חיפשנו OCB חום - מצאנו ראפר מטורף
הראפר וייב איש, שאת "ג'ולי" שלו תוכלו לשמוע בגלגלצ, הופך את הצבעוניות של אלנבי והמפגש שהוא מאפשר בין כל שכבות החברה, לחרוזים חמים וכנים ולכאב שמבוטא ברגישות
כיכר מגן דוד מקשרת בין כמה מהרחובות העמוסים ביותר בתל אביב. כאן קינג ג'ורג' ושינקין יוצאים מאלנבי, או נשפכים אליו, וכאן מתחילים שוק הכרמל ומדרחוב נחלת בנימין.
ההמונים גודשים את הרחובות, חוצים את הכיכר או מתעכבים בה, קונים בחנויות או עומדים לרגע חסר סבלנות אחד ברמזור הקצר להולכי הרגל. אף אחד מהם לא יודע שהרגע חלף על פניו של אחד הראפרים המוכשרים במדינה, ששיר שלו בדיוק נכנס לפלייליסט של גלגלצ.
כי לך תחפש ראפר בטבקייה שממקומת בתוך חור של שני מטר על מטר בקיר. הוא שם, בין ה-OCB השחור (סעמק, איפה החום?) למגשי מצתים שונים. אני ממליץ על המצת טורבו-ספינר, אבל אתם יכולים להסתפק בקליפר עם עלה מריחואנה אם באתם מפלורנטין.
אבל שם נמצא וייב איש (אור שושנה), שהוציא לאחרונה את "העלייה". אלבום הסולו הראשון שלו נקרא על שם רחוב המסחר הארוך שממשיך את אלנבי דרומה, ומקשר בין קריית שלום, השכונה שבה גדל, לאותו צומת מרכזי שבו הוא יושב כמעט מדי יום.
בלי פילטר
"מאז ומתמיד אני על אלנבי", מספר לי וייב איש כשאני מגיע לראיין אותו. "אלנבי ודרום תל אביב זה נרטיב אצלי. בהיפ-הופ אתה מייצג את המקום שממנו באת. אני מדרום תל אביב. הציר שלי זה אלנבי, החיים שלי עברו ברחוב הזה. ואם תשים לב, זה לא רחוב שבאים אליו, זה רחוב שאתה בדרך לאנשהו. אלנבי זה מעבר, זה ציר.
"וזה מוזה מטורפת, כי המקום הזה הוא כמו מקדונלדס, הוא שטוח. בא לפה מישהו לבוש בלואי ויטון ובא נרקומן שרוצה עודף. יש פה הכל, כמו במקדונלדס, זה שטוח. כל סוגי המעמדות, כל סוגי האנשים. ולראות את זה כל יום אני מרגיש מאוד מחובר למה שקורה, אם זה בחברה שלי, בעיר שלי, במדינה שלי. זו השראה, זו השכונה שלי".
וייב איש הוא מהראפרים הנדירים האלו שבשנייה שהם פותחים את הפה כולם משתתקים כדי לשמוע איזה חרוז מבריק, משפט חכם או פלואו יוצא דופן יפרוץ ממנו הפעם. כולם, ללא יוצא מן הכלל - גם אם זה ואן מלא בראפרים רועשים.
ראיתי את זה בעצמי לפני כחצי שנה, כשהצטרפתי לשפוט באטל ראפ בחיפה לצד ראפרים כמו שרק וצוקוש, סוויסה, בוי אצ'י וסטטיק. הוואן שלקח את רובנו צפונה מתל אביב (סטטיק הגיע עצמאית) היה מלא באנרגיה של היפ-הופ מכל הגוונים – מישהו הפעיל רמקול JBL ושם ביטים, והראפרים החלו לזרוק ורסים על רקע רעשי הדיבור של השאר. בכל פעם שוייב איש נתן טעימה, הוואן השתתק.
כשאני מספר לו על ההתרשמות שלי מהסיטואציה, וייב איש עונה ש"זו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל כ-MC". הוא כנראה היה ממשיך את התשובה ומספר לי על החוויה שלו מאותה נסיעה, אילולא בחור גבוה היה קוטע את השיחה שלנו. "אפשר פילטר ארוך מספר 6?". השיחה מתקיימת בלב הפועם של רחוב אלנבי הסואן, באמצע משמרת של וייב איש בטבקייה. אחרי שהגבוה משלם והולך, וייב איש חוזר לשיחה. "אז מה, יש מחמאות? בוא נמשיך עם המחמאות", אומר לי בצחוק.
