📷
הכול מפחיד אותי בסיפור הזה, פשוט הכול. המחשבה על הגוף שלי שיתעוות פתאום, הבטן הענקית הזו שמעולם לא נראתה לי כמשהו יפה, המחשבה שיקרעו אותי שם למטה... כל הרעיון של לשאת אדם בתוך הגוף שלי במשך תשעה חודשים ואז לפלוט אותו החוצה הזוי בעיניי. לא מוזרה לי המחשבה להיות אמא, להיפך. אני אוהבת ילדים והייתי רוצה ילד משלי, אבל התהליך להבאת הילד הזה נראה לי לא קשור אליי בעליל. אפילו עברה לי בראש המחשבה להשתמש בשירותיה של פונדקאית, אבל לעשות דבר כזה כשאת בריאה ופורייה זה מוזר ולא מסתדר לי מבחינה מוסרית. ניסיתי פעם לראות סרטון של לידה ביוטיוב והקאתי באמצע. להוציא משם ילד זה דבר מזעזע, מגעיל, לא הגיוני. למה שאתן למישהי אחרת לעבור את הזוועה שאני לא מוכנה לעבור? (רותם, בת 34)
הממסד הרפואי כבר מכיר בדיכאון אחרי לידה ואף בדיכאון במהלך ההיריון, אולם מתייחס לחרדה מפני היריון ולידה בביטול כי "מי לא מפחדת ללדת?" - אבל יש הבדל גדול בין פחד סביר מהיריון ולידה לתחושות שמיכל מתארת. זהו לא חשש מתקבל על הדעת המתקיים אצל כל מי שמעוניינת להביא ילדים לעולם, אלא תופעה שממנה סובלת אחת מכל עשר נשים, ויש לה שם: טוקופוביה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
טוקופוביה (טוקו – לידה ביוונית) פירושה חרדה קיצונית ומשמעותית מלידה. "פחד מלידה הוא תופעה נפוצה ונורמטיבית שלרוב אינה דורשת טיפול פסיכולוגי. עם זאת, חלק מהנשים חוות פחד בעוצמה גבוהה עד כדי פגיעה בתפקודן היומיומי", אומרת דנה שינדל-פיין, פסיכולוגית קלינית מדריכה, טיפול אישי וזוגי, עובדת בקליניקה פרטית וכן ב"עולם ומלואה", המרכז המתקדם לבריאות נפש האישה. "טוקופוביה הינה חרדה ספציפית המופיעה אצל נשים טרם כניסתן להיריון, כשהן נמצאות במהלך היריון או לאחר חוויית לידה שלילית שחוו בעבר. בקרב חלק מהנשים קיימים דיווחים על התפתחות פחד מלידה כבר בגיל ההתבגרות או הבגרות הצעירה. מחקרים שונים על תופעת הטוקופוביה מצביעים על שיעור של עד כ-14%. התופעה יכולה להיות טוקופוביה ראשונית - פחד בדרגה גבוהה מחוויית הלידה, ללא ניסיון בלידות קודמות - או טוקופוביה שניונית, העשויה להתעורר על רקע חוויה קשה או טראומטית בלידה קודמת".
"יש לציין כי פחד מסוים מכאב בלידה הוא נורמטיבי, ודווח בקרב מרבית הנשים", ממשיכה דנה. "פחד מכאב בעוצמה גבוהה וסבילות נמוכה לכאב הינם בין הגורמים הנפוצים לטוקופוביה. גורמים נוספים לטוקופוביה הינם חשש מהשינויים הפיזיולוגיים הכרוכים בהיריון, חרדה מהתערבויות פולשניות ומפרוצדורות רפואיות, חשש לשלום התינוק ולשלום האישה במהלך הלידה, קושי סביב אי ודאות, חשש מאובדן שליטה ומחוסר אונים בלידה, ספק לגבי הרצון בהיריון והתלבטות לגבי הורות ומסוגלות לתפקד לאחר הלידה. לעיתים התופעה קשורה לחוויות מוקדמות בילדות ולסיפורי לידה קשים, שאליהם נחשפה האישה בסביבתה הקרובה או בתקשורת".
איך מזהות טוקופוביה?
