לא נפגשנו מאז. כמעט 25 שנה שלא ראיתי את זיאד ואת עדי. נמרוד עוד הגיע פעם אחת להופעה שלי בצפון, אמר "שלום" חטוף בסיומה, ומיד התפזרנו שוב, כל אחד לדרכו. השבוע סוף־סוף זה קרה. ואחרי שנייה אחת - חזרנו שוב להיות אחים. מוזר, אבל זו האמת. נפגשנו כל צוות הטנק בבסיס אימונים של גדוד 74 ליד צאלים, הגדוד שבו גם אנחנו שירתנו. בזמן המפגש שלנו, החל משפטו של בנימין נתניהו. המדינה כולה הייתה מרותקת. בכל בית בישראל התווכחו אם הוא אשם או לא. אבל אנחנו, כל מה שעשינו זה לנסות להיזכר איזה שיר של שלמה ארצי שרנו במארבים הארוכים.
בסוף אנחנו נזכרים. השיר נקרא ''צרות בתל־אביב''. לדעתי אפילו שלמה ארצי לא זוכר שהוא שר פעם שיר כזה, אבל מסיבה לא ברורה זה היה שיר הנושא של סוג'וד עבורנו. הפסקול של אותו קיץ מטורלל.
לילה חם בגזרה המזרחית בלבנון של 1996. טנק ישראלי בודד מחטיבה 188 נמצא אי שם, ומחפש מחבלים. מארב ארטישוק קוראים לזה. בשלב מסוים נמרוד, התותחן, זיהה דמויות. הוא ראה בין חמש לשבע צלליות נכנסות למבנה, פחות מקילומטר מאיתנו. עדי מביט בספקנות דרך האמצעים המיוחדים, אבל וואלה, הנה הן שוב. אשכרה יש שם דמויות במקום שלא אמורה להיות נפש חיה. אני שומע את כל ההתרחשות מתא הנהג. זה משהו שחשוב להבין: לא משנה כמה דברים נועזים או מפחידים עשה הטנק שבו הייתי בלבנון, בסופו של דבר, ישבתי בשקט על כיסאי ליד ההגה והאזנתי להתרחשויות. פה ושם אחרי ירי הייתי עושים איזה רוורס קטן, לא משהו לספר עליו לנכדים.
אז יש כשבע דמויות חשודות ונמרוד רוצה לירות. הוא תותחן. תותחן טוב אפילו. עדי המפקד מבקש אישור בקשר. בשביל זה אנחנו עושים את המארבים האלה כל לילה. בדיוק בשביל הרגע הזה. אבל האישור מתעכב. האווירה בטנק איננה של פחד, אלא של התרגשות מהולה בלחץ שמא עד שיגיע אישור, הדמויות ייעלמו. זה לוקח זמן. המון זמן. שעה ויותר של בדיקות, שמגיעות לדרגים הגבוהים. נמרוד מתוסכל.
אנחנו נזכרים בזה השבוע, כשאנחנו יושבים יחד וממש מרגישים שוב את החשש שהיה לנו שהרגע הזה יתפקשש. אני שואל את נמרוד למה הוא כל כך רצה לירות, "כי אתה הרי לא טיפוס שמשתוקק להרוג או משהו". נמרוד לא מבין את השאלה: "היה לנו ברור לגמרי שאם המחבלים האלה לא ייהרגו, משהו רע יקרה ביישובי הצפון".
לאחר שעה וחצי יש אישור. פגז אחד כבר בקנה. נמרוד מכוון ופוגע. המבנה עולה באש. אחרי הירי אנחנו רואים ארבע דמויות נמלטות למבנה ליד. מבקשים אישור בשנית. כעבור כמה דקות הוא מתקבל, זיאד טוען ונמרוד יורה גם על המבנה הסמוך. גם הוא עולה בלהבות. לפתע שתי דמויות חוזרות ממנו למבנה הראשון, אנחנו יורים עוד פגז, שלישי במספר, גם הוא פוגע בול. דממה. למחרת אנחנו רואים מהמוצב המבודד שבו היינו את הבלגן: הלוויות. הצעקות, השיירות, הדגלים. אירוע גדול.
