עמית גביש, נכדתה הבכורה של תמר בורנשטיין־לזר, ישבה ליד מיטתה בלילה האחרון לחייה. הסופרת בת ה־93, שחתומה על מאות ספרים, אך נודעה בעיקר בתור "האמא של קופיקו", כבר הייתה מחוברת לחמצן ונשימותיה היו כבדות. "ליטפתי את כף ידה, דיברתי אליה, ופתאום קלטתי שאין תזוזה", הנכדה מתארת. "פחדתי להשאיר אותה לבד בחדר ולצאת למסדרון כדי לקרוא לרופא או לאחות. צילצלתי לאמא שלי, שקפצה הביתה לנוח קצת, ואמרתי לה שתמרה לא נושמת".
תמרה?
"כן", מבליח חיוך מבין הדמעות. "קראתי לה 'תמרה' מפני שכולם קראו לה כך. היא אסרה עליי לקרוא לה סבתא ואף פעם לא שאלתי למה".
"אני יודעת למה", מעידה אמה, נגה לזר־ברק (65) בתה הבכורה של בורנשטיין־לזר. "אמא חשבה ש'סבתא' הוא כינוי לאישה זקנה שבקושי סוחבת את עצמה. פעם, כשמישהו קרא לה 'סבתא' היא נעלבה נורא ועשתה לנו הצגה, איך היא צועדת בעזרת מקל הליכה ומחפשת ספסל שעליו תוכל לנוח. אמא הייתה ילדה נצחית, שבשום גיל לא דמתה לבנות גילה. בכל מקום ובכל מצב היא נחשבה ליוצאת דופן. טיפוס. היא לא הייתה אמא רגילה".
ואת גדלת בתור "הבת של"?
"כולם ידעו שאני בתה", מספרת לזר־ברק, שעדיין גרה בקומה השנייה בבית הוריה בשכונת עין גנים שבפתח־תקווה. "בילדותי, השכונה כולה הייתה כמו משפחה אחת גדולה, אבל מעולם לא הצביעו עליי ברחוב מפני שעוד לא היו אז צלמי פפראצי והפנים שלי לא היו מזוהות. מבחינתי, אמא שלי הייתה 'אחרת' לא בשל היותה סופרת מפורסמת, אלא פשוט מפני שהיא הייתה הצברית היחידה. כל ההורים של חבריי עלו ארצה ממזרח וממערב".
קופיקו היה אחיך הגדול או הקטן?
"לא חשבתי עליו כעל אח", היא צוחקת, "למרות שהוא נכח בבית כל הזמן".
את זוכרת מתי ואיך הוא נולד?
"לא, הוא נולד לפני שהגעתי לעולם".
זה קרה ב־1951, וכשנברא בדמיונה של בורנשטיין־לזר הוא עדיין לא נשא את השם קופיקו. בגרסתו הראשונה הוא היה "הקוף המדבר" שהגיע לביתה של הילדה אפרת. "אמא, בצעירותה, עבדה כגננת בחדרה ואפרת היה שמה של ילדה בגן שאמא חיבבה", מגלה בתה הבכורה. "היא הקריאה את הסיפור ברדיו, הייתה לה פינה בקול ישראל, ואחר כך פירסמה אותו בהמשכים בשבועון 'דבר לילדים' שערך אוריאל אופק, מי שלימים הפך את עורו והגדיר את כתיבתה כשטוחה ונמוכה. רק ב־54' אמא התחילה לכתוב אותו בשטף, כסדרה, והשם קופיקו התגלגל לה מהלשון".
הנכדה שלי, בת ארבע וחצי, קוראת לו "פיפו".
