פרויקט מצולם: משפטים שאומרים לנשים גדולות

מה הבעיה להיות אישה שמנה בישראל? תכירו, הדר רופא. צלמת מחאה חברתית, וחיית רשת רצינית. כשמשהו מעצבן אותה היא לא מסתפקת בפוסט קצר וזועם בפייסבוק, אלא עושה מסיבה. פרויקט צילום קוראים לזה. ז'אנר מקורי בחסות הרשתות החברתיות.

הדר מרכזת את המשפטים הכי מעצבנים שאנשים מרשים לעצמם להגיד בלי ששאלו לדעתם, ואז מצלמת אנשים שקשורים לנושא וחיים אותו, כשלכל תמונה היא מצמידה מניפסט אישי חברתי נוקב. הפרויקטים שלה שוברים את הרשת. אלפי שיתופים, אלפי לייקים, ואין ספור תגובות. מי היה מאמין שהיא התחילה לצלם רק לפני שנתיים. פרויקט הצילום הנוכחי והרביעי במספר, עוסק במשפטים שאומרים לנשים גדולות.

קיראו עוד:

"אולי די?", היא כותבת בפרויקט הנוכחי. "חשבתם שאני לא יודעת שאני לא רזה, מאותגרת רוחבית, לא במשקל היעד שלי, במידה גדולה, שמנמנה, ענקית? יש לי חדשות, אני יודעת, כולן יודעות. לא קמנו בבוקר וגילינו שעברנו ממידה 34 למידה 48 בלילה אחד". עוד היא כותבת שם, "אנחנו לא צריכות שתתזכרו אותנו ובטח שלא תיכנסו לנו לצלחת. אם לא שאלנו, כנראה שלא צריך לדאוג לנו, ואם לקחנו משהו או תוספת, אל תדאגו, זה נשאר על הירכיים שלנו, לא שלכם". את כל זה היא חותמת בהאשטג "אויש, סתמו".

(צילום: הדר רופא)

(צילום: הדר רופא)

אז יש בעיה להיות אישה שמנה בישראל?

"חוץ מזה שבגדים אפשר למצוא רק ב'תמנון', את מתכוונת? אין בגדים לנשים שמנות בישראל. את מוצאת יותר אקסטרה סמול מאשר מידה 44 בחנויות לבגדי נשים. זה או אוהלים מלייקרה, או תעשי דיאטה".

אני תמיד אומרת שבארץ יסלחו לך על רצח אבל לא על זה שעלית במשקל.

"אני לא פסיכולוגית, אבל כנראה שאנשים אוהבים לראות את מודל היופי של המיינסטרים השדוף. למרות שנושא דימוי גוף מתקדם, אני עדיין מוצאת את עצמי מתנצלת על זה שאני שמנה, ולא הולכת עם שמלות כדי שלא ישאלו אותי כל הזמן אם אני בהיריון. אני גם לא לובשת בקיני כי אני לא אוהבת את איך שאני נראית בזה".

בגלל זה צילמת רק נשים? אולי הבעיה היא בפנים ולא בחוץ?

"ואיך בדיוק הגיעה הבעיה פנימה? אני לפחות לא שמעתי שמעירים לגברים בסביבה שלי, לא על הכרס שלהם, ולא על הישבן שלהם ולא על הסנטר הכפול בעוד שנשים כן מקבלות את הביקורת הזו, ולרוב דווקא מנשים, שזה הכי הזוי בעיניי".

(צילום: הדר רופא)

קשה לאנשים למצוא גבולות

הפרויקט החדש שלה כולל שמונה תמונות, כאשר לכל תמונה מוצמד משפט אחר, כולל המשפט האלמותי "אל תאכלי בעמידה, הכל ירד לך לרגליים".

תני לי לנחש. הפרויקט האחרון נולד בעקבות הקורונה והקילוגרמים.

"גם אני וגם בעלי שמנמנים משהו, ומדי פעם יש שיח על להיכנס לכושר ולקחת את עצמנו בידיים. יום אחד מצאתי את עצמי עומדת במטבח עם פרוסת עוגה ביד, ותוך כדי זה מדברת איתו על זה שצריך לאכול מאוזן, ואז הרמתי רגל, כמו שמירה על שיווי משקל, ואמרתי לו, הנה, תראה, אני אוכלת בצורה מאוזנת. ככה זה נולד, מתוך השטות הזו, וכמובן שיש תמונה כזו בפרויקט".