לא עשינו דרך ארוכה יחד, אבל למשך קיץ אחד ב־1996 הפכנו למשפחה. קיבצו אותנו מכמה מקומות והרכיבו מאיתנו צוות שעלה יחד למוצב סוג'וד בקצה הגזרה המזרחית בלבנון, מקום מבודד וגבוה אי שם, הכול סביב יפה וירוק ומוזר ומפחיד ומרגיע בו־זמנית.
ארבעתנו היינו בלבנון כמה פעמים ובכמה מוצבים. כולנו טעמנו אש בקטנה, אבל החוויה החזקה ביותר של ארבעתנו, הזיכרון החזק שלנו מלבנון, הייתה הזיית סוג'וד. לא משום שמה שעברנו שם היה מפחיד, קשה או חלילה עלה בדמים. אלא משום שזה לא היה דומה לכלום. כאילו הניחו אותנו באמצע מערכון של חנוך לוין. כי כשאתה נמצא בקו בשטחים או בלבנון באחד המוצבים הגדולים, יש שרשרת פיקוד. יש לוחמים לצידך ויש מפקדים מעליך. יש סדר.
אבל בסוג'וד אתה לבד.
עדי רון מחדרה היה מפקד הטנק; נמרוד ללילנבאום מקיבוץ עמיר היה התותחן; זיאד חבקה מהכפר הדרוזי יאנוח שבגליל, היה הטען־קשר; ואני, שהגעתי מיישוב דתי ברמת הגולן הייתי הנהג. יחד איתנו באותו קיץ מוטרף, היו כ־20 לוחמי צד"ל, שעימם חלקנו את החיים. רובם היו נחמדים, אחד מהם היה אפילו נחמד מדי, בעיקר לנמרוד שלא זרם ולא נתן לו להפוך את האירוע ליוסי וג'אגר, גרסת ההתבוללות. מאחד אחר אמרו לנו להתרחק כי יש לו בן דוד בחיזבאללה.
אנחנו 20 שנה אחרי הנסיגה מלבנון, אז לפני שבוע, כמעט רבע מאה אחרי שאנחנו היינו שם, הגענו לבסיס צאלים כולנו, צוות הטנק ההוא, כדי להיזכר בקיץ אחד לוהט, עמוק־עמוק בלבנון.
שעת צהריים, עדיין בגזרה המזרחית. אני נוהג בטנק ומוביל לוחמי סיירת שיושבים מאחור. עדי מכוון אותי בעלייה תלולה במקום שבו הטנק בקושי עובר. על הטנק יש כל מיני ציפויים ותוספות שאמורים להגן עלינו מטילי סאגר ומטענים. זה מכביד על הנהיגה. אנחנו צריכים להסתובב בשטח צר ועושים את זה בשבע פעמים, כי כל טעות עלולה להפיל את הטנק לתהום. העלייה כל כך תלולה, שכאשר אני מביט בחריצים הצרים שיש לי בתא הנהג, אני רואה שמיים בלבד. לאחר נהיגה ארוכה וקשה, אנחנו מורידים את הלוחמים ונעמדים במקום מרוחק מהם לחיפוי. למרות שרק הגענו, מבחינתי האירוע הסתיים. אני נושם לרווחה. האמת היא שגם לא עד הסוף הבנתי מה זה "חיפוי". זרמתי. הנהיגה מאחוריי, מזג האוויר נאה והנוף מושלם. אבל עדי, בעמדת המפקד עם הראש מחוץ לצריח, ויש לו תמונה והבנה יותר גדולה משלי יש על מה שקורה. ולמרות הפסטורליה, המתח גבוה. לפתע עדי מזנק ופותח בירי ממקלע המאג. כולנו נדרכים. האם חוליה מתגנבת לעברנו? נורה אלינו נ"ט? מה?
כמה שניות אחר כך מתברר שעדי באמת ראה משהו מתקרב אלינו במהירות, ובאינסטינקט חשב שזו מכת אש שמכוונת לטנק. בסוף התברר שזו להקת ציפורים תמימה, שנפוצה לכל עבר מהירי. זאת האווירה המוטרפת שהייתה שם: גם כמה זרזירים יכולים להדליק גזרה שלמה.
