ביום שישי האחרון, אחרי שבוע ארוך ומורט עצבים של מלחמות מקצועיות בענייני תקציב, החליט מנהל הדסה והטייס החובב פרופ' זאב רוטשטיין לצאת להירגע בטיסה בשמי ישראל. אחרי שעה וחצי של בילוי סולו באוויר במטוס הפרטי שלו, הרבה מעל סכנות הקורונה וצרות אחרות, נחת במנחת בראשון־לציון. זמן קצר אחרי שגלגלי המטוס נגעו בקרקע, הרגיש רוטשטיין שמשהו מאוד לא בסדר אצלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"לקחתי את עצמי לנשימה עמוקה של אויר צח בשמיים", הוא מספר השבוע בריאיון מיוחד. "טסתי שעה וחצי. הרגשתי נפלא. הכול היה בסדר. אבל כשירדתי מהמטוס - בבת אחת איבדתי את יכולת הדיבור. אני רק זוכר שרציתי לדבר ויצאה לי מילה משובשת. דיברתי ג'יבריש. המפעיל של המנחת הכניס אותי לאוטו ונסע איתי מיד לשיבא. ככה זה נמשך גם בחדר המיון, עד שהכניסו לי 'פותח סתימות'. אינסטלטור, שפתח לי את כלי הדם שנסתמו".
הבנת מה קורה לך?
"ברור שהבנתי. העובדה שאני רופא העמידה את הכול בעיניי באור חמור מאוד. אם זה היה קורה למישהו אחר, אולי הוא היה שובר את הראש על מה שקורה לו. אני גיבשתי לעצמי מיד מה המשמעות של זה לגבי העתיד. מזל היה שיכולתי למצות את 'שעת הזהב' שמתחילה מהרגע שבו מתרחש אירוע כזה, עד לרגע שבו מטפלים בהצלחה בכלי הדם החסום. תוך 20 דקות כבר הייתי בחדר הטיפולים. הטיפול הזה החזיר אותי לתפקוד מלא".
חשבת מה היה קורה אם האירוע היה מתרחש חצי שעה קודם, כשאתה באוויר?
"אני לא חושב שזה היה מסוכן. אובדן הדיבור היה נקודתי. זה די משעשע, לחשוב על המשמעויות. לא תיכננתי להיפרד. מקסימום היו שומעים משוגע שמקשקש בקשר".
בבית החולים שכב פרופ' רוטשטיין כשהוא מוקף בחבריו ועמיתיו שעבדו לצידו שם במשך 37 שנים, לפני שחצה את הקווים ועבר להדסה. "הייתי מוצף. איציק קרייס (מנהל ביה"ח שיבא - ש"ר) הגיע לבקר אותי. אנחנו חברים טובים ואני מאוד מעריך אותו וסומך עליו. בהזדמנות זו אני מתנצל בפני כל מי ששלחו לי יותר מאלף הודעות בווטסאפ, ועדיין מחכים לתשובה. סליחה, לא הספקתי להגיע אליכם".
בבדיקות שנערכו לו בבית החולים, גילה רוטשטיין, קרדיולוג במקצועו, שהמצב חמור משחשב קודם. לאירוע הזה, כך התברר, קדמו מספר אירועים מוחיים קטנים, שלא חש בהם. אירועים כאלה, מי כמוהו יודע, עלולים לשמש תמרורי אזהרה לפני אירוע גדול. למרות זאת, ביקש להשתחרר במהירות לביתו, וביום שלישי השבוע, יום אחרי שחזר הביתה מהאשפוז הקצר, כבר קיים פגישות עבודה, למורת רוחם של בני משפחתו. "לא הייתה סיבה להישאר בבית החולים", הוא אומר בין פגישה לפגישה. "בלאו הכי השכיבה הזו במיטה בלי לעשות כלום גרמה לי למצב רוח יותר רע מאשר אם הייתי עמוס בעבודה".
איך אתה מרגיש עכשיו?
