שנה לפרשת כרמל מעודה: ההורים עדיין מחכים לצדק
הסרטונים הקשים רודפים אותם, הילדים שואלים מדוע הפקירו אותם, ומשפטה של מעודה אפילו לא החל. "היא יצרה מכונה משומנת של התעללות בילדים, והיא צריכה להיענש. הסחבת המשפטית לא מאפשרת לנו להמשיך בחיים שלנו". ראיון עם שלושה מההורים שעברו את השנה הקשה בחייהם
יוסי ונופר החליטו לעבור דירה כדי לא לראות את הגן, ניקול הפסיקה את עבודתה והפכה למרצה למודעות הורית, ומוריה מנסה לשדר עסקים כרגיל אך בפנים מתפרקת ולא מצליחה להמשיך הלאה. שנה בדיוק עברה מאז שנחשפה פרשת ההתעללות במעון של כרמל מעודה — אך עבור ההורים שילדיהם היו קורבנות במשפחתון הזוועות, הזמן עומד מלכת.
במשך שנתיים הייתה לין בגן של מעודה. מדי בוקר השאירו אותה הוריה במעון של הגננת המתעללת, הדלת נסגרה ואף אחד לא חשד מה באמת קורה בין כותלי המעון. התמונות המחויכות סיפרו מציאות אחרת; גננת שאוהבת את הילדים, שדואגת להם. אך בפועל המציאות הייתה הרבה יותר קודרת, וכשממדי האימה נחשפו — עולמם של הילדים וההורים קרס בבת אחת. היום הם עדיין מנסים לאסוף את השברים.
"חלפה שנה אמנם, אבל אנחנו עדיין שם. אנחנו נמצאים שם יום־יום", מספר יוסי ל"ידיעות אחרונות". "בבית שלנו אנחנו לא מזכירים את השם של לירז וכרמל כדי לא לצער את לין, בשום צורה. אם אשתי ואני מדברים עליהן אנחנו אומרים ל' או כ'. אבל הילדה עד היום חייבת לפרוק לפחות פעם בשבוע והיא מספרת לנו שהן עשו לה רע".
מה היא אומרת?
"היא לא משתפת יותר מדי. היא בעיקר מראה המון שנאה כלפיהן. אנחנו נותנים לה לדבר, לא עוצרים אותה. למרות שכל פעם שהיא אומרת לירז וכרמל אנחנו בהתרסקות, הבית הפך לבית זומבים. בשבת האחרונה, פעם ראשונה שהילדה שלנו האשימה אותנו כהורים במה שקרה שם. 'אם ידעתם שכרמל ולירז עושות לנו רע למה שלחתם אותי לשם כל יום?' היא שאלה. התפרקנו. בתור הורה הרגשתי שהאדמה נפתחת לי מתחת לרגליים, שאני רוצה להיעלם. הסתכלנו אחד על השנייה. לא יודע מאיפה מצאתי את המילים. בסופו של דבר הסברנו לה שהן שיקרו ושאם היינו יודעים אפילו לרגע שאנחנו שולחים אותה למקום שפוגעים בה, אז היינו מוציאים אותה מיד".
זאת לא הפעם הראשונה שיוסי ונופר מוצאים את עצמם במבוך פסיכולוגי מול שאלות שאין להם עליהן תשובות. הם כבר ניסו בעבר לתווך לבתם את המציאות המעוותת שבה חיה במשך שהותה בגן של מעודה. "היינו צריכים להסביר לה למה היא לא הולכת לגן יותר", הוא אומר. "אמרנו לה בצורה הכי פשוטה, אין כרמל ולירז, את לא הולכת לשם יותר. זה היה מקום לא טוב, התייחסו אליכם לא יפה".
ואיך היא הגיבה אז?
