הכול "לא פוליטי": תם עידן האידיאולוגיות

להפוך תאונה ללימונדה

בגיל 11 עברתי תאונת דרכים די מחרידה. התחלתי לחצות את הכביש, המכוניות לפניי שעטו ואני חזרתי מבוהלת לאחור. מכונית, שלמזלי נסעה די לאט, נתקלה בי העיפה אותי באוויר. שבועות של שכיבה בבית, צלקות בלב וצלקת ברגל שאני נושאת עד היום, הכריעו את הכף - אני לא נוהגת.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

אני אוהבת את הנסיעה בתחבורה הציבורית, אני לא מבינה ולא מכירה את העולם בלי חוויית האוטובוסים - ובעיקר אני אוהבת את הנסיעה באוטובוס השכונתי. זו הדרך הטובה ביותר לגעת בדופק של השכונה; להכיר את הדמויות הקבועות, להצטרף למקטעי שיחות ולהחזיר לקדמותו את המושג שכונה, זה שהופך קבוצה של כמה רחובות לבית.

גברת עם סלים

בכל יום שישי בשבע ורבע בבוקר, אני עולה על קו 23 בדרכי לבית הקפה ברחוב עזה. את הדרך הקצרה מהבית ועד לתחנה של "המפלצת" אני עושה עם ליאור ברץ, נהג "אגד" שהרבה לפני שידעתי את שמו, זיהיתי את הקסם, החן והתקשורתיות שלו. הוא מפטפט עם כולנו, שולח הערות מושחזות וזוכר את פיסות החיים שחלקנו באוטובוס. יש סיכוי שהמושג "לעשות שכונה" נולד באוטובוס של ליאור.

על פוליטיקה ושבטיות

אידיאולוגיה מעמידה פנים של סוגיה רציונלית שיכולה להיות מוכרעת בשיחה. למעשה היא עניין שבטי: אמרי לי באיזו עיר ושכונה נולדת, מה גילך ומה השיוך הדתי שלך - ואומר לך לאיזו מפלגה את מצביעה. ליאור ואני מבינים את זה, ולכן יכולנו לזהות כבר בהרף מבט שהוא מצביע ל"ליכוד", ואני אי שם בקצה השמאל.

הנהגים איהב סלאימה וליאור ברץ(צילום: רוחמה וייס)

פגישות האוטובוס שלנו מתחילות בטקס קבוע וקצר של "נו, יהיה עוד סבב בחירות?" - וליהוגים על ביבי, ומיד השיחה עוברת למשהו מעניין באמת: בר המצווה של הבן שלו, הילדים שלי, הכלב החדש שהם הביאו הביתה ודירוג בתי הקפה בירושלים.

אלימות באוטובוסים

בעקבות אירועי האלימות הרבים והקשים, הצעתי שנחרוג ממנהגנו וניפגש לשיחה ארוכה על פוליטיקה, על חברה רותחת ממחלוקות ושנאה ועל משרתי ציבור שמוצאים את עצמם בלב הסערה. סיכמנו שליאור יביא איתו לשיחה נהג נוסף שהוא גם חבר טוב, נהג ערבי שיוכל להציע נקודת מבט נוספת על התפקיד המורכב של נהגי האוטובוס.

בצהרי יום רביעי הגיעו לביקור בביתי איהב סלאימה וליאור ברץ, בחולצות מבריקות מלובן, עניבות של נהגי אגד, מראה מצוחצח וייצוגי שמלמד הרבה על יחסם למשימה שהם ממלאים שעות רבות ביום.

"אם יש משהו ש'אגד' יכולה להתגאות בו, זה איהב", אומר לי ליאור כבר במפתן הדלת. ובהמשך איהב מספק הסבר למקום המיוחד שלו בנוף הירושלמי כ"מקשט האוטובוסים".

איהב מסביר כי, "זה התחיל מחג האהבה לפני שלוש שנים. לא שאלתי אף אחד, לא עדכנתי, פשוט רציתי לשמח את הנוסעות והנוסעים שלי בקו 77. קישטתי את האוטובוס עם בלונים ופרחים, חילקתי פרחים לנוסעים והתגובות ברחוב היו חזקות. גם 'אגד' התלהבו. בסוכות ובפסח קישטתי את האוטובוס בהתאם ואפילו עשיתי שולחן סדר באמצע האוטובוס, ויום לפני הרמדאן קישטתי את האוטובוס וחילקתי לכולם בקלאוות.

"ואז הגיעה הקורונה. ישבנו בבית חודשיים לא עשינו כלום. הרופאים והרופאות האחים והאחיות עבדו קשה והגיע להם תודה. כשחזרנו מהחל"ת קישטתי את האוטובוס לכבודם בפרחים ובלונים ובשלטים עליהם נכתב בשלוש שפות 'תודה'".

נתקלתם באלימות באוטובוס?

ליאור ואיהב נהגים וחברים יותר מעשרים שנים. שניהם טוענים שאירועי האלימות הם אפיזודות בודדות ומסרבים לתת להם מקום בשיחה. הבחירה לא לדבר על הצרות תחזור גם כשאנסה לשוחח על מחלוקות פוליטיות. "בקווים שכונתיים אין אלימות כי כולנו מכירים את כולנו", מסביר ליאור ואני יודעת למה הוא מתכוון. מחלון האוטובוס הוא רואה נוסעים מנופפים לו לשלום. הוא שואל נוסעת למה היא לא עלתה כבר כמה ימים, והיא בתשובה חולקת איתו את צרותיה. ליאור הוא סוג של מנהיג חבורות רחוב ומטפל קהילתי, מי יריב אתו.