"פיזית, אני מרגיש מצוין. נפשית אני די מדוכא. אני מדוכא מכך שההישגים שלי בתקופת הקורונה לא היו כפי שציפיתי. יכולתי להביא יותר תועלת. וגם שדווקא אחרי שסיימנו את תקופת ההבראה של שבע שנים בהדסה, הגיעה הקורונה והסיטה אותנו מהמסגרת הנהדרת שבה התקדמנו והגענו להישגים עצומים. אני מדוכא גם מהבגידה של הגוף. אין ספק שנדלקו כאן נוריות אזהרה מאוד רציניות. אני מקווה שאצליח להתגבר עליהן, ומה שקרה לא יפריע לא לעבודה ולא למרץ שלי".
גם במחיר הבריאות שלך? ואולי חלילה במחיר חייך?
"האמת שאני מאוד דואג מעוד אירוע, שעלול להביא להחמרה רצינית במצב הבריאותי שלי. אבל אני לא יכול לנהוג אחרת, פרט להמשיך להיאבק על הצדק ועל הזכויות של כל החולים, שמקבלים טיפולים כמו שאני קיבלתי. אני מרגיש שאני חצי דון קישוט שנלחם עבורם מול ביורוקרטיה קשה ובעייתית, שפועלת בחוסר צדק מוחלט. אז לפני הכול, חייבים להבטיח שהטיפולים יינתנו למי שזקוק להם. אחר כך נתקשקש על השאר".
ארבעה ימים אחרי שאושפז עם חסימה בכלי דם במוח, רוטשטיין (70), מוותיקי ובכירי מערכת הבריאות הישראלית, לא עוצר לשנייה. האירוע המוחי שבו לקה הגיע בסיומו של שבוע עמוס מתחים ומלחיץ, שעות ספורות בלבד אחרי שנאבק אל תוך השעות הקטנות של הלילה להשיג כסף לתשלום לספקים של בית החולים. "ביום חמישי שעבר היה סבב של צ'קים, שאישרתי בחתימתי", משחזר רוטשטיין את האירועים שקדמו לאשפוזו. "מדובר על התחייבויות לספקים בהיקף של 70 מיליון שקל. עד הרגע האחרון האמנתי שאקבל את הכסף מהמדינה, ויאשרו לי העברה תקציבית שהאוצר חתם עליה. אבל הכסף לא הגיע. הספקים הסתערו עלינו מהבוקר, ולא קיבלו את הכסף שלהם. בסופו של דבר נאלצתי לבטל את התשלומים. בלילה התברר לי שהכסף הגיע: רק 36.5 מתוך ה־70 מיליון שהתחייבו להעביר אלינו. עדיין אנחנו בצרות צרורות".
במקרה או שלא, האירוע התרחש למחרת בבוקר.
"את מה שקרה לי אני מייחס בעיקר ללחץ הגדול שמוטל על כתפיי, גם לדאוג לתפעול בית החולים וגם לשמור על 5,000 העובדים הטובים והמסורים שלנו, שנפגעו מהחלטות שלטוניות לא ראויות. אני מודה שבעוונותיי לקחתי את המלחמות שלי ללב, עמוק יותר ממה שצריך. וכפי שידוע לכולם - הדרך מהלב למוח קצרה. בקושי שני שיברים".
ובכל זאת, אחרי דבר כזה, לא חושבים: רגע, תרמתי מספיק. אני אוטוטו בן 70, עכשיו אני דואג לעצמי. פחות נלחם, פחות מתעצבן?
"בא לי מאוד להגיד את זה, אבל לקחתי על עצמי משימה ציבורית שנייה בחיים, ועד היום לא למדתי להרים ידיים. היו נקודות שזה היה קרוב, והצלחתי איכשהו להתגבר על התחושה הזו של 'יאללה, בוא נסתלק, ושאחרים ישברו את הראש'. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מהאופי שלי, והוא אחראי על חלק גדול מההישגים. וכנראה גם על כמה מהכישלונות שלי".
אילו מחשבות חולפות כשאתה שוכב שם, רגע לפני שצנתר מטייל לך במוח?
"האמת שבתוכי התפללתי, כמו כולם במצבי, שהטיפול בי יסתיים בשלום ואני אחזור לתפקוד מלא. אבא שלי ז"ל סבל מאירועים של שבץ מוחי, והמראה שלו, מעוות וחסר יכולות, לא מש ממוחי כל התקופה שבה הייתי מאושפז".