לא, דווקא מעניין אותי יותר לדבר על הדיסוננס. יש פה משהו מרתק. אתה ראפר מוערך, ובכל זאת אתה עובד פה. איך עובדים עם הפער הזה?
"פעם הייתי אוכל על זה יותר דאונים, כי הייתי חושב שמגיע לי להיות הרבה יותר מפורסם, לחיות ולהתפרנס מזה. אני עדיין חושב ככה, אבל הדאונים פחות שם כי אני רואה הרבה יותר את הדרך שלי, העיניים על הפרס. זה עושה אותך צנוע, אולי אם הייתי חי בצורת חיים אחרת הייתי עם האף למעלה. יש בזה משהו שמזכיר לי שאני במאבק, בתחרות. אולי זה גם תורם לאובססיה, שאני חייב להיות יותר טוב, להשקיע עוד כי אני פה עדיין. אני רעב כאילו. פה אני כותב כי זה המשרד שלי, זה המוזה שלי, זה המקום שלי. האם אני חי כמו שאני רוצה? ברור שלא אחי. אבל לאכול על זה דרופים לא עוזר לי".
מה היתרונות בזה?
"קודם כל, זו לא עבודה שאתה לוקח הביתה. כשאני מסיים פה, אז אני מסיים. בשביל מוזיקאים שבאמת רוצים לבנות קריירה, העבודה צריכה להיות משהו שלא יגזול את האנרגיות והזמן מעבר לשעות שלהם שם. אני זלזלתי בזה, ניסיתי לעשות את זה וזה מאוד קשה. ניסיתי לעבוד במשהו יותר רציני, הייתי עובד במחלקת שיווק של חברת ייעוץ עסקי. העבודה שלי היתה למכור לאנשים קורסים, להביא אנשים להרצאות, והייתי גם טוב בזה. הייתי איש מכירות טוב, וזה שיעמם לי ת'תחת.
"זה לא שחור ולבן, פה גם משעמם לי כמו שם ובמשרד עשיתי יותר כסף, אבל זה גם לקח ממני יותר זמן ואחרי העבודה היו לי דאגות שנשארו איתי. אולי כשהמוזיקה היא כזה דבר רציני אצלך, אז אין לך פלאן בי. אומרים שהפלאן בי הכי טוב זה שאין פלאן בי. אני מרגיש את זה על הבשר שלי".
וייב איש, סטט בוי
כאילו כדי להרים לו, הפעם מי שקטע את השיחה שלנו לא היה לקוח. "אתה איש וייב?" הוא שואל במבטא אמריקאי כבד, שיבוש השם במקור. "אני יעקב, אני שומע את מוזיקה שלך כל הזמן. אני עושה ביטס", הוא אומר לו, ולא עוזב עד שמקבל אימייל לשלוח לו קצת ביטים בתקווה שיאהב.
"זה מתחיל לקרות לי הרבה. זה משהו שאני חדש אליו, אבל זה ממש קורה בזמן האחרון. הייתה מישהי שלא האמינה שאני זה אני. בת 17 כזה הגיעה לפה, וניגנתי את האלבום שלי. היא אמרה 'זה וייב איש, לא? מאז שזה יצא הוא בלופים אצלי', אז אני עונה לה 'שמעי, זה אלבום ממש טוב, אני שומע אותו הרבה', ואני חושב שהיא איתי בבדיחה. ואז כשקלטתי שהיא באמת לא מבינה אני עושה לה 'זה אני', והיא עונה 'מה? לא'. היינו צריכים להיכנס לאינסטגרם שלי, והייתי צריך להגדיל את התמונה כדי שהיא תבין שזה אני. ככה הבנתי שאין לי מספיק תמונות באינסטגרם. באותו היום דיברתי עם צלם".
הגלאם של ישראל.
"אין פה גלאם, אין בארץ גלאם. אף אחד אחי, תן לי מישהו שהוא גלאם, יש פה? סטטיק, אולי סטטיק. אבל הוא זה האחוז האחד".
האמת שכשהוא נכנס אז בבאטל לחדר ראינו מה זה גלאם.
