איך מגדלים ילדים שיגיעו לירח?
סיפורם המופלא של יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב בדרך לניסיון להנחית חללית ישראלית על הירח. פרק מהספר "מי רוצה לבוא איתי לירח?"
למה כדורסל? כי זה ענף הספורט החביב עליו. למה על הירח? כי אולי הגיע הזמן שליגת הכדורסל הטובה בעולם האן בי איי תתקדם ותכבוש עולמות חדשים.
"כשאתה חושב על כדורסל על הירח מיד צצות כמה בעיות", מסביר יהונתן, "כמו למשל באיזה גובה צריך להתקין את הסלים ומה נחשב לעבירה. על הירח לא ניתן למדוד עבירה במשך הזמן ששחקן שוכב על הקרקע, כי כוח המשיכה נמוך משמעותית מזה הקיים על כדור הארץ, ולכן אם השחקן יקפוץ מעלה באותה עוצמה שהוא עושה זאת על כדור הארץ, הוא יגיע גבוה יותר וירחף באוויר כמה שניות נוספות. נוסף על כך, בשל ההבדלים בכוח המשיכה, יהיה קשה לקבוע אם נפילה של שחקן היא תוצאה של שימוש בכוח פיזי מוגזם מצד שחקן יריב, כיוון שכששחקן ירצה למנוע משחקן יריב להתקדם או ינסה לחסום אותו פיזית, הוא יצטרך להעיף אותו כלפי מעלה וזה עוד לפני שדיברנו על כדרור תוך שליטה וירטואוזית בכדור. על הירח, גם טובי הרכזים יצטרכו להשקיע שעות של אימונים בשביל לתרגל קואורדינציה מושלמת".
מסובך? לא עבור יהונתן.
סוגיות מורכבות שמחייבות חשיבה ותכנון קפדני היו חביבות עליו מאז ומתמיד עוד מהימים שהיה ילד קטן ובנה רובוטים מתקדמים ממערכות לגו, שהוריו הביאו לו מחו"ל. רובוט אחד התברר כיעיל במיוחד.
"היתה לי פעם חברה שהייתה ממש טובה במשחק המחשב Bubbles", נזכר יהונתן. "אני הייתי גרוע, אז החלטתי לבנות רובוט מלגו ויצרתי לו אלגוריתם שיצפה במסך, יפצח את חוקי המשחק ויוביל לניצחון מוחץ. אחרי שהרובוט השלים לילה שלם מול המחשב, הוא ניצח במשחק ונכנס לספר השיאים של Bubbles".
והחברה? היא, משום מה, בחרה להיפרד ממנו.
מאז הוא כבר הספיק להשלים תואר ראשון בהנדסת חשמל ובמדעי המוח ולהעביר שנה במרכז החלל של נאס"א, כחלק מצוות חוקרים בינלאומי שבחן הקמת מושבה על מאדים באמצעות שימוש במערות. אל הפגישה הגורלית עם יריב בש וכפיר דמרי בפאב הוא הגיע כחודשיים בלבד לאחר שחזר לישראל והחל לעבוד בתעשייה האווירית המקומית בתחום הננו לוויינים. הוא היה רק בן 23.
כמי שחי ונושם את העולם הממוזער של טכנולוגיות הננו, חללית בגודל של בקבוק שתייה קלה משפחתי נראתה לו כמו רעיון הגיוני לגמרי.
יריב, מצדו, מעיד שתמיד אהב לחקור דברים ולהתנסות בחוויות מטורפות. אולי בגלל זה המילה "טירוף" על נגזרותיה מוזכרת כמעט בכל משפט שלו. את האהבה למדע ינק בבית מגיל צעיר. "סבא שלי היה טס לגרמניה וחוזר משם עם ערכות מטורפות של 'האלקטרונאי הצעיר' ו'המדען הצעיר', שלא היו זמינות אז בשוק הישראלי. אני חושב שהערכּות האלו שסבי היה קונה ומרכיב יחד איתי סללו את הדרך שלי להנדסה".
בהשראת הערכות היה ממציא לעצמו ניסויים, שחלקם אתגרו את הסביבה הקרובה. "יום אחד, כשהייתי ביסודי, אחד השכנים הגיע לאמא שלי וסיפר לה שאני מנסה לבנות מטען צינור במרתף של הבניין. הוא קצת הגזים כי זה היה נפץ עם מסמרים, אבל בזאת הסתיימה הקריירה ה'חבלנית' שלי", הוא משתף בלקוניות. משם הוא עבר למטווחים בתוך הבית עם רובה אוויר, כשהמטרה היא ספר טלפונים ובעידוד בן הזוג של אמו, והוא אפילו זוכר את סבתא שלו מפצירה בו לאכול "בזמן שאני עסוק בפירוק פטפון ישן".