אם יש משהו באותה שהות בסוג'וד שנחקק בי, זה האופן שבו הפכנו למשפחה. אנחנו אנשים שונים מאוד, לדעתי הכי שונים שיכולים להיות. בשל כך לא שמרנו על קשר. איש־איש פנה לדרכו. לא היו אז קבוצות ווטסאפ ופייסבוק ופשוט התפוגגנו. אבל בלב שלי המשכתי לאהוב את מה שהיינו אחד בשביל השני. זכרתי לעדי שראה איך אני מביט בעיניים כלות על הקיוסק הקטן של הצד"לניקים והחליט, בחוכמה, לשים זין על ההנחיה שקיבלנו ולאפשר לי לקנות לעצמי שם ממתקים. זה אירוע שולי, אבל סימבולי. גם נמרוד תמיד היה שם בשבילי. הוא קלט שאין לי שום יכולות טכניות, ותמיד היה מגיח מאחוריי כשלא הייתי מצליח לסדר משהו בטנק. "זוז", היה אומר בשקט, ועושה מה שצריך במקומי, בהשלמה כזו של מי שקלט שמהסלע הזה כבר לא ייצאו מים. וזיאד, הוא אף פעם לא קיטר, היה באיזו מין שמחה קוסמית מידבקת כזו, כאילו העולם הזה הוא מקום מושלם.
איזה חמד של בחור אתה, זיאד. איזה גבר.
עדי הוא מעבד מוזיקלי. נמרוד מהנדס אלקטרוניקה. זיאד עובד באזור התעשייה בתפן, והבטיח שבקרוב יזמין אותנו לחנוכת הבית שהוא בונה עכשיו ביאנוח. לכולם יש משפחה יפה וילדים. אנחנו יושבים עכשיו בחדר האוכל בצאלים, ומתחילים לחבר רסיסי זיכרון של אותם חודשים.
"לא היית עצלן", עדי מרגיע אותי, "אבל כל הזמן ניסית להבין את ההיגיון". גם נמרוד נזכר בזה: "כל הזמן ביקשת להבין למה נוסעים ולאן. הפריעה לך התלישות הזו. אה, והיית ליימך", הוא מוסיף. "היית הולך עם הקת למטה. וגם מאוד הצחיק אותך שהם כל הזמן יורים, הצד"לניקים".
לפתע נזכרתי בזה: מדי כמה שעות הצד"לניקים היו יוצאים לעמדות ויורים קצת, בכיף שלהם. הם גם לא טרחו להגיד לנו את זה מראש. אני נזכר שחשבתי שהם רוצים לבזבז תחמושת שהיו מקבלים, אבל עדי טוען שהיה היגיון בירי הזה, כי כל הזמן היה חשש שחיזבאללה יגיעו למוצב.
לא שהידיעה הזו זה שינתה לנו. אנחנו נזכרים גם בבוקר ההוא שבו לוחמי הסיירת שהיו במארב לצידנו העירו אותנו. את כולנו. זה היה רגע כזה בטנק שהבנו: מתישהו במהלך הלילה, שניים מאיתנו, שזו הייתה המשמרת שלהם, נרדמו. זה חתיכת פאק רציני, כי אם מחבל היה מגיע, וכו'. אבל באינטואיציה חכמה החלטנו, בלי לדבר על זה, לא לברר מתי זה בדיוק היה. מדחיקים את האירוע והופ, ממשיכים בחיינו. החלטה נבונה. לא כל מחדל חייבים לתחקר.
"אתם זוכרים את הבית של הבדואים שהיה שם?" זיאד שואל. "כל הזמן רציתם להסתכל מה קורה שם בפנים, אבל זה היה 90 מעלות מהגזרה עליה היינו צריכים לתצפת".