"לטוקופוביה שורה של סימפטומים: התקפי חרדה, תחושת אובדן שליטה ברמה גבוהה, פחד ממוות במהלך ההיריון או הלידה, הפרעות שינה – דאגות וסיוטי לילה, קשיי ריכוז; ביטויים גופניים של חרדה כגון קשיי נשימה, רעד ודופק מואץ. במקרים מסוימים קיימת הימנעות והאישה אינה מסוגלת לממש את רצונה להפוך לאם, או במקרים של מצוקה קיצונית אף מתקשה להמשיך היריון רצוי עד להפסקתו.
"נשים רבות מדווחות על פחד מלידה בעוצמה מתונה, ללא פגיעה בתפקוד. מומלץ לפנות לעזרה כאשר אישה חווה חרדה בעוצמה גבוהה (קשיי נשימה, דופק מואץ, פגיעה בשינה, קשיי ריכוז וכדומה) עד כדי פגיעה בתפקודה החברתי, המקצועי או בתחומים חשובים אחרים בחייה".
"הפוביה שלי התחילה בגיל ממש מוקדם. אמא שלי סיפרה לי על הלידה המזעזעת שהייתה לה איתי. אני מתתי בלידה של עצמי", מספרת עדי אלון, 34, אמא גאה לדיה: "זה היה עניין די רציני שגרם להרבה השפעות, אבל כשהתבגרתי לא חשבתי שאני מפחדת ספציפית בגלל הסיפור הזה. לידה באופן כללי נשמעה לי כמו משהו שקשור ל'נוסע השמיני'. משהו נורא פרימיטיבי אפילו. זאת אומרת, בן אדם יוצא מתוך בן אדם. זה קטע הזוי. אני חושבת שעד שנכנסתי להיריון הדחקתי את הכול, וכשנכנסתי הייתי חייבת להתמודד עם זה. אני לא יכולה לשים את הפחד על משהו ספציפי, אלא על כל החוויה. זה כואב ולא הגיוני בכלל.
"הפוביה שלי בהחלט מונעת ממני לעשות עוד אחות לדיה", ממשיכה עדי. "אני מרגישה מאוד אשמה שלמרות שדיה היא יצור מופלא, אני לא אעשה לה אחות כי אני פשוט לא מסוגלת להתגבר על הדבר הזה. קורס ההכנה ללידה היה הדבר הכי גרוע שעשיתי. המדריכה דיברה על כמה שזה טבעי וכמה שזה אמור להיות, וכמה שלא צריך עזרים כי בימי קדם לא לקחו שום דבר. ואני אומרת לה, 'אבל את יודעת שחצי מהלידות הסתיימו במוות בגלל שלא היו עזרים', והיא אמרה לי שלא מדברים על דברים כאלו פה. ואני חושבת, למה לא? למה לא לדבר על דברים כאלה? אלה הדברים שהכי חשוב לדבר עליהם.
"אני זוכרת שאני יושבת שם ומסתכלת סביבי, על כל האימהות לעתיד יושבות באקסטזה, ואני לא שם. אני מחפשת לברוח. אני זוכרת שכל הזמן שאלתי שאלות, והמדריכה אמרה לי להפסיק לחפש את הרע כל הזמן. והרגשתי מאוד אשמה כי כולן היו שם מאוד מצפות לדבר הזה, ורק אני עם החרדה. והלידה רק חיזקה לי את הפוביה. זה היה באמת כל מה שחשבתי. הייתי בטוחה שמישהי מאיתנו לא תצא בחיים. אומרים שברגע שמניחים עלייך את הילדה אז שוכחים את הכול, וזה לא ככה. זה רגע שמימי, אבל זה לא משנה ולא מוחק את כל מה שהיה. זה היה רגע שלא יחזור על עצמו. ליטרלי לא יחזור על עצמו. יש לי ילדה אחת מופלאה, ואני חושבת שעדיף לה להיות בת יחידה עם אמא מתפקדת מאשר אחות גדולה עם אמא נכה. יכול להיות שהבעיה הכי גדולה שלי הייתה שבאתי לשם עם מחשבות שליליות. כן, כדאי לפתור את הפחד לפני".
