מי יגלה לביבי וגנץ שחרב עלינו עולמנו?
הרחוב השוקק שאהבתי גוסס, העסקים קורסים, מספר הנזקקים נוסק והתורמים מתכווצים. והממשלה? בבולמוס בזבוז חסר בושה. זמן לעשות משהו
ראש הממשלה רוצה מעון חלופי והוא דורש לו תחזוקה מלאה במימון המדינה. אז יהיו הוצאות כפולות - גם בבית ראש הממשלה בבלפור וגם במעון החילופי לראש הממשלה המתחלף? יהיו. ויהיה כפל עובדים, מזכירות, מתחזקים והוצאות? יהיה. ואנחנו נשלם את אחזקת המעונות הכפולים (ועל הדרך אולי שיפוצים בבית בקיסריה)? נשלם. ובינתיים עשרות שרים וסגני שרים, מזכירות וראשי לשכות ופקידים יאיישו משרדי ממשלה מיותרים? כמובן.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מדובר בסדרה אינסופית של דרישות חזיריות ממש, ואצבע שמנה בעין של המוני נפגעי סגר הקורונה, אנשים טובים שעסקיהם התמוטטו ושלא יודעים איך יעברו את היום ואיך יביאו אוכל הביתה.
רחוב ביאליק ברמת גן הוא אחד האהובים עליי מאז הייתי ילדה. עשרות שנים אני מסתובבת בו. בפועל אני חיה בו. ותמיד היה בו אקשן: חנויות עם בגדים במחירים שפויים, מסעדות קטנות ובתי קפה חמודים שעם פתיחתם - ממפעלות ראש העיר הקודם זינגר - הפכו מיד ללהיט, פיצוחים שווים, חנות הספרים המיתולוגית פורת שתמיד אפשר למצוא בה כותרים שאין ברשתות. הוא היה רחוב שוקק חיים שכיף לבלות בו, לקנות בו, לפגוש אנשים. אבל לא עוד.
בסוף השבוע רצתי בו, ובלי להגזים, 70% מהחנויות סגורות ומתנוסס עליהן השלט המדכדך "להשכרה". בא לבכות. חנות אחרי חנות - סגורות. בית קפה אחרי בית קפה – נעולים. מול חלון הראווה של הבוטיק של שירה כבר נתקפתי אלם ועצרתי. במשך 20 שנה קניתי שם את רוב בגדיי. עכשיו הוא עומד ריק ועל החלון שלט קטן: "מזגן למכירה".
השבר הכלכלי של הקורונה:
- למ"ס: כ-950 אלף איש לא שבו לעבודה במאי בגלל הקורונה
- ישראל זקוקה לתקציב שיאושר בכנסת, ומהר
/ סבר פלוצקר
מה עושים כל בעלי העסקים האלה, שהשקיעו את ממונם ברכישת חנות או שכירתה, בשיפוץ, בקניית סחורה, בבניית מותג, חוג לקוחות, אמון ומוניטין? כל אלה הלכו כעת לאבדון. העסק קרס. וממה יתפרנסו? מי ידאג למשפחה ולילדים שלהם עכשיו?
ואם יבקשו למצוא פרנסה חליפית, כשכירים, הם כנראה לא ימצאו כלום אלא ייאלצו להזדנב בשולי התור שמיליון מובטלים כבר ממתינים בו.
אני עומדת בראש עמותה קטנה בשם "חום", שדואגת לאנשים שאין להם. ואם אני צריכה הוכחה לחומרת המצב, אני מקבלת אותה שחור על גבי לבן במבול הפניות אלינו. קשה לתת מענה לכולם, כי דווקא כעת, כשרשימת הנזקקים גדלה, רשימת התורמים מצטמצמת. ההאטה הכלכלית משפיעה גם על חלק מהתורמים הקבועים שלנו, אנשים שבדרך כלל ידם משגת, אבל לא כיום.
ובינתיים בקואליציה נמשכת החגיגה. לעשרות המיליונים המבוזבזים בגין ממשלת ענק שיכולה לעשות את אותה עבודה בחצי - אם לא בשליש ממספר השרים וסגניהם, יצטרף כעת בזבוז המימון של ח"כים חדשים שייכנסו לכנסת בזכות החוק הנורבגי. אלוהים אדירים, הרי הכסף הזה היה יכול לתת מענה לכל כך הרבה בעלי עסקים מתמוטטים ומשפחות על סף העוני, לצעירים ולסטודנטים שאין להם איך לשלם שכר דירה ונאלצים לשוב להורים, לעוזרות בית שפוטרו, לאנשים שמתלבטים במכולת בין קופסת סרדינים לגביע יוגורט.
רבותי בנימין נתניהו ובני גנץ, הגיע הזמן שתתחברו לחיים עצמם של מאות אלפי אנשים, אזרחים טובים וישרי דרך, שעולמם חרב עליהם. צאו לרחוב ודברו בגובה העיניים עם אנשים בשר ודם, לא עם מתווכים לקקנים שאומרים לכם מה שאתם רוצים אולי לשמוע, אלא עם אנשים אמיתיים. תקשיבו למצוקה, תפנימו את גודל הייאוש.
או אז תבינו את עומק החרפה הנלווית לממשלה עתירת השרים והסגנים ולחוק הנורבגי. או אז תבינו את מה שכל כך מתבקש שתעשו – להחליט מיד שבמצב החירום הכלכלי הזה הממשלה תמנה 18 שרים בלבד. והאמינו לי, אתם לא מסתכנים בכלום. הרי אין אף אחד – לא בליכוד ולא בכחול לבן - שימרה את פי מנהיגיו ויעז לקרוא עליכם תיגר. גם אם רחמנא ליצלן יישלח אחר כבוד מהממשלה חזרה לכנסת.
גם את שתיקתו של הציבור הרחב אני לא מבינה. מטריפה את הדעת העובדה שבמקום שהמוני ישראלים יצאו לרחובות להבעיר צמיגים ולדרוש ממשלה קטנה, ביטול החוק הנורבגי החזירי וביטול בזבוז המיליונים על מעון חלופי – הציבור המוכה פשוט מגיש את הלחי השנייה.
הציבור הישראלי הוא כמו אישה שרגילה כל כך לבן הזוג המתעלל שלה, עד שהיא לא מעלה בדעתה שאפשר אחרת, ושצריך להעיף אותו מהבית. ועד שתתעורר, זה כבר יהיה מאוחר מדי. הוא יגרום לה נזק בלתי הפיך במקרה הטוב, או חמור בכך במקרה הנורא מכל.
במקום לצאת לרחובות ולהפגין מול בתי השרים, ובעיקר מול מעונותיהם של ביבי וגנץ, אנחנו ממתינים בשקט ונימוס לאסון. מה עובר עלינו? הגיע הזמן לחפש מנהיג עם לב גדול שאוהב אותנו יותר מאת הפינוקים שבאים עם התפקיד.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