סוד הקסם

אני מבינה שאמירות נחרצות לא אצליח להוציא מהצמד חמד שיושב לפניי. "טוב, אם אין מחלוקת לפחות ננסה להבין את סוד ההצלחה", אני מתרצה. "איך זה שבחברה מפולגת בעיקר בין יהודים לערבים, אתם מצליחים לנהל חברות ארוכה עם הומור ועזרה הדדית?"

"מהרגע שהגעתי לאגד", מסביר ליאור, "לא הרגשנו את הקטע של ערבים יהודים. בימים שהייתי רווק לאחר העבודה, אני ועוד נהגים רבים היינו חוזרים לסניף כדי להיות ביחד. במשך הרבה שנים היו לנו ערבי גיבוש. אנחנו חוגגים חגים ביחד. זה עושה את העבודה". 

איהב מוסיף: "אנחנו אוכלים באותו חדר אוכל ועובדים יחד אז אין ברירה". שניהם מבהירים, "אנחנו לא נכנסים לפוליטיקה ולמקומות מסוכנים. דת ופוליטיקה לא נכנסים ל'אגד'. אנחנו יוצאים מהבית כדי לעבוד ולפרנס את המשפחה בכבוד. אם זה מה שרוצים לעשות אין סיבה להתווכח".

"יש רגעים שאנחנו על הקצה", מודה איהב. "אני בטוח בזה. אבל אנחנו מעדיפים שלא לדבר על נושאים טעונים, ואם מדברים עושים את זה בצד ובשקט".

"צרות ופיגועים יש כל הזמן", אומר ליאור. "לא הייתה תקופה גרועה יותר מימי מפיצוץ האוטובוסים. היה מאוד קשה לנהוג כל מי שהיה עולה עם מעיל היה מעורר פחד. אבל לא היה רצון להאשים אחד את השני. כשיש פיגוע באוטובוסים, שנינו באותה סירה. אין אבחנה בין נהג יהודי לנהג ערבי".

החיים חזקים מהכול

בניגוד לאינטואיציות שלי, אני מבינה מליאור ואיהב שאולי דו-קיום כרוך דווקא בבחירה להתמקד במכנה המשותף שהוא גם הסיבה למפגש ביניהם - העבודה. אולי החיים נכונים יותר אם נתעקש לא לדבר על פוליטיקה ודת. אני אומרת להם, "אני נוהגת לחשוב שהכול פוליטי, ואתם מלמדים אותי שהכול לא פוליטי".

האוטובוס המקושט של איהב(איהב סלאימה)

"הכול באמת פוליטי אבל אנחנו הקטנים יכולים לשנות את זה, על אפם וחמתם של הפוליטיקאים. אנחנו יכולים להתעקש לברוח מהפוליטי אל האישי", מתקן אותי איהב. ליאור מוסיף כי "בניגוד לפוליטיקאים, אנחנו יכולים לשנות את המציאות כי אנחנו באמת עושים דברים. אנחנו חיים את היומיום יחד, והחיים יותר חזקים מהפוליטיקה".

יכול להיות שמתחיל עידן חדש, עידן שבו אנו כבר כל כך לא מאמינות לאידיאולוגיות ולפוליטיקאים, שתמה נכונותנו לתת להם מקום בחיינו. אני רואה את זה קורה בחברה החרדית. זה מתחיל לקרות בחברה הערבית שדורשת ממנהיגיה לדאוג לחשמל וביוב במקום לנאום על זכויות היסטוריות. האפשרות של קץ עידן הפוליטיקאים והאידיאולוגיות מתחילה למצוא חן בעיניי.

פטורה בלא כלום אי אפשר

לקראת הפגישה הכנתי רשימת שאלות שגרות בנקודת המפגש שבין הפוליטיקה לפרשת השבוע. לפני שסיימתי לקרוא את השאלה הראשונה הבהיר לי איהב, "בלי פוליטיקה ובלי דת". יופי, חשבתי לעצמי, למי אתם משאירים את העבודה הקשה.

"בלי פוליטיקה ובלי דת"(צילום: רוחמה וייס)

אז דיברנו על אהבה ועל אפשרות לחיים משותפים הרחק מהישג היד של הפוליטיקה, ואני חשבתי על קורח, משה ואהרון, והבנתי שאת ההזדהות שלי עם קורח במאבקו מול ההנהגה, לא אוכל לחלוק עם החברים שישבו איתי היום.

להיות "בחבורה" של קורח, פירושו להיות פעילה באחת המפלגות, להילחם למען מהפך שביום שיגיע לא יראה טוב יותר מקודמו (ראו את מפח הנפש של פעילות "כחול לבן"). מי שתמך בקורח נבלע איתו באדמה או מת במגפה. החוכמה האמיתית היא לחיות רחוק מהאינטרסים ומהישג היד של הפוליטיקה. להביא בכבוד אוכל הביתה, לאהוב את המשפחה ולחנך את הילדים לכבד את הזולת. חתיכת שיעור למדתי היום.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר ביקש צביקה מנווה רסקו, "אפשר לקבל שקט שבוע אחד בלי דיבורים על ניצול מיני?" בטח צביקה, בשמחה ואף יותר מזה. בוא נעבוד כמו עם הקורונה - לאחר חודש בלי חולים ונדבקים חדשים בוודאי יוסרו כל ההגבלות. כך נעשה גם ביחס לבקשתך, תן לי חודש שלם בישראל בלי מקרים של ניצול מיני - ואני אפסיק לכתוב על הנושא. עשינו עסק?

שבת שלום!

לעוד טורים של רוחמה וייס