"בתור ילדה שמעתי סיפורים משפחתיים על לידות, על זה שללדת אותי היה הדבר הכי נוראי וטראומטי שקרה בחיי אמא שלי", חושפת יוליה זכרוב, 52. "הלידה נמשכה יותר מיממה, והייתה מלווה באמירות אנטישמיות של המיילדת. בנוסף, כשסבתא שלי ילדה את דודה שלי, הלידה הייתה כל כך ארוכה וקשה שהתינוקת נולדה מתה, לא נושמת - אבל הצליחו להחיות אותה. מאז שאני זוכרת את עצמי לידה הייתה בשבילי משהו מפחיד ומאיים מאוד. אולי זו אחת הסיבות לכך שאת הבן הראשון שלי הבאתי לעולם רק בגיל 34 (חריג לדור). את הפוביה, ברמה של חוסר הסכמה ללדת, גיליתי כאשר הייתי בהיריון עם גיל לפני 18 שנה.
"הפוביה שלי מנעה ממני ללדת. הבאתי ילדים לעולם בניתוח קיסרי מתוכנן, בלי להגיע לצירים. יש לי שני בנים. לא חוויתי לידה. ככל הנראה המיתוס המשפחתי של סיוטי הלידה עיצב את היחס שלי. הפחד היה בעיקר מהכאב הבלתי נסבל והממושך, מחוסר אונים מולו. כל ההיריון הראשון חלמתי שאני מתעוררת - ויש לי תינוק. פשוט יש, דילגתי על הלידה. בשבוע 38 בבדיקת אולטרסאונד הערכת המשקל של העובר הייתה קרובה ל-5 קילוגרם, והרופא הציע לי קיסרי מתוכנן. לא ציפיתי להתפתחות זו, אבל לא היססתי, הסכמתי מיד. התינוק נולד גדול, אבל רחוק מ-5 ק"ג - הוא שקל 3.7 ק"ג בלבד. חשבתי לעצמי שכנראה כוח הרצון שלי - או יותר מדויק, חוסר הרצון ללדת - השפיע על תוצאות האולטרסאונד".
אלון מתמודדת עם הטוקופוביה שלה באמצעות הימנעות מלידה נוספת. זכרוב התמודדה באמצעות בחירה בניתוח קיסרי, אולם שתיהן הביאו ילדים לעולם בסופו של דבר. לעומתן, יש נשים שהפחד מפני השינויים שייגרמו בחייהן כתוצאה מלידה מונע מהן להפוך לאימהות.
"אני פוחדת לוותר על החיים שלי, שהם מלאי משמעות כפי שהם", מספרת רוני (שם בדוי). "פוחדת להיות חרדה על ילד, ומאוד-מאוד פוחדת להרוס את הגוף שלי. אני פוחדת על הפות שלי וסביבתו. שמעתי סיפורי זוועה מלידות של נשים אחרות. אין לי ילדים, ואפילו בחרתי להפסיק היריון לא מתוכנן לפני כשנה למרות שאני נמצאת בזוגיות יציבה. אנחנו שוקלים את הרעיון אבל פתוחים לאימוץ. גם בן זוגי מסכים איתי שהיריון זה דבר די דוחה. מאז שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל בו אני חרדה מהרעיון של ילדים בכלל, והיריון בפרט. אני בת של מומחה לפוריות, וסביר להניח שזה מוסיף למורכבות בעניין. אחיי הגדולים עשו את שלהם, ואחותי חוותה לידה מוקדמת של ילד עם צרכים מיוחדים, מה שהיה התגשמות כל הסיוטים שלי.
"בלי קשר למה שיהיה אחרי הלידה, חווית ההיריון והלידה מפחידה אותי מאוד. אישה בהריון בעיניי היא לא ממש זוהרת, יותר גוש אמורפי ונפוח מבחוץ ומלא חשיבות עצמית מבפנים. הפחד גרם לי לנתק כבר כמה קשרים עם אנשים שנפלו בהורות. הילדים עצמם לא מפריעים לי, אלא המראה העצוב הזה של ההורים שפעם היו חברים שלי - לחוצים, לא מתעניינים, עיניהם הטרוטות והריקות מעידות על כך שאיבדו את מי שהיו פעם לטובת התפקיד החדש. בערים גדולות בעולם המערבי די מקובל לא להביא ילדים. לא צריך להיות אל-הורי או בעל אג'נדה כמו בישראל, ואתה לא חייב לתת לאף אחד הסברים. יצירת צאצאים היא לא הדרך היחידה להגשמה עצמית".