"אני לא אשכח את המבט שלה, הוא היה מבועת. היא הייתה כבר בגיל שהיא ידעה לדבר, היא ידעה לשתף. אבל היא לא שיתפה אותנו, והמבט המבועת שלה הבהיר לנו שהיא פשוט פחדה. שתביני, הבת שלנו תפסה את הדובי שלה, הטיחה אותו במיטה ואמרה, 'אבא, ככה מרדימים תינוק'. ואנחנו נשברנו. היא הייתה איתנו תקופה מאוד ארוכה בבית אחרי שהפרשה התפוצצה. קרוב לארבעה חודשים עד שהיא נכנסה שוב למסגרת. מדי פעם היא הייתה מספרת לנו חלקים ממה שהן עשו, בעיקר הייתה מדברת על אלימות ועל הרעבות".
"מתפרקים בלילות"
בימים האחרונים הבינו יוסי ונופר שכדי להמשיך הלאה הם חייבים לעבור דירה, לעזוב את כל מה שהיה מוכר להם מאותה תקופה אפלה. "אנחנו גרים לצערי מאה מטר מהגן, מגן הזוועות. באותו רחוב", יוסי אומר. "זה רחוב חד־סטרי ואנחנו חייבים לעבור שם ארבע־חמש פעמים ביום ולראות את המקום. אז קיבלתי החלטה שאנחנו פשוט עוזבים. לא הרבה אנשים יכולים להבין את הסיטואציה. אנחנו מבינים שאנחנו לא באמת אשמים, אבל זה משהו שתופס אותך וזה לא יעזור כמה אנשי טיפול יסבירו לך שאתה בסדר ולא יכולת לדעת — אתה עדיין אוכל את הראש בשאלות 'איך עשיתי את זה? איך שלחתי אותה כל יום בחיוך? איך לא ידעתי? איך לא הרגשתי מה עובר על הילדה שלי?'".
לין אמנם נכנסה בתחילת שנת הלימודים הנוכחית לגן טרום־טרום חובה, מסגרת מפוקחת של משרד החינוך, אבל אחרי הפרשה היו צריכים יוסי ואשתו להחליט מה לעשות עם אחיה הקטן, שלא קיימת עבורו מסגרת מפוקחת במדינת ישראל. "יש לה אח קטן שישב תקופה ארוכה בבית כי לא היינו מוכנים לשלוח אותו לפעוטון", הם מספרים. "בסופו של דבר שמנו אותו במקום עם מצלמות אונליין. אני ואשתי מחוברים מהרגע שהוא נכנס לגן עד שעה ארבע וחצי כשאנחנו באים לאסוף אותו. נמצאים במעקב כל היום, אין סיכוי שהילד שלי, שלא יודע לדבר ולשתף, יהיה בתוך מקום שאני לא יודע מה קורה איתו".
איך אתם מצליחים להיות כל הזמן בשליטה? זה בריא בכלל?
"זה נורא קשה לחיות ככה, אנחנו יודעים. כל יום להיות בפיקוח טוטאלי, כל הזמן לרצות לדעת מה קורה עם הילד שלך. יש פעמים שבאמצע היום אני עוזב את העבודה ועושה סיבוב מסביב לגן. והצוות והגן יודעים את זה. הם יודעים שהסתובב לי המוח ואין מה לעשות. אני עושה דברים שאבא נורמלי לא עושה. אני בפאניקה שהכל בסדר עם הילדים שלי. זה לא מרפה ממך. זו השגרה שלנו. אני ואשתי לא עבדנו במשך חודשים. אתה הולך לעבודה, מקבל סחרחורות, חוזר הביתה ולא מצליח לתפקד. לא מצליח לעשות כלום. פגעו בדבר הכי יקר לך בצורה הכי קשה שיכולה להיות. זה משהו שקשה להסביר לאנשים מהצד".
גם ניקול דניאל מתקשה להמשיך לגמרי הלאה. שני הילדים שלה, עומר וגיא, היו בגן של מעודה - הגדול במשך שנתיים והקטן במשך שנה - ומאז שהתפוצצה הפרשה היא מחפשת דרכים מיוחדות כדי להתמודד עם הכאב והכעס. "בשנה הזאת למדנו לעטות מסכה בצורה מושלמת, אי־אפשר היה לחיות אחרת", מספרת ניקול. "אני חושבת שליד הילדים אנחנו באמת מייצרים אווירה של שמחה, צחוקים, השתובבות. רגעי משפחה נורמליים ורגילים. ואז הם הולכים לישון ואנחנו יושבים במרפסת ונשברים".