"כן, גם את הכינוי הזה שמעתי. בכל דור ודור ילדים המציאו לו כינויי חיבה, וככה זה נמשך במשך יותר מ־60 שנה. בשנה הבאה קופיקו יהיה בן 70. אין עוד סדרת ספרים ישראלית שיכולה להתגאות בהישג הזה. אמא שלי רצתה לכתוב סיפורים משעשעים, שיעניקו לקוראים הצעירים חוויה של צחוק תוך כדי קריאה, אבל חששה מהתקפות. מראשית דרכה כסופרת טענו נגדה שהסיפורים שלה לא חינוכיים, למרות שבעיניי חלק גדול מהם הוא סאטירה נוקבת על החברה. אילו החליטה לכתוב סדרה על ילד שובב ופורץ גבולות, היו מכסחים אותה, אז מיהו בעל החיים הדומה ביותר לאדם? קוף. לילד אסור לקפוץ מהחלון. לקוף זה מותר, ואי־אפשר לכעוס עליו כשהוא עושה שטויות".
לילדים שכיכבו בספרים הראשונים בסדרה קראו אורנה ויורם, כשמות אחייניה. "אחותה של אמא, דודה מונה, שנפטרה לפני 30 שנה, התגוררה אז בקומה השנייה של הבית, בדירה שבה אני גרה כיום", מספרת נגה, "החצר הייתה משותפת, ואמא ראתה באורנה ויורם את הילדים שעוד לא היו לה". לעלילה הצטרפו עוד דמויות מהחיים כמו דודה מינה, השכנה שושנה והשכנה נירה הג'ינג'ית, וכשנגה הגיעה לעולם היא הוצגה כבתם של "אמא תמר ואבא שלומ'קה", שמו של בעלה.
שמונה שנים אחרי הולדת נגה הגיעו התאומות, אודליה וזוהר - והאם המאושרת מיהרה לכתוב את "קופיקו והתאומות" שאותו נגה כבר קראה בכוחות עצמה. "גם שמותיהן נכנסו לספרים, אבל לא בווליום גבוה כמו השם שלי", מעידה הבכורה. "בשלב הזה, אמא כבר יצרה לקופיקו עולם תוכן רחב, עם דמויות קבועות, וחששה להעמיס עליו דמויות נוספות שעלולות לבלבל. אמא נתנה למאייר צילום שלה, עם שתי הפעוטות, לכריכת הספר 'קופיקו והתאומות'. כשעבד על העטיפה, הוא גזר מהצילום את ראשה של אמא ושיבץ במקומו את הראש של קופיקו. הן, בניגוד אליי, נחשפו לציבור הרחב מגיל אפס".
שלמה לזר, איש עסקים, שהלך לעולמו לפני תשע שנים, ניהל במשך שנים רבות את אימפריית קופיקו. "סבא היה המבוגר האחראי בבית", מספרת עמית, ונגה מוסיפה: "אמא לא התעניינה בחוזים, כשם שלא התעניינה בחדשות ואטמה את אוזניה לידיעות על פיגועים. היא רצתה רק לכתוב ולפסל בשקט".
ב־2008, אחרי שקופיקו נמכר במאות אלפי עותקים וספרים אחדים שלו אף תורגמו לאנגלית, נחתם חוזה בין האם לבתה הבכורה, שעד אז נשאה בתפקידי שיווק בכירים בעולם התקשורת.
חוזה? הלכתן לעורך דין?
"לא, הוא בא אלינו. ב־30 השנים האחרונות אמא לא יצאה מפתח הבית, אבל שתינו רצינו שהדברים יהיו כתובים, שחור על גבי לבן, בצורה ברורה ומסודרת. אבא כבר התעייף, אמא חיפשה מישהו שימשוך בחוטים ויחזיק את הדגל וכך מוניתי למנהלת הזכויות הבלעדיות של כל עסקיה והכנסותיה, כולל זכויות היוצרים שלה. רק כשנכנסתי לתפקיד גיליתי שההתעסקות בקופיקו היא יותר מפול טיים ג'וב, אבל מבחינתי זה מפעל חיי. אני רוצה להמשיך את המורשת שלה ולהעניק לה את ההכרה וההוקרה שלא זכתה לקבל בחייה".
למה?