(צילום: הדר רופא)

איך את מסבירה את ההתערבות הזו של ישראלים בחיים של אחרים?

"אני לא מנסה לבטל את הישראליות. מצד אחד יש בה משהו מאוד חוצפני נכנס לוורידים, ישיר ובוטה ומאוד לא פוליטיקלי קורקט, ומצד שני יש בישראליות חום ואהבה שאת לא רואה בהרבה מקומות. יש משהו חם ואוהב בחיבוק הישראלי שגם חודר לנשמה, ולפעמים קשה לאנשים למצוא את הגבולות".

נגמרה לי הוודקה

"הצילום נתן לי אפשרות לבטא את מה שאני חושבת בצורה סרקסטית ונוקבת ולקבל פידבק הרבה יותר גדול" אומרת הדר. "אני לא חוששת ולא שותקת ותמיד אומרת מה שאני חושבת, אבל הצילומים עשו את ההבדל. יש לך כאן משהו ויזואלי שתופס את העין וזה משהו שאנשים מאוד אוהבים לראות. דברים יפים, מצחיקים, הומור שחור - ודרך זה אני מעבירה מסרים חשובים".

במסרים חשובים הדר מתכוונת, בין היתר, גם לשלשת הפרויקטים המצולמים הקודמים שלה שעסקו בהאכלת תינוקות, ילדים עם אלרגיות, ופונדקאות. "אני מחוברת מאוד לצד החברתי" היא אומרת. "לפחות את מה שאני תופסת כצדק חברתי. כשאני מעלה פרויקט ואנשים כותבים לי שנגעתי להם בדיוק בנקודה, אני יודעת שהצלחתי להעביר את המסר בדיוק כמו שראיתי בעיני רוחי. אני פעילה בהרבה קבוצות ולפני כל פרויקט אני עושה סקר קצר כזה, ואנשים שולחים לי הרבה משפטים חדשים".

הצלמת הדר רופא

את הרעיון לפרויקט המצולם הראשון שלה, פרויקט האכלת תינוקות שעסק במשפטים שאנשים מרשים לעצמם להגיד לנשים על הנקה, היא קיבלה כשישבה בבית קפה והאכילה את התינוק שלה. מישהו ניגש ושאל אותה למה היא נותנת לו פורמולה ולא מניקה. הדר הרימה מבט וענתה: "כי נגמרה לי הוודקה, זה למה".

זה לקח כמה שנים, ילד שני ומעבר לצפון, כדי להתחיל ולעשות משהו עם הכעס הזה, ולתרגם אותו לפרויקט צילום מחאתי. "פרויקט האכלה נולד מטראומה אישית שחוויתי, כשלא הצלחתי להניק את בני", היא אומרת. "אחרי אותו אירוע החזרתי לעצמי את מי שאני והחלטתי שאני לא משפילה עיניים יותר. פתחתי קבוצת פייסבוק והתחלתי להיות מעורבת".

(צילום: הדר רופא)

הפרויקט השלישי שלה, פרויקט אלרגיה שעסק במודעות לסכנה שילדים עם רגישות למאכלים נמצאים בה על בסיס יומי, התחיל במשפט הבא: "תמורת איזה כריך", כתבה הדר, "הייתם הורגים את הילדים שלכם, או עושים להם נזק גופני כלשהו?", האש טג המצורף: אלרגיה זו לא בחירה.

את לא חוסכת במילים.

"אני לא נגררת לשפה לא הולמת אבל לא חוסכת במה שאני חושבת במציאות. הפרויקט הזה היה על רקע האפליה של ילדים עם אלרגיות מסכנות חיים. קראתי באחת הקבוצות איך הורים נלחמים על הזכות של הילד שלהם לאכול קוטג' דווקא בגן עם ילד שסובל מאלרגיה מסכנת חיים לחלב".

לפרויקט הזה צילמה הדר ילדים קטנים עם אלרגיות על רקע שחור, והוסיפה על כל תמונה מתכון לכריך שעלול להרוג אותם. בתוך המתכון הכניסה גם מזרק אפיפן (תכשיר נגד התקף). "הפרויקט הזה תפס תאוצה מטורפת", היא נזכרת. "תוך זמן קצת היו לו כבר מעל 3,000 שיתופים והדבר הכי טוב שיצא ממנו זה שאנשים התחילו להגיד, וואלה, יש בזה משהו, לא חשבתי על זה קודם ככה".