איך עברה עליכם השנה מאז שהתפוצצה הפרשה?
"זאת הייתה שנה קשה. קיוויתי להיות במקום אחר עכשיו, פחות שם. ואני לא. פחות לחוות את הכאב הזה בעוצמות האלה. אתה תמיד אומר שמרחק הזמן מפחית קצת כאב, נותן פרספקטיבה אחרת. אצלי זה עדיין לא קרה. לפני שבוע וחצי, ב־11.6, לקחתי את עומר לגן, והוא נכנס אליו בשמחה, נופף לי לשלום ונכנס בריצה. בהיתי בדלת וחשבתי, 'איזה כיף, הוא הולך בשמחה'. ואז עצרתי, נתתי לעצמי שתי סטירות ואמרתי, גם לכרמל הוא הלך בשמחה".
איזה מדד זה נותן לך שטוב לו?
"המחשבות האלה גרמו לי לחזור ולקרוא את כתב האישום, והכי סיקרן אותי לקרוא את ה־11.6, כי זה יום שהיה מצולם. קראתי שבדיוק באותו יום לפני שנה כרמל קשרה אותו למשך 30 ומשהו דקות, שיחררה אותו לשבע דקות וקשרה אותו שוב למשך יותר משעה, שבשעה הזאת היא גם האכילה אותו כשהוא קשור. ככה הוא אכל את ארוחת הצהריים שלו. בהמשך כתב האישום מתוארת סיטואציה שבה הוא הלך לישון והיא משכיבה אותו בזה שהיא שוכבת עליו בכל מיני תנוחות ותוך כדי משחקת בנייד שלה".
מזעזע.
"זה גרם לי לרצות לראות אם יש לי הודעות ממנה באותו יום, כי היינו מדברות המון, היינו חברות. הסתכלתי וראיתי שבין 13:15 ל־13:37, בזמן שהיא ישבה עליו, בשעה 13:35 קיבלתי ממנה הודעות אושר, תמונות שמחות של גיא, הבן הקטן שלי. היא יושבת על עומר ושלחה לי תמונות של הבן הקטן שלי. הרגשתי שיותר חולני מזה פשוט לא יכול להיות. איך אפשר להשתחרר מהתחושות האלה? איך אפשר לשכוח מזה?".
שום דבר לא השתנה
לא פשוט לשכוח ולהשתחרר מהמראות ומהתיאורים המזעזעים של אחת מפרשות ההתעללות הקשות שידעה המדינה. בדיוק לפני שנה, במוצאי שבת, 22.6, קיבלו ההורים לילדי הפעוטון "בייבי לאב" בראש־העין שיחת טלפון ששינתה את חייהם: כרמל מעודה, בעלת המקום, נעצרה יממה קודם לכן בחשד להתעללות בילדיהם, שהיו תחת חסותה.
ימים ספורים לאחר מכן הם מצאו את עצמם בתחנת המשטרה, צופים בהתעללות שחוו ילדיהם בשלושת השבועות האחרונים, כפי שתועדו על ידי מצלמת האבטחה של הגן, והופכים בעל כורחם להיות הפנים של מאבק המסגרות לגיל הרך.
שבועיים לאחר מכן הוגש נגד מעודה כתב אישום בגין התעללות בקטינים וחסרי ישע ותקיפתם. בכתב האישום פורטו הדרכים שבהן מעודה התעללה בתינוקות ובפעוטות: כיסתה את ראשם בשמיכה וישבה עליהם למניעת תזוזה, קשרה ידי קטין באמצעות חוט למשך דקות עד שעות, הרימה אותם באמצעות אחיזה בכוח בזרוע, הניפה אותם באוויר עד להטחתם ברצפה, טילטלה תינוקות, העמידה פעוטות עם הפנים אל הקיר, לעיתים למשך כמה שעות, הצליפה בהם באמצעות חיתול, סטרה להם, צבטה ומשכה ראש של פעוטות לאחור תוך חסימת אפם ופיהם, עד שהתגלעו קשיי נשימה. באחד המקרים הכריחה פעוט לאכול תכולת צלחת שלתוכה הקיא.