"הכתיבה של אמא הייתה חדשנית, היא הייתה פורצת דרך. אף אחד לא כתב כמוה בשנות ה־50. היא כתבה בשפה מדוברת, במשפטים קצרים, ולא על חיי העיירה הרחוקה, אלא על חיי היומיום של הבית והשכונה בעין גנים. לא ידעו איך לאכול אותה, וככל שההצלחה שלה גדלה כך התעצמה הביקורת המרושעת. נדמה לי שעד לנשימתה האחרונה היא ניהלה חשבון פתוח עם המבקרים שעשו בה שפטים. מה לא אמרו עליה?! שהיא מקלקלת את הילדים, שהיא חושפת אותם להתנהגויות לא מומלצות, שהיא כותבת שטויות ומשתמשת בקלישאות, ושהיא חוזרת על עצמה והורסת להם את העברית".
וזה כאב לה.
"לה ולי ולכולנו. כלפי חוץ, אמא שמרה על הצחוק המתגלגל שלה, אבל הביקורות הרעות אכלו אותה מבפנים. אמרנו לה שזו קנאת סופרים, וזה לא הניח את דעתה. לא עבר יום בלי שהטלפון בבית צילצל ועל הקו הייתה 'מורה מזועזעת' או 'ספרנית אחוזת חלחלה'. היו שיחות שהתנהלו בנועם, אבל רובן גלשו לטונים גבוהים כשאמא, מתוך עלבון, עמדה על שלה. אחרי שהפכתי באופן רשמי לבעלת הזכויות ביקשתי מאמא להפנות אליי את כל השיחות, והיא צייתה, אולי מפני שכבר לא היה לה כוח להילחם עם כל העולם".
"רק בעשור האחרון היא התחילה לראות סימנים של הכרה", מוסיפה עמית. "האבולוציה עשתה את שלה. עד אז תמרה נאלצה להסתפק בנחמות קטנות, כמו מפגש עם מישהו מכפר בלום שסיפר לה שבשנות ה־50 אסור היה להכניס את 'קופיקו' לספרייה בטענה שהוא לא חינוכי. כשהוא סיפר לתמרה איך בלע את 'קופיקו' בסתר, במחתרת, היא קרנה".
"לדעתי, היא רצתה להביא את הסיפור של ארץ ישראל, והשתמשה במעגלים השונים של המשפחה והשכונה כעוגנים במסע החיים של המדינה", אומרת נגה. "בשש השנים האחרונות היא כבר לא כתבה, אני הייתי זו שמדי פעם דלתה מהערימות כתב יד שעדיין לא ראה אור ושלחה אותו לעריכה, אבל עד שחלתה, אמא הקפידה להישאר רלוונטית. כשהתחיל עידן המחשב היא כתבה את 'קופיקו והמחשב'. גם תוכניות טלוויזיה פופולריות נתנו לה השראה".
נקודת המפנה הייתה המעבר לטלוויזיה. דווקא בורנשטיין־לזר, שהתלוננה על זה שילדים מרותקים למסכים יותר מלספרים, מצאה את עצמה מככבת עם קופיקו שלה על המסכים. "אמרתי לה 'אנחנו חייבים לשמר את הדמות של קופיקו', כי ידעתי שהוא הדמות הספרותית הכי חביבה עליה", מספרת נגה. "למחרת שוב העליתי את הנושא והוספתי ברחל־בתך־הקטנה, 'אנחנו חייבות להעביר את קופיקו לטלוויזיה'".
איך היא הגיבה?
"היא נעמדה על רגליה האחוריות וקראה 'לא, אני לא מסכימה שהספר יהפוך לסדרת טלוויזיה. מי שקורא אותו יכול לדמיין ולעבור חוויה. טלוויזיה היא ממד שטוח, שמכבה את הדמיון. השיחות הפכו לוויכוחים, במיוחד לאור העובדה שבאותה תקופה כיהנתי כסמנכ"לית השיווק והתוכן במט"ב (טלוויזיה בכבלים) ורציתי לקדם את העניינים. אחרי הרבה שיחות ושכנועים אמא הסכימה לתת לזה צ'אנס. המוטו שלה היה 'אני רוצה שגם בטלוויזיה קופיקו יהיה שלי, כמו שיצרתי אותו וכמו שראיתי אותו', והיא אישרה לי לקחת תסריטאי ומפיק, בתנאי שהיא תפקח ותאשר כל שורה וכל הברה".
