כך הפכה שבדיה לקבוצת הביקורת של העולם

משבר הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet

תרחיש הייחוס שמולו גובשה מדיניות הסגר (ובמאמר זה אני מתייחס לסגר בלבד) עמד על שלושה דברים:

1. פוטנציאל הדבקה גבוה ומהיר ("אקספוננציאלי").

2. קטלניות גבוהה

3. מגבלת משאבי הטיפול והחשש לקריסתם.

עם התקדמות המחלה עודכן תרחיש הייחוס ונוספו לו "גלי" תחלואה לבבית בילדים או פגיעה בלתי הפיכה בתפקודי הריאות, ועוד השלכות נוספות של המחלה, שגם אם הן קיימות הן מעולם לא היוו אינדיקציה לסגר גורף. למזלנו, העולם המחקרי עמד על מספיק מעקרונות האתיקה שלו, כדי לשטח את עקומת הדיווחים ולהשאיר, לפחות אותם, בפרופורציה הנכונה - כשאלות למחקר. את שאר מרכיבי תרחיש הייחוס אימצו מדינות העולם כאמת מוחלטת.

חיים בשגרת קורונה בשבדיה(צילום: רויטרס)

האם באמת העולם היה זקוק לסגר?

למרות תמונות הזוועה ששודרו, באף מקום בעולם, באף שלב, אף לא אחד מרכיבי התרחיש לא התמשש. באיטליה, ואפילו בלומברדיה (לאחר היערכות מתאימה), מערכת הבריאות לא קרסה , בבריטניה הנגיף לא המית עשרות אחוזים ממי שנדבק בו, ובארה"ב לא חלו סימפטומטית רוב תושבי שום עיר. אלא שהעובדה הזו יוחסה למדיניות הסגר.

בפיהם של חסידי הסגר שגורה האמירה שעשרה מיליון אזרחי שבדיה שימשו בשלושת החודשים האחרונים בעל כורחם בניסוי ענק בבני אדם. זה נכון, אבל זו רק חלק מהתמונה. האנושות כולה השתתפה השנה בניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה. וכמו בכל ניסוי מדעי, גם פה השתתפה קבוצת מחקר (כמעט מיליארד בני אדם), וקבוצת ביקורת - שבדיה.

שאלת המחקר היתה ברורה - האם העולם זקוק לסגר. והתשובה ברורה עוד יותר- לא.

התמותה העודפת בשבדיה עומדת בתחילת יוני, לאורך 3 חודשים, על כ-4,500 אנשים. כ-30% יותר מהתמותה המקובלת שם בעונת שפעת ממוצעת. מספרים שלא מתקרבים למודל שדיבר על מגפה בסדר גודל של המוות השחור, לא מיניה ולא מקצתיה. קשה לדעת, ומוטב להודות שאיננו יודעים, מדוע במדינות מסוימות התמותה היתה גבוהה מאחרות, או מדוע באזורים מסוימים דווח על פחות נדבקים. אולם על העובדות הבאות לא ניתן לחלוק: שבדיה לא נקטה בסגר גורף, ולמרות זאת מיעוט קטן של האוכלוסייה חלה בקורונה, מיעוט עוד יותר קטן נפטר, ומערכת הבריאות רחוקה מלעמוד בסכנת קריסה. 

בנוסף לתפקידה כקבוצת ביקורת, על שבדיה הוטלה שליחות היסטורית. היא נתנה לעולם שהיה פעם חופשי, שיעור מאלף בתהליכי קבלת החלטות בתנאי חירום ואי ודאות. שבדיה מדגימה לעולם באופן מעורר השתאות כיצד דמוקרטיה אמיתית אמורה להתנהל בתנאי דחק.

הנהגה צריכה לקבל החלטות. אולם לעת מצוק, מנהיגים נוטים לפתח ראיית מנהרה ולהנהיג את צאן מרעיתם על פי שלושת עקרונות ה"א": אשמים, אימה, ותחושת אחריות.