במקרים רבים נשים אינן מדווחות על הפחד מלידה בשל בושה וחשש מביקורת, שכן פעמים רבות החרדה מהיריון ולידה אינה זוכה ללגיטימציה. חשוב לציין כי מדובר בספקטרום שנע בין פחד מהיריון, פחד מלידה וחשש מהורות טרייה. חלק מהנשים משתוקקות להיות אימהות ולחבוק ילד, אך חוששות מאוד שלא יצליחו לעמוד פיזית ונפשית בהיריון ובלידה. אחרות חוששות מההורות ומתפקודן לאחר הלידה.
טוקופוביה אינה מוגדרת כמחלת נפש, והיא ניתנת לזיהוי ולטיפול. "הטיפול המועדף שנמצא היעיל ביותר בספרות הינו התערבות ממוקדת מוגבלת בזמן, בעלת מאפיינים קוגניטיביים והתנהגותיים המותאמת לפוביה ספציפית מלידה", מסבירה שינדל. "המוקד הטיפולי משתנה מאשה לאשה וכן מותאם לשלב החיים שבו פנתה. כאשר המטופלת פונה בשלב של תכנון היריון, יש זמן לקיים טיפול מניעתי שבו נעשה בירור מעמיק יותר כיצד התפתח הפחד, ומהן הסיבות הנעוצות בעברה של האישה שהביאו להתפתחות הטוקופוביה. לעיתים מתגלות חוויות שליליות מוקדמות, למשל סביב התערבויות רפואיות פולשניות, חשיפה מוקדמת להיסטוריה מיילדותית קשה במשפחה או חוויות אחרות שנקשרות להיווצרות הפחד מלידה. אז יתאפשר עיבוד חוויות אלו, רכישת הבנה מעמיקה של הפוביה, חיבור למשאבי ההתמודדות וחיזוק המסוגלות המנטלית והפיזית של האישה ללדת, זאת לצד הבנה של מעגל החרדה ותרגול השליטה בו.
"כאשר אישה פונה בזמן היריון וסמוך ללידה, הטיפול הינו ממוקד מאוד ופרקטי: נצייד אותה בכלים מעשיים במטרה לארגנה ללידה – נסביר לה כיצד פועלת החרדה, נעודד הערכה מחדש של חשיבה מוטעית כגון תפיסת הלידה כאירוע קטסטרופלי, נחזיר לה תחושת שליטה ונלמד אותה טכניקות הרגעה, על מנת לסייע לה להתמודד בצורה מיטיבה עם הלידה".
טיפול יכול להיות יעיל מאוד במקרים מסוימים, וישנה עדיפות להתמודדות עם הנושא לא סמוך ללידה אלא לכל אורך התהליך. "הטיפול עזר לי לעבור את ההיריון בלי התמוטטויות גדולות, ולהגיע ללידה בתחושה שאני מסוגלת לעשות את זה", משתפת שלי (שם בדוי). "בשנות העשרה והעשרים המוקדמות שלי לא רציתי ילדים בכלל. בסביבות גיל 25 הנושא הפך לדיון קבוע ביני לבין בן הזוג, שמאוד רצה ילדים. זה לא היה רגע אחד ספציפי של הארה, אלא תהליך הדרגתי שבמהלכו התחוור לי עד כמה עמוק הפחד. אני חושבת שאם לא הייתי נכנסת להיריון בטעות, סביר להניח שזה לא היה קורה. הפחד היה ממשי. החלטתי שאני לא מוכנה לתת לחרדה הזו לנהל אותי יותר, וחזרתי לטיפול אצל פסיכולוגית שמתמחה בליווי היריון ופוסט-פארטום. הכרתי את המושג טוקופוביה במקריות גמורה, דרך פוסט ויראלי בפייסבוק, ואני זוכרת שהייתי מופתעת לגלות שזה באמת קיים ושיש לזה שם.