אחרי יותר משנה של עבודה הגיעו התסריטים הראשונים אל בורנשטיין־לזר. "אמא התיישבה בפינת העבודה שלה בפוזה של מורה שבודקת מבחנים וסימנה קווים אדומים ו'בלתי מספיק'. התסריטאי חנן פלד והמפיק ישבו מולה, מפוחדים, וגם אני רעדתי למוות. שאלתי, 'אמא, מה דעתך?' והיא ענתה 'או שהסדרה תהיה כמו שאני רוצה או שהיא לא תהיה בכלל'. הוויכוחים בינינו הפכו למריבות שדרשו את התערבותו של אבא, המבוגר האחראי. גם הוא טען באוזניה שהיא לא יכולה לפסול עמודים שלמים מהתסריט מפני שהיא עצמה לא יודעת לכתוב תסריטים".
הפיצוץ הגדול אירע כשבורנשטיין־לזר, בכבודה ובעצמה, הגיעה לאתר הצילומים. "הבמאי עדי בנימינוב ראה אותה רותחת בצד", מספרת בתה, "והכריז על הפסקה. המתח עמד באוויר. פחדתי ממה שעלול לקרות. ביקשתי מאמא לבוא איתי הביתה, ומאחורי גבה הבטחתי לעוסקים במלאכה שזה היה ביקורה הראשון והאחרון בסט, וכך היה. כשהעונה הראשונה של הסדרה עלתה ב־93', בערוץ הילדים, וצברה כמות צפיות בלתי הגיונית, אמא התחילה להירגע. הקומפלימנטים שימחו אותה. בגלל ענייני תקציב עבר זמן רב עד שהתחלנו לעבוד על העונה השנייה, ב־yes, וכשמישהו ביקש לעדכן את קופיקו אמא שוב התרגזה. הבלגן של הפקת סדרת הטלוויזיה התגמד לעומת מה שעברנו לפני שקופיקו עלה לבמה".
אמא ציפתה ממך להמשיך את דרכה הספרותית?
"לא, אמא ידעה שאני לא כותבת ולא אכתוב. הכישרון הספרותי דילג דור ועבר לעמית, בתי".
עמית גביש (38, נשואה פלוס שלושה) אוחזת בזיכיון להפקת מופעים של קופיקו ("לא הצגות, אלא מופעים של ימי הולדת וקניונים") והיא גם זו שכתבה 20 שירים של קופיקו, שאחד מהם הושמע בלוויה של סבתה. "עבדתי כעורכת דין, עד שקצה נפשי במקצוע. בשבע השנים האחרונות, מאז שהתחלתי לעבוד עם קופיקו, אני גם פורחת וגם בוכה".
למה בוכה?
"מפני שאילו זה היה תלוי רק בי הייתי לוקחת את קופיקו הרבה יותר רחוק. הוא היחיד שיכול לדבר בהיגיון במצבים הבלתי הגיוניים שמתרחשים במדינה. לקחתי את קופיקו לירושלים, להפגנה הגדולה מול משרד האוצר והכנסת, ומאחוריו עמדו כל אנשי התעשייה והתרבות עם השלטים של 'הנשמה או מלחמה', וברקע השמיעו את השיר שכתבתי לו לפי המנגינה של 'קומסי קומסה'. זה היה קטע חזק, כל ערוצי הטלוויזיה תיעדו את קופיקו בהפגנה, וכשנשאלתי מה הוא עושה שם עניתי שקופים לא מידבקים".
היא גידלה אותך כמו אמא שנייה?