למבחני הבגרות באנגלית ובמחשבים ניגש יריב שנתיים לפני כולם, בכיתה י', וקיבל אישור מיוחד להגיע לבית הספר רק שלושה ימים בשבוע. בשאר הימים השלים תואר ראשון במחשבים ובזמן הפנוי שנותר לו המשיך "לחקור דברים ולחפש אתגרים מטורפים חדשים". בגיל 18, כשהתגייס לצבא, בחר דווקא במסלול קרבי בסיירת מורן של חיל התותחנים. "יכולתי להתגייס ליחידה אחרת, אבל בחרתי דווקא ביחידה הזאת כי אמצעי הלחימה שלה היה מעין טנק שיודע לירות טילים. מערכת די מגניבה באותם ימים".
השירות הקרבי בצה"ל, הוא מעיד, חישל אותו והכריח אותו לצאת מאזור הנוחות שלו. "זה אתגר מסוג אחר. פתאום אתה מבין שאפשר לשרוד כמה ימים בלי שינה ועם מעט מאוד אוכל. הצבא לימד אותי לרוץ קדימה ולא להיות מפונק. הבנתי שאני מסוגל להוציא מעצמי יותר ממה שאני חושב, כמו למשל מסעות של 72 קילומטר עם אפוד כבד או סחיבה של חבר על הגב במעלה ההר אחרי לילה בלי שינה". במהלך הטירונות הוא קרס והיה מאושפז במשך שלושה שבועות עם חום גבוה והזיות אולם הוא לא ויתר והפך ללוחם בסיירת מובחרת. כשיריב חוזר אחורה ומנסה להגדיר תכונה מרכזית אחת שהצבא טבע בו, הוא קובע שזו ללא ספק היכולת להטיל ספק בכל דבר, "כמו למשל הרגע הזה כשאתה מסתכל על המפקד שלך וחושב לעצמך: רגע, למה הוא המפקד ולא אני?"
לאחר השחרור התחיל יריב ללמוד לתואר שני בהנדסת חשמל ("ניגשתי לבחינות באיחור וזו הפקולטה היחידה שנותרו בה מקומות"). בגיל 23 החליט לאתגר שוב את סף ה"טירוף" הפרטי שלו ולבנות דאון במסגרת תחרות אקסטרים של רד בול, שעודדה צעירים "לעוף" באוויר מעל נחל הירקון בתל אביב. "אחד החברים הציע שנלבש תחתונים אדומים, כמו של גיבורי על, ונרחף ככה עם הדאון באוויר. זה הסתיים בצלילה אל תוך הנחל, אבל נהנינו מכל רגע".
להזדמנות החד פעמית לבנות חללית שתגיע לירח הוא התייחס כאל עוד אתגר יוצא דופן, שפשוט נקרה בדרכו: "חשבתי שלא יעלה על הדעת שדווקא לישראל, עם כל החוצפה והתעוזה שלנו, לא תהיה נציגות בכזאת תחרות. מה שקוסם בכזה אתגר זה להוכיח שאפשר לעשות את הבלתי אפשרי. בעינַי זה הדרייב הכי גדול של המוח הישראלי. וחוץ מזה, איך אפשר לומר לא לבניית חללית?"
כפיר הגיע לפגישה עם יריב ויהונתן כ"לוחם" סייבר מנוסה בן 28. הוא כבר הספיק לשרת כראש צוות מחקר ב 8200 היחידה הטכנולוגית היוקרתית של צה"ל, לזכות בגביע "נשק המחץ הווירטואלי" של אוניברסיטת בן גוריון בנגב לאחר שהגן על אתר פורום הסטודנטים ממתקפת סייבר, לסיים בהצטיינות תואר שני בהנדסת מערכות תקשורת ולצבור ניסיון בחברות סייבר שונות. "הייתי ילד מופנם וסקרן עם אמא שתמיד עודדה ודרבנה אותי להצליח ואבא שהאמין שאצליח להתמודד בכוחות עצמי", מספר כפיר על תחילת הדרך. בגיל שש גילה את נפלאות המחשב. "ההורים קנו לי מחשב שהיה חיקוי מוצלח לאפל 2, עם כונן קשיח שחייב דיסקט מיוחד בשביל שאוכל להריץ עליו משחקים".
אלא שלאכזבתו, לא היה ניתן להשיג את הדיסקט המיוחד בשום חנות בסביבת מגוריו, וכפיר החליט לקרוא את חוברת ההדרכה של המחשב ("אמא לימדה אותי לקרוא בגיל צעיר"), למד לתכנת לבד והמציא לעצמו משחקים.
"המחשב פשוט עמד שם ולאף אחד לא היה מושג איך מפעילים אותו. לא היתה לי ברירה ונאלצתי ללמוד לבד. עשר שנים לאחר מכן, כשאחי הקטן התחיל להתעניין במחשב, הוא נהג להיעזר בי בכל פעם שנתקל בבעיה. בדיעבד, היום אני מבין שעצם העובדה שלא היה אח גדול שפתר לי את ה׳באגים׳ הכריחה אותי להבין דברים לעומק ולא לפחד", מסביר כפיר. הוא מספר שבהתחלה הצליח ליצור את השם שלו מכוכביות ממוחשבות ומשם, דרך ניסוי וטעייה, המשיך ולמד בכוחות עצמו גם גרפיקה, אנימציה ממוחשבת ותקשורת מחשבים. "יכולתי באותה מידה ליצור דברים מחימר, אבל המחשב היה זמין לי ואִפשר לי להתנסות".
