20 שנות בשאר
שני עשורים מלאו השבוע למותו של חאפז אסד ועליית בנו בשאר. רופא העיניים מלונדון שסומן כהבטחה ל"סוריה אחרת" והביא את האינטרנט, הספיק מאז למוטט את הכלכלה, לאבד את הנכסים האסטרטגיים שירש מאביו – ולהפוך לשליט סמלי בלבד, בובה של פוטין
בשאר אסד כלל לא היה אמור להתמנות לנשיא סוריה. מי שיועד לרשת את אביו חאפז היה האח הבכור והכריזמטי באסל, שקיבל הכשרה צבאית והיה מעורב מאוד במדיניות של האב. אלא שבאסל, חובב מכוניות מהירות, נהרג ב-1994 בתאונת דרכים, כשנהג בערפל ללא חגורה. במקומו נאלצה המשפחה לבחור יורש אחר. תורו של בשאר הגיע.
הנעליים שאליהן עתיד היה להיכנס בשאר אסד היו מלכתחילה גדולות למידותיו. נשיאות הייתה מבחינתו סטייה ממסלול החיים שתכנן: בשאר עבד כרופא בדמשק, ובתחילת שנות ה-90 יצא ללמוד רפואת עיניים בלונדון, שם הכיר את אשתו לעתיד אסמה, צעירה סורית ממשפחה סונית אמידה. מות אחיו, מבחינתו, שינה סדרי עולם.
שש שנים אחרי הבחירה בבשאר, ביוני 2000, הלך אסד האב לעולמו, והגיע הרגע לממש את ההבטחה. בשאר, טירון פוליטי, מונה לנשיא. הטלטלה לא איחרה לבוא.
אבא חאפז, האיש שיִיצב את סוריה
חאפז אל-אסד שלט בסוריה ביד ברזל במשך שלושה עשורים, מ-1970 עד שנת 2000. הוא ומשפחתו השתייכו לעדה העלווית, מיעוט בעל שורשים שיעיים שמהווה 11% מתושבי סוריה. מיעוט זה מרוכז בצפון-מערב המדינה והשתלט בהדרגה על המשטר.
חאפז היה טייס מצטיין וטיפס בסולם הדרגות עד שהפך למפקד חיל האוויר ולשר הביטחון, וב-1970 ביצע הפיכה במפלגת הבעת', מפלגת השלטון, תוך הפעלת אמצעי דיכוי וטרור של המוחבראת, השירות החשאי. עם עלייתו לשלטון הצליח לשים סוף לתקופה ארוכה של חוסר יציבות והפיכות בלתי פוסקות בסוריה, תקופה שנמשכה מאז צאתה לעצמאות ב-1946.
ב-1973, במלחמת יום הכיפורים, הצליח אסד האב להפתיע את ישראל יחד עם מצרים במתקפה צבאית, שבתחילתה כבש הצבא הסורי חלקים מרמת הגולן. אף שהפסיד בסופו של דבר, לאורך כל שנות שלטונו הבטיח כי יום יבוא וישיב את הגולן לסוריה. על אובדן השטח הזה הוא פיצה בהישגים בזירה הלבנונית: ב-1976 ניצל את מלחמת האזרחים בלבנון כדי להשתלט עליה בתירוץ של השכנת שלום. אסד הפך את בקעת הלבנון לעומק האסטרטגי המגן על הבירה הסורית דמשק, והכניס אליה אלפי חיילים סורים ומערכות הגנה אווירית.
בתוך סוריה עצמה, שמר חאפז אסד על יציבות שלטונית גם באמצעים אכזריים: הטבח שביצע ב-1982 אחיו רפעת נגד האופוזיציה הסונית של האחים המוסלמים בעיר הסורית חמאת, מעוז התנועה, שימש בהמשך דוגמה לבשאר במלחמת האזרחים. תחת שלטון חאפז נהנתה סוריה גם מיציבות כלכלית: כלכלתה מעולם לא הייתה במצב טוב, אבל בשנות ה-90 היא לפחות הגיעה ליציבות הודות לשיא בתפוקת הנפט במזרח המדינה.
בימי שלטונו הידק אסד האב את היחסים עם ברית המועצות ובנה את הקשר עם רוסיה, שלימים הציל את בנו. בעשור האחרון לחייו, בעקבות קריסת הסובייטים, איבד באופן זמני את החסות הרוסית שממנה נהנה, וארה"ב ניסתה לנצל זאת כדי להפוך את סוריה לבעלת ברית של המערב. על רקע זה קיבל חאפז אסד למרבה האירוניה לגיטימיות בינלאומית לשליטתו בלבנון, ואפילו שלח כוחות סוריים לקואליציה האמריקנית נגד סדאם חוסיין בעקבות פלישת הצבא העיראקי לכוויית.
