לא כל ילד צריך בגרות. זה לא שוויון אמיתי
מערכת החינוך בעולם המערבי היא פרי תפיסה קפיטליסטית מיושנת שמשמרת פערים מעמדיים ומגדריים, מבלי לתת מענה לצרכים חברתיים ותעסוקתיים. על ריטלין, אולימפיאדה, גיוון נוירולוגי ורקדנית אחת גדולה
חידוש האולימפיאדות בסוף המאה ה-19 הגיע במקביל לשיא המהפכה התעשייתית והכתרת הקפיטליזם כאידיאולוגיה המעצבת את הכלכלה, המדיניות ואורח החיים בעולם המערבי. אין זה פלא שמייסד האולימפיאדות המודרניות, פייר דה קוברטאן, בחר ב-altus, citius fortus ("גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר") כאני מאמין של האירוע.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אבל אם זה האני מאמין, למה הענישו את בן ג'ונסון ב-1988 אחרי ששבר שיא העולם בריצה ל-100 מטר? למה הענישו את לאנס ארמסטרונג שזכה שבע פעמים בטור דה פראנס? ולמה ב-2016 החליט בית הדין לבוררות הספורט לפסול את המשלחת הרוסית? כיוון שכולם השתמשו בחומרים מסוימים ובהתפתחות הרפואה כדי לשפר את ביצועיהם.
אבל מה הבעיה כאן? הם הרי ענו לדרישה האולימפית "גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר". התשובה היא שהאידיאל האולימפי גם דורש שהתחרות תיערך באופן שוויוני על סמך מה שהטבע נתן לנו.
בהסתמך על עולם הספורט, משמעות השוויון היא להימדד באותו אופן בדיוק על פי סטנדרט שנקבע מראש. לפיכך אני יכול להתחרות בשחייה או בכדורסל כמו כולם, אבל בפועל, גובהי רק 1.71 מ', אין לי גמישות בכתפיים ובורכתי בהטיה קדמית של האגן (המכונה "ישבן אפריקאי") שנוגדת את חוקי ההידרו-הדינמיקה. אז תגידו: "נו, לא תהיה שחיין או שחקן כדורסל, אבל בטח תמצא ספורט שיתאים לך". זה נכון, ועכשיו בואו ניקח את העקרונות האלה לעולם החינוך.
נניח שלא בורכתי ביכולות קשב וריכוז המאפשרות לי לשבת בכיתה 7-6 שעות ביום (אני באמת כזה). בית ספר, מקום שוויוני, אמור היה לאפשר לי "למצוא את עצמי" או לבוא לידי ביטוי בצורה אחרת, אבל לא זה המצב. בית הספר המערבי דוגל בשוויון שנמדד על פי דבר אחד בלבד: תעודת בגרות.
5% מכלל האוכלוסייה בעולם מתמודדים עם "הפרעות קשב וריכוז", אבל בישראל לא פחות מ-14% מהילדים (כמעט פי שלושה) מקבלים טיפול תרופתי נגדן. בין 2007 ל-2013 נרשמה עליה של 300% בייבוא ריטלין וקונצרטה. סביר שביניכם יש כאלה שנוטלים את התרופות או נותנים לילדיכם. אילו בית הספר היה מתנהג כמו עולם הספורט, הייתם פסולים.
אני כמובן לא דן ביעילות התרופה, כמו שאני לא מטיל ספק בכך שסטרואידים משפרים ביצועים ספורטיביים. אבל למה בשם השוויון אוסר הספורט על שימוש בחומרים שמשפרים ביצועים ובבית ספר מתירים?
התשובה הרווחת היא שבבית הספר מדובר בתרופות שעוזרות להתמודד עם לקות, לעומת הספורט - שם משמשים החומרים לשיפור ביצוע. אבל כפי שציינתי, פי שלושה מהמאובחנים (14%) לוקחים ריטלין. ושנית, מי קבע שהפרעת קשב היא לקות? וממילא, מי קבע שכל ילד חייב בגרות ותואר אקדמי?
כאוטיסט, אני רגיש יתר על המידה ומנגד בעל אינטליגנציה רגשית נמוכה מאוד. אני לא טוב בלזהות רגשות, לנהל אותם ולהתמודד איתם. כמו שלא אהיה שחיין מקצועי או שחקן כדורסל מוצלח, מוטב שלא אהיה מנהל קבוצת אנשים, מגשר או איש צוות.
בשם השוויון, מערכת החינוך המערבית מודדת רב-גוניות על סמך תקן הנורמה. האם כולם באמת שווים מול תפיסה זו?