"כשהוא נכנס שאלתי אותו 'אחי, כמה אתה שווה? כמה כסף יש עליך?'. הוא ענה לי 'דירה בבת ים, שלוש חדרים'. זה היה מצחיק. הוא עובר את החיישן בלינג שמצפצף בכניסה. בן אדם סופר מעניין, אני מקווה מתישהו לשבת איתו לראות מה הלו"ז".
"טרנינגים של נייק וכיפה ברסלב"
הדרך של וייב איש עד שגם כוכבי המיינסטרים של ישראל ישתתקו לידו עוברת בסינגל הראשון מהאלבום, "ג'ולי", שנכנס לאחרונה לפלייליסט של גלגלצ. לא דבר מובן מאליו כשמדובר בשיר שגולל סיפור של נערה בסיכון שלכודה במעגל אלימות משפחתית.
"לא המלכה של הכיתה ילדה שקטה כזו/ אבל ת'צעקות מהדירה כולם שמעו/ כי אבא לא אכל יותר מדי אבל תמיד שתה/ ואין מצב הוא מפרק בקבוק בלי לפרק אותה", לא בדיוק מילים שמצפים לשמוע מהרדיו בזמן הפקק. "'ג'ולי' זה שני סיפורים אמיתיים שחיברתי לאחד", הוא מספר לי. כפי שמתואר בשיר, הוא ראה במו עיניו את האירוע שבו שכנה תירצה באוזני השוטרים את סימני האלימות כמכה מהדלת. "יום אחרי זה הלכתי למשמרת בקיוסק וכתבתי את הכל. הייתי כל כך בכל זה".
אתה לא רק מדבר על קשיים של אחרים, אלא גם על שלך. כבר בשורות הראשונות באלבום אתה חולק כמה חוויות חיים קשות ("אבא לא שם, לפני שדיברנו הוא כבר אמר לי ביי/ מעניין לי את הטופאק אם הוא חי או לא חי").
"לא כאלה קשות. זה יותר כי חשוב לי שיבינו שאני בא ממקום מסוים, ואם על הדרך אנשים שחוו פגיעות יותר קשות יגידו 'וואו, אפשר לתעל את זה למשהו טוב, עוד מישהו עובר את זה', אני את שלי עשיתי. אני עושה מוזיקה כי זה הכלי שלי לחיבור, זה הדרך שלי לתקשר עם אנשים. לא יודע איזה בן אדם הייתי בלי זה".
אז זה האלבום עבורך, החיבור?
"כן. הנה כל החיים שלי, כל הפחדים שלי, כל הבלבלות שלי על מגש כסף. בתיאבון, זה 'העלייה'. כשאחד אומר לי 'אני בשמירות עם המוזיקה שלך' ואחר אומר 'אחי, אני בתקופה חרא והאלבום שלך מחזיק אותי' - בשביל זה אני עושה את המוזיקה. בשביל שאנשים יתחברו למה שאני אומר. ברור שבכל דבר יש משהו אנוכי, אבל אם אנשים מרגישים שהבאתי משהו אמיתי, העובדה שאני מצליח לגעת באנשים, זה הופך את זה לשווה", הוא מצביע לכיוון שלט הטבקייה, בדיוק כשמגיע לקוח נוסף. הוא שואל אם מקבלים אשראי פה וקונה חפיסת מרלבורו לייט.
"זה עושה אותך צנוע, יש דברים שגורמים לך להיות צנוע. אבל זה לבחור אם אתה אומר תודה על מה שיש לך, או לא. הייתה לי פה שיחה עם חבר על הקטע הזה של לא עושים כסף ממוזיקה. באותו היום אני הייתי כנראה יותר בדאון והתלוננתי, אז הוא אמר לי 'אחי, תגיד תודה. זה משהו שממלא לך את החיים. אולי לא בכסף, אבל יש לך משהו. פאשן, משהו לשאוף אליו'. זה לא כזה מובן מאליו.
"איך אתה יכול להתעלם מזה שיש לך מוזיקה שמשפיעה על אנשים שמתחברים אליה ואומרים לך תודה על הדבר הזה? איך אתה יכול לא לספור על זה? אז את מה אתה כן בוחר לספור?"
• וייב איש ישיק את אלבום הבכורה שלו, "העלייה", ב-13.8, 22:30 במועדון לבונטין 7 בתל אביב. כרטיסים ממש כאן.
לפנייה לכתב/ת 