מעודה נחשפה בזכות סייעת שעבדה כמה ימים בפעוטון, והייתה עדה להתעללות הקשה בילדים. היא החליטה להפסיק לעבוד במקום ושיתפה חברה קרובה שלה במעשים הקשים שראתה במו עיניה. זמן קצר אחר כך מעודה והסייעת שלה נעצרו, וכיום עומדים נגדה 18 אישומים של התעללות ב־11 פעוטות והיא נמצאת במעצר בית.
היא עברה שלוש דירות מסתור לאחר שמקום מגוריה אותר והיא חטפה איומים ישירים. לפני חודש אמרה לקרוביה: "אני חוששת לחיים שלי, אני לא רוצה לחזור שוב לכלא, החיים שלי בסכנה. מה רוצים, לתלות אותי בכיכר העיר? עשיתי טעות ואשלם עליה כל החיים". אך הורי הפעוטות ודאי שלא סולחים ולא ישקטו עד שיראו את מעודה מאחורי סורג ובריח. בכל זאת, הם חיים את הטראומה מדי יום.
"לא רצינו להעביר לבנים את הפחדים שלנו, אז זמן קצר לאחר שהפרשה התפוצצה הכנסנו אותם לגנים חדשים", ניקול אומרת. "בהתחלה הייתי שם כל הזמן, כל הזמן התחבאתי בחדרים והצצתי. הייתה להם הסתגלות קשה. לגיא היה קצת יותר קל, הוא היה רק בן שנה. לעומר היה יותר קשה, הוא היה כמעט בן שנתיים והוא ממש לא סמך על אף אחד מהצוות. היה לו מאוד קשה. גם להחליף חיתול אני הייתי מחליפה לו כי הוא לא הסכים שאף אחד מהצוות ייגע בו.
"הוא לא היה מסכים לשבת עם ילדים בשולחן האוכל, הוא לא היה מסכים לישון עם הילדים. כל המוקדים האלימים שהוא זוכר. הוא לא הסכים לשחק עם ילדים, הוא לא הבין מה זה לשחק עם ילדים, הם היו משחקים והוא היה יושב בפינה ולומד — איך מתייחסים אליהם, להכיר את הסיטואציה. ולקח זמן עד שלאט־לאט הוא הבין שלא יפגעו בו יותר".
הצלחתם להמשיך בחייכם?
"בקושי. אחרי הפרשה לא עבדתי תשעה חודשים. לא מצאתי כוחות לחשוב שמשהו אחר יכול לעניין אותי חוץ מזה. בעלי חזר אחרי שלושה חודשים ואני לא יכולתי. זה בער בי. כלום לא עניין אותי, כלום לא היה חשוב. אני רק רציתי להיפגש עם שרים, שמשהו יקרה, שמשהו יזוז. רציתי לקדם דברים, לעשות הפגנות. רציתי להיות שליחה של הדבר הזה ולהביא שינוי.
"לאט־לאט נחלשתי, כבר לא היה לי כוחות להילחם לבד את הדבר הזה. באיזשהו שלב קצת הרמתי ידיים בלהזיז דברים דרך הממשלה או דרך הכנסת, ופשוט החלטתי שאם זה לא יבוא משם, אנחנו ניקח אחריות ונהיה יותר מודעים. היום אני מעבירה הרצאות ומנסה לקדם מודעות הורית".
ובכל זאת, הכל נשאר כפי שהיה.
"נכון, וזה נורא מתסכל. עברה שנה, אין פיקוח, אין שינוי. הלכתי לחברי כנסת, הגענו אליהם לפגישות, ישבנו עם שר החינוך לשעבר רפי פרץ, מה לא עשינו במשך ימים שלמים. ניסינו להוציא הבטחות וכלום לא קורה. בהתחלה התירוץ היה שאין ממשלה, ואני הבנתי את זה. והנה יש ממשלה, וזה עדיין לא מעניין אף אחד. יש משבר קורונה, אבל יש עוד מגפה וצריך לעצור אותה".