(צילום: הדר רופא)

לא תצאו עם סלקל מלא מבית החולים

פרויקט הצילום השני שלה היה על נושא הפונדקאות. "במדינה שנותנים לה את חיינו בצבא, במס הכנסה, בכוח עובד ויצרני, בסטארט אפ, בשירות מדיני, בשירות ממשלתי, בהסברה, באהבה, בהתיישבות" ,היא כותבת שם, "כאן המדינה אומרת - לא. לא מספיק טוב. לא תצאו עם סלקל מלא מבית החולים, לא תשחקו עם הילדים שלכם פה, לא תדאגו להם, לא תקראו ספרים, לא תחגגו להם ימי הולדת". ההאש טג המצורף היה: "הורים סוג א'".

"פרויקט הצילום הזה הוריד פה הרבה דמעות בבית", היא נזכרת. "לכל הפרויקטים שלי אני תמיד מחפשת אנשים אמיתיים שקשורים למהות של הנושא המדובר. הזמנתי זוג גברים מקסים שרוצים להביא ילד לעולם ולא יכולים כי החוק מפלה אותם, וצילמתי אותם על רקע שולחן עליו מונחת פרוסת עוגה עם נר יומולדת, ושניהם מחזיקים ידיים אבל בכיסא מאחורי השולחן לא יושב אף ילד".

(צילום: הדר רופא)

לגור בצפון

עד לפני שנתיים, הדר ובעלה אלון היו עוד משפחה ישראלית רגילה עם שלשה ילדים, מרעננה, עם חלום ישן ולא ממומש, לעבור לצפון (או "ריחוקיישן", במילים שלה) ולחיות חיים שלווים וירוקים יותר. "יום אחד נסענו לצימר בצפון וקמנו לנוף הכי מהמם בעולם" היא נזכרת. "שנינו אמרנו אחד לשני שהלוואי שהיינו גרים במקום כזה וחזרנו הביתה. אני יכולה להגיד ולחלום חלומות למגירה, אבל בעלי התחיל לנסוע ולראות יישובים והתניע את התהליך".

היום הם גרים בקיבוץ אפיק שבדרום רמת הגולן, ונהנים מכל רגע. "תמיד אהבתי את האזור הזה של רמת הגולן", אומרת הדר, "העיר פחות דיברה אליי. גדלתי בשכונה ירוקה, שקטה, וטבע תמיד קסם לי יותר מאשר בילוי בקניון".

בעצם יצאת לאור רק אחרי המעבר לצפון.

"אני מגשימה פה חלום, מגדלת ילדים בכרי דשא, עצים, בית קרקע. הפרויקטים זה עניין של שנה וחצי, זה הכל, וזה קרה ביחד עם המעבר". כשהגיעו לצפון היא נכנסה להיריון עם הבן השלישי, היום בן שנה וחצי, והתחילה גם לצלם, במקביל לעבודתה כמנהלת פרויקטים בחברה מסחרית. "אני מצלמת בסופי שבוע, בבקרים ואחרי הצהריים".

את מצלמת רק שנתיים וכבר יצרת שם לעצמך.

"האומנות תמיד הייתה בי. אני מציירת ועושה עבודות עץ, וכל הזמן יש לי המון רעיונות אבל אף פעם לא מצאתי את הנישה שהרגשתי בה בבית. כשהבן השני נולד היו לי דפים גדולים שהתחלתי לצייר עליהם, ואז השכבתי אותו מעליהם כשהוא חלק בלתי נפרד מהציור וצילמתי אותו צילומים משעשעים בהם הוא כאילו מטייל עם כלב, או קורא ספרים. כל מי שראה אמר לי 'תעשי עם זה משהו' אז עשיתי עם זה משהו".

אפשר להגדיר אותך כפעילה חברתית?

"מהשנה האחרונה, בהחלט. בפרויקטים שלי אני נותנת ביטוי לעצמי ולדברים שיש לי לומר, ומקווה לעשות שינוי במחשבה של מישהו. זו המטרה, שאנשים יחשבו על הדברים באופן אחר, ואולי ישנו גם דעתם על נושאים שחשובים באמת".

מאפרת הפרויקט: מירב רנד