פחדת?
"בכל מצב שחייו של אדם תלויים לו מנגד ואין לו יכולת השפעה על מה שקורה, צפוי שיפחד. ואני אכן פחדתי".
מה למדת על המערכת כששכבת כפציינט, ולא ידעת קודם?
"שלהיות עוד מטופל בפיג'מת פסים זה לא דבר פשוט. זה נותן מכה חזקה מאוד למורל. אבל מאוד האמנתי בצוות שטיפל בי, ומראש החלטתי שאני מקבל את כל מה שאומרים לי. סמכתי עליהם שהם יידעו מה לעשות על מנת להציל את חיי".
העימות האחרון, שלדבריו, הביא לשבר הגופני שעבר עליו, היה רגע השיא בקונפליקט בן מספר חודשים, במהלכו מצא את עצמו המנהל הוותיק עומד בראש האופוזיציה מול משרד הבריאות בנושא הקורונה. הוא התנגד באופן שיטתי, כמעט מתחילת המשבר, לצעדי המלחמה שהוביל המשרד נגד הנגיף, וטען כי אנשיו מייצרים "היסטריה לא פרופורציונלית". הוא ביקר את ההחלטה על עצירת הפעילות הכלכלית בישראל וטען כי המדינה ביזבזה עשרות אלפי בדיקות ולא השכילה לבדוק את המגזרים הרלוונטיים, בהם עובדי מערכת הבריאות ובתי האבות. בהמשך יזם ומימן בעצמו בדיקות קורונה ייעודיות לעובדי בית החולים הדסה ולמפעלים ביטחוניים שאת עובדיהם, כך טען, ניתן היה להחזיר לפעילות. "פתיחת המשק", אמר בוועדת הקורונה של הכנסת, "לא יכולה להיות תלויה בכך שתחזיר לעבודה רק אנשים שחלו והבריאו. הקונספציה צריכה להיות חובת בדיקה לכל אדם".
עמדתו ההפוכה לעמדת הממסד, והעובדה שלא חשש לשטוח אותה בכל הזדמנות, עוררה עליו את זעמם של אנשי משרד הבריאות, בהם המשנה למנכ"ל המשרד, פרופ' איתמר גרוטו. השיא היה כאשר גרוטו כינה אותו "בוגד", על כך שהשתמש בבדיקות הקורונה לפי ראות עיניו ובניגוד למדיניות הרשמית. כך, בתגובה לוויכוח מקצועי ולגיטימי שהתנהל בכל העולם, הפך רוטשטיין באחת לאויב המשרד. "היה ברור לי שגרוטו יכול למעוד בלשונו", אומר רוטשטיין על האמירה ההיא. "אני יכול להבין אותו. אבל אחרי שבמקום למשוך את דבריו ולחזור בו מהם, הוא קיבל גיבוי ממנכ"ל משרד הבריאות, זה נשאר באוויר. משרד הבריאות לא אמר אפילו מילה אחת נגד ההתבטאות הזו. אפילו את המשפט הבסיסי ביותר, 'רוטשטיין לא בוגד', לא זכיתי לשמוע".
במילים בוטות, הפכת לקוץ בתחת של המערכת.
"יכול להיות, אבל אם היה קוץ כזה במלחמת יום כיפור, אולי היינו חוסכים אלפי הרוגים. ייתכן שהתחלואה הנמוכה ומספר הנפטרים הקטן יחסית יכולים להיות מיוחסים לא לאלה שקיבלו את ההחלטות, אלא דווקא למי שחייבו את המערכת לבחון את התנהלותה שוב ושוב־ושוב. באופן כללי, אני שונא להיות קוץ בתחת, אבל במקרה הפרטי של המלחמה בקורונה, אני חושש שלא הייתה ברירה".
נעלבת מהאמירה הזו, "בוגד"?
"לא נעלבתי. אבל התחושה שלי הייתה שאם משרד הבריאות רוצה לתקן את הרושם של המשנה למנכ"ל, הוא יכול לעשות את זה בלי העידוד שלי. לצערי זה לא קרה".