"אני מאשימה את עצמי"
מוריה קואליו הייתה בהיריון מתקדם בזמן שבנה אריאל היה בגן של מעודה. עד היום היא נזכרת איך בסוף היום כרמל הייתה מורידה את בנה האהוב למטה כדי שלא תצטרך להתאמץ ולעלות לגן. "היא הייתה כולה מחויכת ולא הפסיקה לנשק אותו, ושנייה לפני זה התעללה בו, התעללה בכולם", היא נזכרת בעצב.
יוני הוא הארור בחודשים עבורה. החודש שבו נפל דבר והיא נחשפה לזוועות שעברו על בנה. "זה חודש שמחזיר אותי שנה אחורה, חודש שאנחנו יודעים על התעללות שעברו הילדים כל יום", אומרת קואליו. "את צריכה להמשיך לשדר עסקים כרגיל, אבל את לא יכולה להתעלם מהעובדה שלפני שנה בדיוק חשבת שהכל בסדר; צחקת ושמחת והכל היה ממש רגיל, ובדיעבד גילית שכל יום היה סבל עבורם שם".
הצלחת לרפא משהו במהלך השנה שעברה עליכם?
"זאת הייתה שנה קשה, הכי קשה שהייתה לי. אני לא אשקר לך. התמודדות בלתי פוסקת, מטענים, כעס, חוסר ודאות. את לא מצליחה באמת להבין איך להתנהל מול הילד, אין לך יותר מדי את מי להאשים חוץ מאת עצמך. עד היום אני לא יכולה לכעוס על אריאל. אני כל הזמן מנסה לחשב את הצעדים שלו, מה אמרו לו, איך פגעו בו ואיך זה משפיע עליו. יש לו עיכוב התפתחותי ואנחנו לא יודעים אם לשייך את זה למה שהיה ולמה שהוא חווה שם".
הייתם בטיפול?
"בהתחלה היו לנו טיפולים ברווחה והם אמרו לנו לפנות לילד ולהסביר לו, גם את זה הוא לא הבין. להסביר לו שאין יותר כרמל ואין יותר לירז. כשהסברתי את זה לאריאל הרגשתי שנחצו אצלו כל הגבולות והוא עשה דברים שלא מתאים לילד בן שנה ותשעה חודשים לעשות. היה מרביץ לך ואז צוחק, או מרביץ לך ואז מחבק. כאילו זה בסדר. כאילו זה רגיל להרביץ ולחבק. לקח לו הרבה זמן עד שהוא חזר לעצמו".
מוריה לא באמת מצליחה להמשיך הלאה. הסרטונים לא מרפים, והיא מוצאת את עצמה משחזרת בזיכרונה את הרגעים שבהם מעודה התעללה בילדים. מנסה לעקוב צעד אחר צעד, כיצד נראה אריאל כשרק קיבלה אותו מהגן וכיצד נראו הדברים באמת דרך מצלמות האבטחה.
"אני כל הזמן חוזרת אחורה, הסרטונים לא יוצאים לי מהראש", היא אומרת, "אני זוכרת שלירז הורידה את אריאל במדרגות כשבאתי לאסוף אותו אחרי שחגגו את יום ירושלים בגן. היה לו צמיד של יום ירושלים והוא היה עם חולצה תכלת ומכנס אפור בהיר. הוא היה שמח, הוא היה מאושר והוא התלהב מהצמיד. שאלתי את לירז איך היה, והיא ענתה לי שהיה מהמם, ושהוא כל כך התלהב. בדיעבד הסתבר לי שבאותו יום כרמל כיסחה לו את הצורה, משכה לו בשיער, דחפה אותו על השולחן".
