יותר קל לשטוף אותו. שמים כמה טיפות מים, שמפו, חופפים ומנגבים, והופ התלתלים שוב עומדים. צריך לזכור לאסוף את השיער שנשר בחפיפה, אחרת הוא עלול לרחף ברחבי התחנה״.
אנשים כאן בכו שהם לא יכולים ללכת למספרה, ואת לא הסתפרת שבעה חודשים.
״הייתי עסוקה לא מעט בניתוח ההבדל בין הצורה שבה התלתלים שלי עמדו למעלה לעומת הפוזיציה שלהם על כדור הארץ, והחלטתי שאני מעדיפה את גרסת החלל״.
נאס"א מאפשרת לאסטרונאוטיות לבחור אם הן רוצות להפסיק את המחזור החודשי לפני הנסיעה, בדרך של כדורים או תחליפים הורמונליים. למי שבוחרת לקחת איתה את הנדנוד החודשי, נאס״א מספקת תחבושות וטמפונים, והאסטרונאוטיות מעבירות כמובן הרבה זמן בהחלפת סודות הישרדות. ככל הידוע, בתחנת החלל לא עושים סקס, ואת האנרגיה מוציאים בהרבה שעות אימוני כושר.
אחת ההשפעות של השהייה בחלל היא היחלשות המערכת החיסונית, מה שעלול לעורר וירוסים רדומים. סכנה בריאותית אחרת היא ירידה גדולה בצפיפות העצם ומסת השריר. ״בכדור הארץ, אפילו סתם במצב ישיבה, אנחנו עדיין מפעילים את העצמות והשרירים״, אומרת מאיר, ״בחלל אין את הפעולה הזו, אז העצמות מתחילות לאבד סידן ולכן חייבים להתאמן״.
מאיר התאמנה שעתיים וחצי בכל יום - הזמן המינימלי הנדרש לפי הוראות נאס״א - קשורה להליכון ולאופניים, ובעיקר הרימה משקולות. היא הזיעה כמו שמזיעים בחלל: נוצרת בועת זיעה על הגוף ואפשר פשוט לנער אותה. כל העבודה הזו לא שינתה את העובדה שהימים הראשונים שלה אחרי החזרה היו מאוד מעייפים. ״מה שמרגיש למעלה כמו כושר שיא, מתגלה פה כחולשה", היא מודה, "אפילו סתם סיבוב בחוץ יכול להיות בהתחלה מאוד מתיש״.
מה אוכלים שם? איך בגלל מגיע אוכל?
״בטילי אספקה״.
אה, משלוחים מהסופר.
״בדיוק. יש ארוחות שצריך רק לחמם או קופסאות שימורים, יש קצת ירקות והצלחנו אפילו לגדל חסה בתחנה. האמת היא שנאס״א התקדמה מאוד בכל מה שקשור לאוכל, אבל כל יום מלא בכל כך הרבה אדרנלין, שזה לא באמת משנה מה אוכלים. כשאת יכולה לעוף סתם כי זה אפשרי, כל היתר נעלם ואת שוב ילדה״.
אביה של מאיר, יוסף, נולד בבגדד, עלה לארץ כשהיה בן שש ועזב מאוחר יותר עם המשפחה לשוודיה. הוא חזר כדי להשתתף במלחמת העצמאות ושימש כנהג אמבולנס. האגדה במשפחה טוענת כי הוא זה שהביא לארץ ישראל את הווספה הראשונה. אחרי המלחמה חזר לשוודיה, למד רפואה, פגש את אולה בריט הנוצרייה והשניים התחתנו. כשקיבל הצעת עבודה בקאריבו, אזור כפרי במדינת מיין, הזוג עבר לשם. שם גם גידל חמישה ילדים, ג׳סיקה הצעירה שבהם.