בגיל 11 כבר כתב את הווירוס הראשון שלו ומשם השתדרג לעולמות הסייבר וההאקינג. במילים מכובסות יותר, הוא עשה שימוש יצירתי במערכות מחשב כדי להשיג תוצאות טובות יותר מאלו שאליהן התכוון מתכנן המערכת המקורי.
הוא מעיד על עצמו שהוא בחור שאוהב לגרום למחשבים לעשות דברים שהם לא אמורים לעשות. פעם, למשל, הצליח לפצח את משחק הרשת הפופולרי Farmville שמאפשר לשחקנים לנהל חווה וירטואלית ולהרוויח כסף. עם הרישום למשחק מקבלים השחקנים חלקות חקלאיות, שהם יכולים לעבד כאוות נפשם: לזרוע גידולים, לקצור את תוצרתם אבל רק בתוך שעתיים עד ארבעה ימים ולמכור את התוצרת לאחרים. בכסף שצברו הם יכולים לרכוש בשוק הווירטואלי של המשחק זרעים, עצים, בעלי חיים (שגם את התוצרים שלהם ניתן למכור), מבנים, אדמה נוספת, כלי רכב חקלאיים ועוד ועוד ועוד. חלק מהטובין הווירטואליים במשחק אף ניתנים לרכישה בכסף אמיתי.
"המחשב שתכנתתי למד מה הכי רווחי לגדל וניהל את החווה לבד", מספר כפיר, שבתוך כמה ימים הפך מחנון עירוני לטייקון חקלאי בעולם הווירטואלי, כמובן.
בבית הספר, הלימודים שעממו אותו והמנהלת אישרה לו להיכנס ולצאת מהכיתה בכל זמן שיבחר. כשכבר נכח בכיתה, כפיר בעיקר תיקן בנימוס טעויות למורים ואפילו החליף את חלקם ליד הלוח. את מבחני הבגרות במתמטיקה סיים בגיל 16 ומשם המשיך ללימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת תל אביב תואר שלא טרח לסיים מעולם. "מגיל צעיר הבנתי שאני פשוט נהנה לאתגר את עצמי בכל תחום. כך, למשל, אהבתי לטפס על עצים ולקפוץ ממקומות גבוהים. הייתי מציב לעצמי אתגרים דווקא בגלל שהם עוררו בי פחד ורציתי ללמוד איך לשלוט בפחד הזה. יום אחד אפילו החלטתי לשלוט באינסטינקט ההגנה בזמן נפילה והשלכתי את עצמי על מזרן כשהידיים שלי מתוחות לצדדים. זה הצליח בפעמיים הראשונות והסתיים בחבלה בפנים".
את המעבר מילד חנון ומופנם לבחור עם ביטחון עצמי הוא חב לתנועת הצופים. "הצטרפתי כחניך ואז הפכתי למדריך ובהמשך לרשג"ד. בצופים הרגשתי בפעם הראשונה שכל העולם הוא בעצם במה אחת גדולה, שאני יכול להופיע עליה ולהשפיע על הדור הצעיר", מסביר כפיר, שלימים ישמש גם סמנכ"ל החינוך של התנועה.
כשהגיעה העת לבחור מסלול צבאי, ביקש כפיר להתגייס ליחידה לסילוק פצצות של חיל ההנדסה. "אני אוהב לפרק ולהרכיב דברים וחשבתי שיהיה מגניב להתמחות בפצצות", הוא מספר. אבל כישוריו יוצאי הדופן בהבנת מערכות מחשוב ניתבו אותו לקורס הסייבר הראשון של חיל המודיעין, "וכל השאר היסטוריה".
לשאלה מה גרם לו להשיב בחיוב לפוסט של יריב, שבו חיפש שותפים למסע לירח, הוא עונה בפשטות: "החלל הוא האתגר הכי קשה והכי מסובך אז למה לא?"
למה לא באמת?
הרי הם "בסך הכול" היו צריכים להגיש קונספט הנדסי ראשוני, לגייס דמי הרשמה בגובה 50 אלף דולר בתוך חודש וחצי כדי להבטיח לעצמם מקום בתחרות העולמית, ואם הכול יסתדר גם לבנות חללית שתגיע לירח.
הפרק לקוח מתוך הספר "מי רוצה לבוא איתי לירח?" שיצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". הספר פורש בפני הקוראים את שיגעון היזמות של בני הדור הצעיר בישראל דרך סיפורם המופלא של יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב - שלושת יזמי בראשית, הגשושית העברית הראשונה ששוגרה לירח. הספר זמין לרכישה ב-50% הנחה עד מוצאי שבת ב: https://www.ybook.co.il/book/7750
לפנייה לכתב/ת 