"יש שלושה דברים מרכזיים שעוררו את החרדה אצלי: הראשון זה כאב כרוני שאני סובלת ממנו בגב ובאגן. פחדתי שהלידה תחמיר לי את הכאב. השני היה פחד מהשינויים הפיזיים של הגוף. אני גם ככה נלחמת שנים בדימוי גוף מעוות ובהפרעות אכילה. עלייה במשקל וכל המתלווה לכך הם טריגר ענק עבורי. השלישי זה הפחד להעביר בתורשה בעיות פיזיולוגיות/פסיכולוגיות שהקשו עליי כל כך. המחשבה שאצור עוד אדם שיסבול כמוני, וזו תהיה אשמתי. כיום יש לי תינוקת מהממת בת שנה וחצי. עולים דיבורים על אח או אחות, אבל אני מתקשה לראות את זה קורה. החברה מצפה מנשים לרצות להיות אימהות, להקדיש את עצמן לאימהות ולראות באימהות הגשמה עצמית אולטימטיבית. אישה שלא רוצה להיות אמא, בין אם בגלל פחדים וחרדות או בחירה באל-הורות, נתפסת כחריגה ואפילו פגומה. זה נורא מקשה לדבר על ה'למה לא' שלך, כששאר העולם חושב ככה. אני גם מצאתי את עצמי מוקפת בהרבה נשים שמאוד רוצות ומתקשות להיכנס להיריון, איך בדיוק אני אמורה לשתף על התקף החרדה שחוויתי בגלל הפחד מהיריון עם מישהי שבדיוק עברה עוד הפלה או עשרות זריקות וסבב IVF כדי להרות? אין לך מקום לשתף את הכאב והפחד שלך כשהסביבה שלך חווה בדיוק את ההיפך, וזה מאוד מבודד.
"החברה הישראלית זו חברה שמאוד מעודדת ילודה, אבל לא מדברת ומציפה את כל מה שכרוך בכך. היריון ולידה הם ביג דיל, עם צדדים פחות יפים שמן הראוי שנאיר את האור גם עליהם". "פחד מלידה לא מדובר מספיק כי כל הזמן מטפטפים לנו כמה שזה טבעי", מעידה עדי אלון, "וכל אישה צריכה לעבור את זה. אז לבוא ולדבר על זה שאת מפחדת זה כאילו לא לגיטימי. כאילו מה, את לא אישה? וכולם אומרים כמה שזה שווה את זה. זה הכי הורג אותי. בסדר, זה שווה את זה. זה עדיין לא אומר שזאת לא זוועה. צריך לדבר על הפחד הזה. לכולנו יש את הפחד הזה, אבל אם זה מונע ממך, כן, כדאי לעשות משהו. תעשי הכול כדי שכן תהיי במקום של נעים לך. כי זה המקום. זה המקום בשבילך".
"חשוב להפריד בין אי רצון להביא ילדים לבין פחד מלידה", מוסיפה יוליה זכרוב. "אם הרצון בהיר וברור, הפחד הופך להיות משהו שאפשר לעבוד איתו. הפחד יכול להפוך ממכשול לשותף. ומניסיון שלי, יש גם דרכים להימנע מלידה ועדיין ללדת. תשימי בצד את הלידה ותתמקדי ברצון שלך להיות אמא. תבררי אותו, תבחרי בו, תגדירי אותו ככיוון בחייך - ורק אז תסתכלי על הדרך להגיע לשם, שכוללת, בין היתר, לידה. תביני בשביל מה ממש חשוב לך לעבוד על הפוביה ולא לאפשר לה לעצור אותך. תגלי בדרך את האומץ והיצירתיות שבך".
היריון ולידה יכולים להיות גם שמחה מהולה בעצב, ואין שום סיבה שהרגשות הללו לא ידוברו החוצה. פחד מלידה או טוקופוביה ניתנים לטיפול, וברוב המקרים הרבה יותר שכיחים מכפי שנדמה לנו. רוב הנשים יחוו פחד כלשהו סביב הנושא, ובעיקר כאשר מדובר בלידה ראשונה. "אני רואה אותך", מסכמת שלי, "הפחד שלך לגיטימי והכאב שלך אמיתי. אל תתביישי בו וגם אל תיתני לו לנהל אותך, לכי לטיפול ותשחררי את עצמך ממנו".