אבל בשבוע שעבר, כשאותו גרוטו הסתבך בפרשת הפטור מבידוד למיליונר טדי שגיא, רוטשטיין לא רקד על הדם. להפך. הוא אפילו יצא להגנתו. "אנחנו יכולים להמשיך להגיד שתופעת הפרוטקציה לא קיימת, אני יכול לאשר שאני נוהג לעשות פרוטקציה בנושאים רפואיים, ובעיקר בנושא של הצלת חיים וטיפולים רפואיים לאנשים שפונים אליי", אמר בריאיון ברדיו. "נכון", הוא מאשר השבוע. "כי אני חושב שמה שעשו לגרוטו זה בדיוק חלק מהבעייתיות של המערכת כמו שהיא. ולכן צריך לתקן אותה".
רגע, אז טדי שגיא בדרך מחו"ל למסיבה בארץ ומסמס לך: "האם אני חייב להיות בבידוד?" מה אתה עונה לו?
"אני חושב שמשרד הבריאות טועה וגורם לנזק בבידוד האוטומטי שהוא מפעיל. מחד, שיקול הדעת מזמין התערבויות של אנשים בעלי יכולות. מאידך, חוסר שיקול הדעת מביא לאבסורדים. אפשר בקלות לבדוק את נוכחות הנגיף באמצעות שתי בדיקות מטוש לקורונה ובדיקת נוגדנים, ולשחרר אדם משבועיים בידוד מיותר מבלי שייגרם שום נזק. למיטב ידיעתי, אף אחד לא קיבץ את טובי המוחות, וניסה לחשוב אם יש אלטרנטיבה שלא מחייבת סגר כזה. אני אומר שיש דרך מצוינת ובדוקה מדעית לעשות את זה, וחבל שמשרד הבריאות מתבצר בקונספציה שגויה וממשיך לפגוע כל יום באלה שיכלו לחזור לתפקוד מלא. טדי שגיא בוודאי היה יכול להרשות לעצמו בדיקות שלא על חשבון הציבור, ובכך הייתה מתייתרת כל הפרשה הזו".
פרופ' רוטשטיין חש כי דווקא בתקופת הקורונה, הסימון שלו כאופוזיציה של משרד הבריאות - בר סימן טוב, גרוטו, סדצקי - מגיע עם תג מחיר. "אני חושב ששילמתי גם מחיר אישי, ומה שיותר כואב לי: שבית החולים שילם וכנראה גם ממשיך לשלם מחיר ציבורי. חשוב להדגיש שהכוונות שלי היו הכי־הכי טהורות שיכולות להיות. אני חושב שצריך לתת לאנשים שתרמו ועשו - הכוונה היא לא רק אליי, אלא לאנשי הדסה ובתי החולים האחרים - את ההרגשה ואת ההתייחסות הנכונה, כדי שלא יקרו יותר אירועים כאלה לאנשים שאכפת להם. כי זה לא נכון, לא הגון ולא צודק. אסור שייצא מסר שמי שמעז ופותח את הפה מסכן את הארגון שעליו הוא מופקד".
הרגשת ממש שנוקמים בך?
"אני עדיין מרגיש שנוקמים בי. אין ספק שקיפחו את הדסה לרעה. לא פעם ולא פעמיים המשאית שלנו חזרה ריקה מהמחסנים של משרד הבריאות, אחרי שאמרו לנהג, 'להדסה לא נותנים כלום'. אין לי שום דרך אחרת להסביר את המשפט הזה, פרט לנקמנות אישית. אחרי שזה הגיע אליי הרמתי טלפונים וצרחתי כמו משוגע, ואז פתאום ההחלטה השתנתה תוך דקות. זאת אומרת שלא היה מחסור בציוד".
אתה מתחרט על הדרך שבה התנהלת במהלך הקורונה? חייך המקצועיים והאישיים היו ודאי יותר קלים אם היית מתאפק קצת.
"אני לא מתחרט על כלום. כואב לי שלא הצלחתי יותר. אם לא אני, מישהו אחר היה צריך לעשות את זה. ההתנהלות שלי הייתה הכרחית במציאות שבה המסלול לקבלת ההחלטות היה קצר מדי, והתנהל בלי שיח מומחים, בידי אלה שעשו את המקסימום, אבל לדאבונם לא היו רופאים".