וכך גם כעת: בכל העולם מחפשים אשמים במגפת הקורונה. מנהיגי העולם המערבי יצרו או נכנעו לאימה, ואימצו מנהיגות שמונעת מפחד, ומתרחישי זוועה. ומעל הכל, הניסיון לעורר תחושת אחריות, לחלוק עם "כל העולם" את המצוקה, ולסמן מבוגר אחראי הצליח באופן מפתיע בעוצמתו. האנושות הצליחה להתאחד, אולם לצערנו, רק סביב פחד קמאי שרובו תיאורטי, ורק לשם הטלת חומות, מחסומים ומסיכות בין בני האדם.

מול הדבר הזה עמדה שבדיה, באומץ ובאחריות. היא הייתה (כמעט) היחידה מבין מדינות המערב שאפשרה לעצמה לבחון את מדיניותה באופן שקול. היא בחנה מודלים, שקלה שיקולים, והגיעה למסקנה אחרת מכולם. היא לא עשתה ניסוי, היא ניסתה לעשות. אפשר להתווכח על המדיניות השבדית להתמודדות עם הקורונה, אבל המדינה הזו עשתה מהלך היסטורי ועמדה באומץ מול נחשול עולמי אדיר, ולכך דרוש אומץ.

כעת היא מוכנה להעמיד את החלטתה לביקורת, למרות האינטרס הברור להצטדק. וזו הסיבה להעניק לה גם את תואר האחריות. שערו בנפשכם בכיר במשרד הבריאות שלנו אומר את הדברים שבתחילת המאמר. איזה אפקט היה לכך, כמה יושרה ואומץ היו טמונים שם. זה כמובן לא קרה, מסיבות שאינן קשורות דוקא לאדם מסוים: הציבור הישראלי אוהב לערוף ראשים של מנהיגים במקום לנסות לבקר בכנות את החלטותיהם. כיוון הזרם נקבע על ידי תודעת חרדה ואימה, וזה בדיוק המוצר שאותו סיפק משרד הבריאות. החלטות בישראל מתקבלות באופן נחרץ, מיליטנטי, בפקודה. עם ישראל מחפש ומקבל אשמים, אימה, ואחריות. התרבות הזו יוצרת נורמה מתגוננת, חרדה, וחד מימדית.

האפידמיולוג של שבדיה, אנדרס טגנל, העז לא רק לקבל החלטה קשה ונועזת, אלא מוכן להעמיד אותה למבחן ציבורי. הוא לא מתגונן, לא מטייח, לא מחפש אשמים אחרים, לא טומן את הראש בחול, לא מחפש מתחת לפנס, לא יורה חיצים ומסמן את המטרה, ולא מנסה לטרפד קולות אחרים. כך רוכשים את אמון הציבור. כך יוצרים תחושת ביטחון. כשמישהו מקשיב באמת, מעז לקחת סיכון ולקבל החלטה לא פופולרית, ומוכן לבחון את השלכות מעשיו בשקיפות ובאופן אמפירי, כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק.

טגנל טען בראיון עמו שככל הנראה המדיניות הנכונה לנקוט בה נמצאת במקום כלשהו באמצע בין שבדיה לבין שאר העולם. האמירה הזו גררה צהלות ניצחון בקרב תומכי הסגר.

אני סבור שהוא טועה, והאמת קרובה הרבה יותר אליו מאשר לשאר העולם, מהטעמים שפירטתי לעיל. יש כמה תיקונים, בעיקר בשמירה על אוכלוסיות הסיכון, והתאמות שצריך לעשות לאופי האוכלוסיה השבדית, אולם לאור השיעור המאלף שהוא מעביר ביושרה מקצועית ואחריות ציבורית, הייתי מציע לנסח את דבריו באופן אחר: על העולם כולו להתקרב לשבדיה, גם בנוגע למדיניות הסגר אך בעיקר באופן קבלת ההחלטות עליו.

תגובת חסידי הסגר לראיון עמו מספרת את הסיפור כולו. האמת מעניינת אותם כקליפת השום. אפילו התוכן המלא של דבריו לא חשוב ולא מצוטט. יש לנו כותרת: "שבדיה מודה בטעות", וזו סיבה לחגיגה. רק ששבדיה היא המקום האחרון במערב שעדיין מותר לחגוג בו באמת.

ד"ר יובל טורם, פסיכיאטר מומחה, מוסמך במנהל עסקים ומרצה למנהל מערכות בריאות