במהלך השנה האחרונה נדחה משפטה של מעודה שמונה פעמים. בכל פעם נאלצו הורי הילדים שנפגעו להגיע לבית המשפט בציפייה והתאכזבו מחדש. "כתב האישום הוגש לפני כשנה ועד היום הנאשמת כרמל מעודה לא השיבה לכתב האישום את המענה מבחינתה", אומר עו"ד בועז קניג, שמייצג את הורי נפגעי העבירה. "היו עיכובים כאלה וכאלה, חילופי סנגורים, סנגוריה ציבורית, סנגוריה פרטית ולמעשה אנחנו רואים דוגמה חד־משמעית ובולטת של מריחת המשפט. נותנים ביטוי לקלישאה הידועה במשפט הישראלי, שתחנות הצדק טוחנות לאט ובמקרה שלנו הן לא טוחנות בכלל. קשה לי לזכור משפטים שבמשך שנה לא ניתנת תשובה לכתב האישום".
"זה כאילו דוקרים אותך ומכניסים כל פעם עוד קצת ועוד קצת ומסובבים. זו ההרגשה", אומרת מוריה. "זה מרגיש שהמדינה מנסה להתיש אותנו. אנחנו רוצים כבר שזה יהיה מאחורינו".
"אנחנו סוגרים עכשיו שנה וכלום לא התחיל", מוסיף יוסי. "שבוע לפני כל דיון אני מכין את עצמי נפשית, אני נכנס לחרדות, אני קם בלילה מזיע, אני מגיע למקום והסנגור שלה שוב מבקש דחייה. אני לא יכול להסביר מה אנחנו עוברים בכל פעם שבית המשפט שולח אותנו הביתה. את הצלקות מהחדר במשטרה, שראינו מה שראינו, נסחב איתנו עד הקבר. אבל בואו נגמור עם זה כבר".
מעודה טוענת שהיא חוששת לחייה.
ניקול: "אנחנו רק רוצים שהיא תקבל את העונש שמגיע לה. דיון אחרי דיון אנחנו מגיעים, והדבר היחיד שאני שומעת זה זכויות הנאשם וזכויות הנאשם. יש לה זכות להחליף עורך דין ויש לה זכות לדחות ויש לה זכות להיפגש עם הפרקליטות, ואני שואלת איפה הזכויות שלנו? איפה הזכויות שלנו כהורים? של הילדים שלנו? איפה הזכויות שלנו לסגור את הפרק הזה? אני מרגישה שקצת שכחו אותנו. מגיע לנו לראות אותה נענשת בחומרה. כל דיון שאני מגיעה, כל פעם שאני רואה את הבחורה זה מעורר בי את הכל מחדש ואני מפורקת, לוקח לי ימים להתאושש מזה.
"אני מקווה שנגיע לבית המשפט ביום שלישי, ולא אשמע שוב את בקשות הדחייה האלה. אני לא יכולה עם זה יותר. היא יצרה מכונה משומנת של התעללות בילדים. היא צריכה להיענש, היא צריכה להיות בכלא, היא לא צריכה להיות בבית".
יוסי: "שנה חלפה אבל אנחנו עדיין שם. לא שוכחים. בשבת האחרונה, פעם ראשונה שהילדה שלנו האשימה אותנו כהורים במה שקרה שם. 'אם ידעתם שכרמל ולירז עושות לנו רע למה שלחתם אותי לשם כל יום?' היא שאלה, ואנחנו התפרקנו".
ניקול: "אני חוזרת לכתב האישום וקוראת שלפני שנה בדיוק כרמל קשרה את הבן שלי למשך יותר משעה, והאכילה אותו כשהוא קשור. ואז כשהיא לקחה אותו לישון היא שכבה עליו ושיחקה בנייד שלה, ותוך כדי שלחה לי תמונות שמחות של הבן השני שלי. אין יותר חולני מזה".
מוריה: "כל הזמן הדיון המשפטי נדחה בטענות כאלו ואחרות. וזה כאילו דוקרים אותך ומכניסים כל פעם עוד קצת ועוד קצת ומסובבים. זו ההרגשה. זה מרגיש שהמדינה מנסה להתיש אותנו. אנחנו רוצים כבר שזה יהיה מאחורינו".
לפנייה לכתב/ת 