מה היה הכי קשה לך בחודשים הללו?
"ששלחתי למנכ"ל המשרד משהו כמו 40 מכתבים יומיים ולא זכיתי להתייחסות. כל לילה ישבתי בשעות הקטנות והכנתי דו"ח, שיתפתי אותו וגם אמרתי לו מה אני חושב ומה לדעתי צריכים לעשות. אבל נכון להיום - הוא לא ענה אפילו פעם אחת. הוא היה יכול לומר לי, 'דבריך לא מקובלים עליי'. זה לגיטימי. במקום זה הוא פשוט התעלם ממני לחלוטין. וזה עלה לי בבריאות".
אתה חושב שכל העימותים האלו בחודשים האחרונים, גרמו לשבץ?
"אני בהחלט מקשר את קיפוח הדסה בכל שלבי מגפת הקורונה מול משרד הבריאות לבין מה שקרה לי, כי אין דבר מתסכל ופוגעני יותר מביורוקרטיה שמיועדת לפגוע ולהעניש. בחודשים האחרונים לא פחדתי להביע את דעתי גם בפורומים של קבלת ההחלטות ומדי פעם גם בציבור. לא האמנתי שבמדינת ישראל במאה ה־21 יסגרו חשבונות עם מי שעמד ודיבר, והביע את דעתו המקצועית. מתברר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על מה שקורה במדינה. בסוף הסאגה התברר שאותם אלה שפסלו את דעותיי, בעצם אימצו והפכו אותן לנחלת כל המדינה. זה בוודאי נתן לי כוח להמשיך ולעמוד על דבריי".
זה אכן עלה לו בבריאות, ואז הגיע ה"אירוע", והרופאים שילחו את רוטשטיין הביתה, כאמור, עם מרשם חד־משמעי למנוחה. אבל ההמלצה השמרנית הזו סיימה את דרכה בפח, לטובת חלופה רוטשטיינית בהרבה: לחזור למלחמות שלו, כאילו לא היה שבץ. מוקף באשתו רותי, בילדיו ובעוזרת האישית שלו, יעל, שמשתדלים לשמור עליו בעיקר מעצמו, הוא מתעייף עכשיו יותר בקלות, אבל הלהט היוקד, שהפך כבר לסימן ההיכר שלו, לא עוזב אותו.
יומיים לאחר השחרור כבר נקבעה לו פגישה רבת־משתתפים ומורכבת של מועצת המנהלים של הדסה, וליום חמישי תוכננה פגישה גורלית עם שר הבריאות החדש, יולי אדלשטיין, ועם המנכ"ל החדש, פרופ' חזי לוי. הנדון: הפיצוי שהוא דורש לבית החולים עבור המאבק בקורונה, שהשבית את הדסה מפעילות ופגע קשות בהכנסותיו.
"כבר בבית החולים קיבלתי שתי החלטות חשובות", הוא מספר. "הראשונה, לעזאזל עם החופש והמנוחה, וכל השטויות האלה. לא להיכנע לקשיי הגוף ולחיבוטי הנפש, שבגילי כבר מחייבים תשובה למה לא לפרוש ולהשאיר את המלאכה למישהו אחר. והשנייה, להמשיך להילחם בכל הכוח למען הציבור כולו והציבור הירושלמי בפרט, כדי להעמיד את בית החולים, שנפגע ממש בסיום הסכם ההבראה שלו, חזרה על הרגליים".
כבר הרבה שנים שבית החולים הירושלמי הוותיק נלחם על חייו. רוטשטיין, מי שצמח בשיבא תל השומר וניהל את בית החולים הממשלתי הגדול בישראל במשך יותר מעשור, הובא להדסה לפני ארבע וחצי שנים, בעיצומו של משבר כלכלי גדול שאיים למוטט את בית החולים. בתחילת דרכו בבירה קומם עליו את רופאי בית החולים, אולם בזמן שחלף מאז התייצב מצבו של המוסד הירושלמי והשתפר מאוד.