היא מעידה שאביה לא סיפר לה הרבה על העבר שלו, אבל כן דיבר הרבה על ישראל. ״לצערי הוא היה מהאנשים האלה שלא מדברים הרבה, זו פשוט הייתה האישיות שלו. הוא נפטר לפני כמה שנים ומאז אני כל הזמן מגלה עוד משהו עליו. אני מתחרטת על כך שהוא לא סיפר לנו הרבה יותר״. מאיר ביקרה בארץ בפעם הראשונה בשנות ה־90, כשהייתה בתיכון, והתאהבה כמובן באוכל. ״אני כל כך אוהבת את הטחינה הישראלית״, היא אומרת, ״אין דבר כזה בחלל ואפילו לא באמריקה״.
הביקור האחרון שלה בישראל היה לפני ארבע שנים, למפגש משפחתי גדול בבית של אחד מבני הדודים. כולם הגיעו לראות את גאוות המשפחה, והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו. היא גם לא ידעה שיש לה 36 בני דודים מהצד של אבא.
לתחנת החלל לקחה גלויות של ישראל, מדליה לזכרו של אילן רמון ז”ל וציור שציירה רעייתו, רונה רמון ז״ל. ״אני לא ישראלית ולא אדם דתי, אבל ישראל והיהדות מאוד חשובות לי״, היא אומרת, ״צילמתי המון תמונות מעל ישראל ואני מתכננת לפרסם אותן כשהכל קצת יירגע. בכל פעם שעברנו מעל המזרח התיכון, שזה אזור שקל לזהות מלמעלה, חשבתי על איך משם לא רואים את כל הגבולות שהאדם יצר בינו לבין אנשים אחרים״.
היא ידעה כבר בכיתה א׳ מה היא רוצה להיות. כשהתבקשה לצייר מה תעשה כשתהיה גדולה, ציירה אסטרונאוט על הירח ודגל בידו. "אמרתי לאבא ואמא שאהיה אסטרונאוטית ופשוט המשכתי להגיד את זה כל הזמן״, אמרה מאיר לפני שהמריאה לחלל. ״ההורים, המורים, כולם תמכו בי, אבל לא הייתי אומרת שהם היו בטוחים שזה יקרה. לא הייתה להם שום סיבה לחשוב ככה. שני ההורים שלי היו מהגרים וגרנו באזור מרוחק במיין, זה לא שהיו לנו קשרים בנאס"א, הסיכויים שלי באמת היו מאוד נמוכים, והרי כל הילדים רוצים להיות אסטרונאוטים“.
מאיר למדה באוניברסיטה העילית בראון, ובטקס הסיום החזיקו הוריה שלט עליו נכתב, "מזל טוב, ילדת חלל“. אחר כך הוסיפה תארים מתקדמים ממכון סקריפס לאוקיינוגרפיה בסן־דייגו, ואוניברסיטת החלל הבינלאומית בצרפת. על הדרך השיגה הכשרה בהרדמה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. היא הרפתקנית באופן מעורר קנאה, ותמיד התעניינה בתגובה של גוף האדם לסביבות קיצוניות. בין היתר נסעה לאנטרקטיקה כדי ללמוד איך פינגווינים מסתגלים לצלילות ארוכות מתחת למים, ולקחה להקת אווזים להימלאיה כדי לראות איך הם מגיבים לגבהים.
ההרפתקנות הזו מסבירה אולי את חוסר הכיוון שהיא מרגישה מאז שחזרה לכדור הארץ. מה עושים אחרי שהחלום הכי גדול שלך מתגשם? "אני פה בערך חודש, וכבר חושבת הרבה יותר על מתי אוכל להיות בחלל שוב, מאשר על איך להתאקלם בכדור הארץ״, היא אומרת. ״חייכתי שבעה חודשים ברציפות, וזה משהו שאני לא חושבת שקרה לי אי פעם על כדור הארץ. נהניתי מכל רגע, לא הייתה לי שנייה אחת משעממת. התעוררתי בבוקר, צפתי באוויר, ישבתי ליד החלון והבטתי על כדור הארץ. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי חוזרת משם אף פעם״.
פורסם לראשונה: 11:04, 28.05.20