"מי־בדואים, מה־בדואים", אני שואל את זיאד. "על מה אתה מדבר?". עדי ונמרוד מחייכים. הם זוכרים בדיוק. היה שם בית זונות. כבר בתדריך אמרו לנו שיש שם בית זונות, ופשוט להתעלם מהתנועה שם. ובכן, לא התעלמנו. לילות שלמים חילקנו את הזמן בין חיפוש אחר מחבלים לבין מעקב אחר חרמנים שבאים למקום. נמרוד נזכר גם שהנשים עלו לגג לא מעט לתלות בגדים. מעניין שאני את הזונות לגמרי הדחקתי. לא מתאים לי.
"זה נראה לכם הגיוני", אני שואל את שלושתם, "שארבעה חבר'ה בני 20 נמצאים לבד בטיזנבי עם עוד 20 חמושים צד"לניקים? אתם מבינים בכלל את האירוע? גם לא היו טלפונים. אוקיי, יש מכשיר קשר. אבל בואו, לא באמת היינו בקשר עם מישהו מהעולם בחוץ. זה גם חלק מעוצמת החוויה שיש לנו משם, שלא היו אז סלולריים. היום כדי להיות כל כך הרבה זמן מבודד מהעולם אתה צריך להיכנס לבית האח הגדול".
אז כן, מה שהיום נשמע הכי מוזר, אז נראה לנו הכי הגיוני בעולם. האם פחדנו? "היה נוף יפה, היו שידורי כדורגל בטלוויזיה", עדי אומר. "אבל כשהיינו בנסיעות עם הטנק חששתי. היה ירי פצמ"רים, ובוא, חנוך, לא היית נהג הטנק הכי טוב בצה"ל, כן?"
נמרוד נזכר שלא הצלחתי "לחתוך סכינים", כלומר לעבור בורות בצורה שלא תקפיץ להם את הנשמה. אני מודה שעד היום אני לא מבין את ההיגיון שיש בזה: כשיש בור מבקשים ממך לעבור אותו באלכסון. למה באלכסון הטנק לא קופץ? נואשתי מהניסיון להבין את העניין.
"תגידו, למה לא הצטלמנו בלבנון יחד", אני שואל, ועדי לוקח על זה אחריות: "כמעט אין לי תמונות מלבנון, בגלל שפחדתי. לא רציתי להיות החייל הזה שמת בשיירה ללבנון ויש תמונה שלו שצילם רגע לפני".
אבל יצאנו משם, בריאים ושלמים, ועכשיו 2020 ואנחנו נפגשים שוב וההתרגשות גדולה. הבטיחו לנו לראות טנק מרכבה מדגם חדש. משהו מהניילונים. דנדש. הצבא התקדם מאוד מאז שהיינו בו. הכול באמת מאוד מקצועי. חוץ מהביורוקרטיה. בזה נשארנו קצת מבצע סבתא. וזה חמוד. המג"ד שולח אותנו לשטח האימון, אבל מישהו שם לא מאשר לנו להיכנס. אנחנו מתחננים בש"ג, מסבירים שדובר צה"ל איתנו. המג"ד מתקשר, אבל זה לא משנה. השער לא נפתח. הנציגה של דובר צה"ל מנסה להסביר, אבל אין למי. בצר לנו אנחנו מסתפקים בטנקים טיפה פחות מתקדמים, אבל למי אכפת.
אז אנחנו מטפסים על טנק־לא־הכי־מתקדם, ארבעה ישראלים בני כ־45, שלכאורה אין ביניהם קשר. כל אחד במסלול חייו, כל אחד עם הדרך שפילס בעולם. אבל משהו בכל זאת מאחד בינינו.
כל אחד מאיתנו ימשיך בחייו השלווים, אבל עשרים שנה אחרי היציאה מלבנון, מוצב סוג'וד, שהיה ביתנו למשך קיץ אחד - הוא תמיד יהיה שם ברקע, זיכרון מתוק ומוזר וגם קצת מפחיד; זיכרון לימים שבהם היינו יחד, אחד בשביל השני, מבלי שעניין אותנו מאיפה כל אחד מגיע, במה הוא מאמין ולאיזה מחנה פוליטי הוא שייך; האדם שבטנק ינצח.