אלא שבשנה שעברה הדסה שוב נקלע לצרות, ואז הגיעה גם המגפה. "מדובר בצונאמי של ממש", אומר רוטשטיין. "הירידה בהכנסות הייתה חדה עד כדי כך שבחודש האחרון כמעט לא היה לנו למי להגיש חשבון ועל מה. מבחינת בית החולים, המחלה הזו הכניסה אותנו לסחרור וגרמה לנו נזקים עצומים. בתי החולים הציבוריים, כמו הדסה, אין להם אבא ואמא, והם קורסים. התרענו על העוולות האלה במשך שנים ונתקלנו באוזניים אטומות".
של מי?
"אני לא רוצה להאשים אנשים ספציפיים, אבל בסופו של דבר יש משמעות עצומה מי עומד בראש המערכת ואילו גורמים דוחפים אותו לקבל את ההחלטות. הכסף הגדול של מערכת הבריאות התאדה לא רק לשנה הקרובה, אלא לעשור הקרוב, בגלל חוסר שיקול דעת, פאניקה וחוסר התייעצות עם גורמים מוסמכים".
מה חשבת על הדרך שבה בר סימן טוב ניהל את המשרד במשבר הקורונה?
"לי באופן אישי קשה לבוא בטענות לבר סימן טוב, כי להפקיד את חיי כל תושבי המדינה בידיו של מי שאינו רופא, בעת מלחמה רפואית קשה, מורכבת ומאתגרת כל כך - היה צעד לא הגון מצידנו. חבל שהוא נכנס מההתחלה לקונספציה מסוימת ולא הסכים לשתף ולדבר יותר עם אנשים מהתחום. בשורה התחתונה כל המדינה הזו הפסידה".
נזקי הקורונה לבית החולים מוערכים לדבריו בכ־250 מיליון שקל. "מתחילת התחלואה קיצצנו בכל דבר, אפילו במוצרי מזון, והורדנו את המלאים לאפס. כשהגיעה הקורונה רצנו כמו משוגעים לקנות מנשימים, מוניטורים, בגדי מגן לעובדים. בזמן האשפוז שלי בשיבא נאבקתי על החזר הכספים שמגיעים לנו".
ומה יקרה אם אדלשטיין לא ייתן לך את זה?
"בית החולים יצטרך להכריז על חדלות פירעון כבר בימים הקרובים. הצבא לא אמור להילחם תוך כדי שהוא מחפש כספים שיאפשרו לו להפעיל את עצמו. ואנחנו הצטיינו בשדה הקרב. הצלנו לא חולה אחד ולא שניים מציפורני הקורונה, בעזרת רופאים מעולים ואמצעים שהדסה העמידו לרשותם, ואנחנו ממשיכם לעשות את העבודה. אנחנו נמצאים היום בשלהי המגפה. לעומת זאת, מערכת הבריאות, ובראשה בתי החולים הציבוריים, נמצאת אחרי הקורונה על סף פשיטת רגל. וזה כתוצאה מהמדיניות הממשלתית, לא מחוסר ניהול נכון שלהם. הם משאירים אותנו לגורלנו לבד. לא מדובר רק בהדסה. שערי צדק, לניאדו, מעייני הישועה ובתי החולים בנצרת נמצאים בדיוק באותה הצרה. כרגע חשובה המהירות יותר מכל דבר אחר. אם נגרור את זה ולא נטפל בזה מיד - הקטסטרופה תהיה הרבה יותר גדולה".
אתה לא חושש מהמחיר שאתה עלול לשלם אם תמשיך לעבוד כמו קודם?
"התחושה הפנימית שלי היא שאני לא נוהג להשאיר דברים לא עשויים עד הסוף, ואני לא זונח משימה לאומית חשובה, כפי שלא עשיתי זאת ב־70 שנות קיומי. פתחתי כאן את הפה כדי שיקרא מי שיקרא את מה שטרחתי לומר בדם ליבי, ואולי נופתע לטובה".
מה היה רוטשטיין הרופא אומר לרוטשטיין הפציינט במצב כזה?
"טוב ששמעת בקול ידידיך הרופאים, וכדאי שתסיק את המסקנות מההתראה שקיבלת".
