בואו נאשים את הציבור במשבר הקורונה
במקום להכניס את היד לכיס א-לה פרנקלין רוזוולט, ולתת פתרון למאות אלפי מובטלים וקורסים, הממשלה מעדיפה לקנוס אזרחים שהלכו בלי מסכה
אכיפה תקנות הבריאות בתל אביב
בסוף השבוע פרסם מרכז המידע של אגף המודיעין דו"ח שהזהיר מפני גל שני קשה של נגיף הקורונה, עם פוטנציאל לכ-1,000 נדבקים חדשים ומאות מתים ביום, ויצר בעיקר התכתשות תקשורתית רועשת. אבל למרות הדיון הנוקב על מסקנות הדו"ח, על דבר אחד לא התעורר ויכוח, וחבל: האשמת הציבור בעלייה בהדבקה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
"הציבור מזלזל בתקנות", נאמר שוב ושוב, "תראו מה קורה בחוף הים או בפאבים - סדום ועמורה". ראש הממשלה בנימין נתניהו הדגיש שאם הציבור לא ישים מסיכות, הסגר יחזור. שר התיירות אסף זמיר קרא "לאכוף ביד קשה". פרופ' דב שוורץ, לשעבר המדען הראשי של הוועדה לאנרגיה אטומית, הגדיל לעשות והציע "לתפוס את העשרים ראשונים ולתקוע להם קנסות של עשרת אלפים שקל על מסיכה, על אי מרחק, על מה שאת רוצה".
האמת, חבל מאוד שאין דיון אמיתי על אחריות הציבור. דיון כזה היה מוביל אותנו לעסוק בשאלה החשובה באמת: איך ייתכן שהציבור הישראלי שהיה ממושמע כל כך בימי הסגר, פרק כל עול? הרי זהו אותו ציבור שסגר הרמטית את חייו תוך שהוא מסכן את עתידו הכלכלי והמקצועי. אותו ציבור שהעביר את חג הפסח, יום הזיכרון ויום העצמאות הרחק ממשפחה וחברים והרחק מסבא וסבתא.
והנה, אותו ציבור ממש, שמאות אלפים ממנו נותרו ללא פרנסה, הפך להיות הפגע הגדול, הנזק שיש לרסן בעוד דוחות ועוד קנסות ועוד איכונים של שב"כ.
המשטרה החלה לאכוף את חובת עטיית המסכות (צילום: ניצן דרור)
ההתנפלות על הציבור מעידה דווקא על הנהגה שבחרה לא להנהיג. משבר בסדר גודל כמו הקורונה, שמלווה במשבר כלכלי חסר תקדים, דורש מהציבור אמון רב בהנהגה והבנה עמוקה מצד האזרח הקטן שהוא לא יופקר. שידאגו לו. שההנהגה תיקח אחריות על עצמאים ועצמאיות, על כל עובד ועובדת, אמן או סטודנט שמשלם שכר דירה.
תוכנית רפואה שלמה של קרן ברל כצנלסון שהתפרסמה ערב הסגר פירטה עשרות המלצות להתמודדות עם המשבר. השורה התחתונה של כולן הייתה שמשבר בסדר גודל כזה מחייב השקעה מסיבית באזרחים: מימון עד 90% מעלות השכר של עובדים שהיו אמורים לצאת לחל"ת, דמי אבטלה לעצמאים ועוד.
על מנת לעשות זאת יש להגדיל את החוב בתמורה להשקעה בציבור. להשקעה כזו יש חשיבות מכרעת בזירוז הצמיחה שאחרי המשבר: בחזרה מהירה יותר לעבודה רציפה, בצמצום הזעזוע במשק ובעיקר בהגברת האמון של הציבור במערכת.
ההנחיות הללו מתכתבות עם ההמלצות המרכזיות שיצאו מכלכלנים בכירים בעולם בעת הזו, אבל מנוגדות לבית מדרשם של אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר הישראלי. אלו עדיין מחזיקים בקנאות בהנחה שיש להימנע מהגדלת החוב. ובהיעדר הנהגה שלוקחת אחריות - זו המדיניות היחידה שמתפקדת.
בגל הראשון סגרה הממשלה בבת אחת את הכול ונזהרה להכניס את היד לכיס ולסייע מהותית לבעלי עסקים, לעצמאים ולאזרחים שנפגעו. זו הסיבה שמספר המובטלים בארץ גבוה באופן משמעותי משאר המדינות. זו הסיבה שאנו רואים יותר ויותר סקטורים בציבור שמתחננים על חייהם ומפעילים לחצים אדירים "לחזור לשגרה", כי הם הבינו שהופקרו ואין להם מה לשבת בשקט ולציית.
רק הכנסת היד עמוק לכיס תשקם את המשבר המתגלגל ותאפשר להתמודד עם נגיף הקורונה והשלכותיו הכלכליות. כשנשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט החליט להוציא אל הפועל את תוכנית הניו-דיל על מנת להתגבר על השפל הכלכלי הגדול, הוא לא המתין למצוא לזה מימון, אלא הפנים את גודל השעה ופעל. מה שרוזוולט הבין - ובנימין נתניהו מסרב להבין - הוא שבעתות של שבר עמוק, רק למדינה יש את הכלים להוביל את היציאה ממנו ולשקם את ההריסות. אזרחי ישראל עדיין מחכים.
- ענת רוזיליו-אדלר היא מנהלת הזירה הציבורית של קרן ברל כצנלסון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ענת רוזיליו-אדלר
צילום: קרן ברל כצנלסון
מומלצים