בניסיון להתקרב לארה"ב נכנס אסד למשא ומתן – עקשני ובלתי מתפשר – עם ישראל על רמת הגולן, אבל השיחות הגיעו למבוי סתום בשל התעקשות הסורים שישראל תשיב אליהם את כל הרמה עד לכינרת – ובשל סירובם לוותר על הברית עם איראן.
ימי בשאר: מתנות לבן הדוד
פירוש שמו של בשאר הוא "מבשר טובות". בראשית דרכו, בשנת 2000, התקבל הרושם שכשמו כן הוא: הנשיא הטרי הכניס לסוריה את האינטרנט – אותה רשת שעתידה הייתה לסייע למתנגדי משטרו לפתוח בהתקוממות נגדו – וגם שחרר אסירים פוליטיים וסגר את בית הסוהר הידוע לשמצה אל-מזה בדמשק. אנשי אופוזיציה שבו באותם ימים מחו"ל לבירה וזכו לחופש ביטוי חסר תקדים. תקופה זו כונתה "האביב של דמשק", אך היא לא ארכה זמן רב. יועציו של בשאר הזהירו אותו כי צעדיו עלולים ליצור כדור שלג שיפיל את משטרו.
חודשים לא רבים אחרי עלייתו לשלטון נסוג אסד הבן מהרפורמות וחידש את הרדיפות והמעצרים הפוליטיים. בהיותו חסר ניסיון וחלש פוליטית הוא נאלץ לסגת מהתהליך המורכב והמסוכן של המשא ומתן עם ישראל שבו החל אביו, ולהתרחק גם מארה"ב. במקום זאת הידק את קשריו עם רוסיה ואיראן, סייע לחיזבאללה ותמך בחמאס.
בתחום הכלכלה התברר אסד הבן כאכזבה לאזרחיו. אביו חאפז טען תמיד כי הוא בא ממשפחת פלאחים ענייה, ולכן הוא סייע למגזר החקלאי ודאג לסבסוד מוצרי יסוד, מה שעזר למשטרו לשמור על נאמנות השכבות העניות. הבן בשאר, מנגד, ביטל בהדרגה סובסידיות על מזון והזניח את המגזר החקלאי, שהלך והתרושש, במיוחד בתקופת הבצורת הקשה בשנים 2010-2006.
בשאר הפריט חלקים גדולים מהכלכלה באופן מושחת, תוך מתן מונופול עליהם למשפחות עשירות בדמשק ובחלב כדי לקנות את נאמנותן. מי שסימל יותר מכול את השחיתות הזו היה בן דודו המיליארדר, ראמי מחלוף, אשר זכה לשלוט בנתח נכבד מכלכלת המדינה.
רצח בלבנון, חזרה הביתה
בשנים שלפני פרוץ מלחמת האזרחים הסורית נטשו אלפי חקלאים את כפרי סוריה ויצרו שכונות עוני בערים. כ-30% מאוכלוסיית סוריה, רובם סונים, חיו מתחת לקו העוני, וכמעט 20% היו מובטלים. תפוקת הנפט, שהייתה חלק נכבד מהייצוא הסורי, צנחה, ואחרי פרוץ המלחמה ב-2011, כשהאופוזיציה ובהמשך דאעש השתלטו על שדות נפט, הצניחה הזו רק גברה.
את הטעות הקשה ביותר בקריירה הפוליטית שלו עשה כנראה בשאר ב-2005: רבים מעריכים כי הוא זה שארגן בסיוע חיזבאללה את רציחתו של ראש ממשלת לבנון, רפיק אל-חרירי, משום שזה העז להתקרב יתר על המידה לסעודיה ולמערב. בשאר, לפי הסברה הזו, לא העריך כראוי את קשריו של אל-חרירי עם מנהיגי העולם: הרצח עורר מהומה והפגנות של לבנונים ברחבי תבל, והביא ללחץ בינלאומי על סוריה לסגת מלבנון. אחרי 30 שנות שליטה סורית בארץ הארזים נאלץ בשאר להוציא את כוחותיו משם ואיבד את הנכס האסטרטגי היקר שירש מאביו. הנסיגה פגעה קשות בכבוד הצבא הסורי וביוקרתו של משטר אסד, והוא נראה אז חלש מתמיד.
טעות נוספת של בשאר הייתה תמיכתו בטרור נגד הצבא האמריקני בעיראק ובשחרור ג'יהאדיסטים מסוכנים מהכלא הסורי כדי שיבצעו פיגועים שם. מדיניות זו הביאה להטלת סנקציות אמריקניות על סוריה, והיא הוכרזה כחלק מ"ציר הרשע". אם לא די בכך, רבים מהג'יהאדיסטים שבו אחר כך מעיראק לסוריה עם ניסיון בפעילות טרור, והם היו עתידים להנהיג את כוחות האופוזיציה נגד אסד במלחמת האזרחים.