בית הספר העממי נולד עם המהפכה התעשייתית. עם פיתוח המכונות במפעלים פוטרו ילדים מעבודותיהם (כן, פעם ילדים עבדו) ומצאו את עצמם מובטלים. בעקבות כך עלה שיעור הפשיעה. לצד רצון מדיני להפחיתו, היה צורך להכשיר ילדים לעבוד (כשיהיו גדולים) על אותן המכונות שפיטרו אותם.
האליטה ששלטה בחברה, ושבמשך מאות שנים שלחה את ילדיה ללמוד, היא שעיצבה את מערכות החינוך וקבעה את כללי המשחק. לכן, עד ימינו, ילדים ממעמדות שונים הולכים להתחרות על מגרש אליטיסטי-קפיטליסטי שמלכתחילה מקנה יתרון לילדי שכבות העליונות.
אז מה עושים? שוויון זה לא לנרמל ולהפוך את כולם לאותו דבר על פי סטנדרט שנקבע על ידי מיעוט. שוויון פירושו לקבל שונות. כמו לגבי צבע עור, דת או נטייה מינית, יש להפסיק להפלות אנשים השונים מבחינה נוירולוגית-קוגניטיבית.
צה"ל, למשל, הבין שאוטיסטים הם בעלי תפיסה מרחבית יוצאת דופן ומגייס אותם כתצפיתנים (ב-8200). במקום להסתכל על תכונות כלקות, יש להסתכל עליהן כשונות. כך אולי נפסיק לנרמל ילדים, לעשות להם טיפול המרה (בעזרת תרופות למשל) ונפסיק לנסות לרבע מעגלים. צריך לעודד קבלה, הכלה ורב-גוניות – שהן סוד האבולוציה בכל תחום.
ועכשיו תשאלו, "אז מה, לילד שלי לא מגיעה תעודת בגרות?". זו תפיסה שגויה. על הנייר מגיע לכל אחד מאיתנו הכול. אבל אם נהיה יותר פרגמטיים נגלה שזה בלתי אפשרי. לא כולנו יכולים להיות אלופי העולם בקפיצה לגובה, אסטרונאוטים או נגרים. אנחנו שונים, עם כישורים שונים. אם אתם רוצים לאמלל ילד, תדכאו את הייחודיות שלו ותכריחו אותו לעשות תואר שממילא לא ייתן לו עבודה (כמה אנשים עובדים במה שלמדו והאם בגרות היא תנאי לתעסוקה מוצלחת?).
סר קן רובינסון, איש חינוך בעל שם בינלאומי, מספר בהרצאותיו על ילדה שנמצאה מפריעה בכיתה נשלחה לפסיכולוג עם אמה. הילדה נכנסה לבד למשרדו של המטפל ואחרי זמן מה הוזמנה האימא להיכנס.
אז מה יש לה? שאלה האם.
כלום, ענה הפסיכולוג, היא רקדנית.
ועכשיו לשאלת הכסף. האם יש תקציב כדי לקחת בחשבון את הרב-גוניות הזו? ובכן, בישראל יש בתי ספר לבנים, לבנות, לחסידי חב"ד, לחילונים, לערבים מוסלמים, לנוצרים, בתי ספר דמוקרטיים, בתי ספר לחסידי גור ועוד ועוד. בכולם עושים הפרדה על רקע דתי, גזעי, תרבותי ולפעמים מגדרי.
איך בדיוק בונים מדינה על סמך האפליה המערכתית הזו? איך מחנכים לקבלת האחר? לשונות? אנחנו מסוגלים למצוא משאבים כדי לפלג חברה בבית ספר, אבל לא יכולים דרך להתייחס לרב גוניות התקשורתית-נוירולוגית-קוגניטיבית-לימודית?
מערכת החינוך היא פרי תפיסה קפיטליסטית מיושנת שבעיקר מוכיחה את יכולותיה לשמירת פערים מעמדיים, תוך כדי חוסר מענה לצרכים חברתיים ותעסוקתיים. בשביל ילד אחד או שניים בבית ספר שיתפרנסו מכך שלמדו 5 יחידות במתמטיקה, בית ספר שלם יכפה על כולם ללמוד אותו דבר. זה כישלון. אישית אני מאוד אוהב מתמטיקה, אבל אני יודע שזו לא המיומנות החשובה ביותר בהתפתחות האדם כחלק מהחברה וכמתפרנס.
אולי ניתן לעשות זאת אחרת?
- ד"ר מורדי בן חמו הוא מרצה, חוקר ואוטיסט, מחבר הספר "אוטיזם, קוסקוס ורוק & רול"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