העשור השני: כבר לא המדינה שלך
מלחמת האזרחים שפרצה ב-2011 בעקבות ההתקוממות העממית נגד אסד בימי האביב הערבי האיצה מאוד את תהליכי ההידרדרות של סוריה. הצבא התמוטט, ורבים מאנשי חילות הרגלים, שאוישו בעיקר על-ידי סונים, ערקו משום שסירבו לירות במפגינים נגד אסד. בשל פשעיו של המשטר הטילו ארה"ב ואירופה סנקציות כבדות על כלכלת סוריה, הנציג הסורי סולק מהליגה הערבית ורוב מדינות המזרח התיכון תמכו באופוזיציה הסורית, במתנגדי בשאר. משטר אסד איבד את השליטה על רוב חלקי המדינה, וכוחותיו נסוגו לערים המרכזיות – חלב, חמאת, חומס ודמשק, ולאזור העלווים בלטקיה וטרטוס.
כפי שאביו ביצע טבח בחמאת, בשאר לא בחל באמצעים כדי לדכא את אויביו ולוודא שמשטרו ישרוד. העלווים שלחמו בצבא הפכו למעשה לבני ערובה שלו ונאלצו להילחם על חייהם: הם חששו שאם תנצח האופוזיציה הסונית, תשלם כל העדה העלווית על פשעי המשטר. במצוקתו ביקש אסד סיוע חיצוני מבעלי בריתו: בעוד רוסיה העבירה לו משלוחי נשק, איראן הגדילה לעשות ושלחה גם אלפי לוחמים שיעים, בין השאר מחיזבאללה הלבנוני וממיליציות מעיראק ואפגניסטן. על אלה פיקדו קציני משמרות המהפכה האיראניים.
אף שסיוע זה עצר את התקדמות האופוזיציה, ב-2015 נראה שמשטר אסד עומד להתמוטט. זה השלב שבו התערבה רוסיה ישירות במלחמת האזרחים והביאה למהפך בה. הנשיא ולדימיר פוטין שלח כוחות צבא לסייע לאסד בשדה הקרב: בצעד זה שאף לא רק להציל את המשטר הערבי היחיד שנותר נאמן לרוסיה, אלא גם להקים מאחז צבאי קבוע במזרח התיכון.
כיום מעמדו של בשאר אסד כמנהיג סוריה מוטל בספק. נראה שהוא משמש כדמות ייצוגית יותר מאשר שליט בפועל. למעשה, סוריה מנוהלת על-ידי פוטין והפכה למעין מדינת חסות של מוסקבה. גם לסיוע האיראני יש מחיר כבד: נוכחותן המסיבית של המיליציות השיעיות במדינה הפכה את סוריה לזירת מלחמה בין ישראל לטהרן.
האופציה הפחות גרועה
שני עשורים אם כן מכהן בשאר אסד כנשיא. בראשון, מ-2000 עד 2010, ניהל כלכלה מושחתת, יצר פערים כלכליים עצומים בין עשירים לעניים – ואיבד נכסים אסטרטגיים ופוליטיים שירש מאביו. בשני, מ-2011 עד 2020, שרד מלחמת אזרחים במחיר הרס מוחלט של תשתיות המדינה ומכירת חיסול של סוריה לאיראן ולרוסיה.
סוריה של היום היא מדינה ענייה ומרוששת, שליש מאזרחיה פליטים שברחו ממנה ומאות אלפים נהרגו. בשאר אסד מעולם לא נטל אחריות לכישלונותיו, ותמיד האשים בקונספירציה נגדו את ארה"ב וישראל או לחלופין מדינות אחרות באזור, בראשן טורקיה וסעודיה. את ההאשמות כי הוא פושע מלחמה ממשיך אסד להדוף, בטענה שרק נלחם בטרור של דאעש ושל ג'בהת א-נוסרה, ושהוא מייצג את סוריה החילונית, הדמוקרטית והשפויה.
למרבה האירוניה, אסד לא לגמרי טועה בטענתו: משטרו ניצַל הרבה הודות לחשש העולמי מהשתלטות ארגוני הטרור האלה על סוריה – אסד הפך למעשה לאופציה השלטונית הגרועה פחות.
כך או כך, קשה לראות גשר בין אסד למערב. רק בשבוע שעבר נכנס לתוקפו "חוק הקיסר" האמריקני, הכולל שורה של סנקציות נגד המשטר בדמשק. המסר של צעדים אלה חד וברור: העולם לא ישקם את סוריה כל עוד בשאר שולט בה.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, ומרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. ד"ר פרידמן מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן .
לפנייה לכתב/ת 