"לא ראיתי בה דמות של סבתא, היא הייתה כמו החברה הגדולה שלי. גרתי מעליה, בחצר המשותפת היו עז וחמור, ברווזים ותרנגולות, בנוסף להמון כלבים וחתולים. ואחר הצהריים, כשתמרה הלכה להשקות את הפרדס שמאחורי הבית, צעדתי מאחוריה כמו צל. היא יצרה שלולית מסביב לעץ ואני קפצתי לתוכה. סבתא רגילה בטח הייתה מעירה לי שאני מלכלכת את הבגדים, אבל סבתא תמרה ראתה אותי משכשכת בבוץ והשפריצה עליי מים עם הצינור. כשהייתי בת שלוש היא לימדה אותי לקרוא, וכשחזרתי מבית הספר נכנסתי אליה מפני שאמא שלי הייתה בעבודה. בארוחת הצהריים היא הקריאה לי את מה שכתבה בבוקר. היא בדקה עליי ועל אחיי מה מצחיק, וכשלא צחקנו מקטע מסוים היא הבטיחה לנו שתמחק אותו. שמחנו להיות שפני הניסיון שלה".
אתם גם כיכבתם בספרים.
"תמיד. כשעליתי לכיתה א' ותמרה כתבה על כך בספר 'קופיקו בחגיגה' זה היה בסדר. אבל רציתי למות ממבוכה כשהיא פירסמה את הספר 'קופיקו: אלופי התיקנים הלוחשים' שהתבסס על אירוע מהחיים. כשהייתי בת 16 התקלחתי בדירה של הוריי, וכשהייתי עם שמפו וסבון ראיתי ג'וק שנכנס למקלחת. ברור שצרחתי וצווחתי בקולי קולות. עד היום יש לי פוביה מג'וקים. בלי לחשוב פעמיים התעטפתי במגבת וירדתי לדירה של סבתא וסבא כדי לשטוף במקלחת שלהם את השמפו. פתחתי את דלת הדירה שלהם בצרחות, ומצאתי אותם יושבים בסלון עם אורחים שלא הבינו מי הנערה במגבת. סבתא נקרעה מצחוק וקראה 'מחר זה יהיה בספר'. אז היא קצת הגזימה, היא לא סיימה את הספר ביום המחרת, אבל אחרי שבוע הוא כבר היה מוכן לדפוס".
אחרי שצפתה בדודו טופז שהבטיח להביא חייזר לאולפן הטלוויזיה, ובסופו של דבר הביא את ציפי שביט, בורנשטיין־לזר כתבה את קופיקו עם חייזרים. למנחה התוכנית היא קראה דידי פזפז, מפני שהיא לא ידעה אם יאהב את מה שכתבה וחששה מתביעה משפטית. בעקבות ההצלחה של "כוכב נולד" היא כתבה את "קופיקו כוכב זמר נולד" וצביקה הדר, מנחה התוכנית, זכה בשם צבי הדרוביץ. "היא לא נתלתה רק בשמות מוכרים", מדגישה הנכדה, "למנהל של אחד מבתי הספר שבהם עבדה כמורה קראו סלח, וב'קופיקו' היא קראה לו סלחוביץ', אבל שיא השיאים היה מומו ארטיק".
מי זה מומו ארטיק?
"שלמה ארצי. מאז שהייתי בת 14 וראיתי אותו ב'צוותא' לא החמצתי אף הופעה שלו. הייתי מעריצה שרופה ושרוטה, ותמרה תמיד הייתה שואלת 'לא נמאס לך ללכת לעוד הופעה?' הסברתי לה שכל הופעה היא אחרת, אבל היא אהבה להסתלבט על השריטה שלי, וקיוותה שאגמל ממנו בגיל 18, או אחרי הצבא, או רק כשאגדל ויהיו לי ילדים. כך נולד הספר 'קופיקו והזמר המצחיק' שבו קופיקו רוצה להיות זמר החימום של מומו ארטיק. לאבי סינגולדה, הגיטריסט שלו, היא קראה בבי גיטרגולדה. הספר הזה יצא במהדורה מחודשת והבאתי אותו לשלמה, להופעה שלו ב'צוותא'. הוא שמח, כנראה שגם התרגש. אחרי כמה שבועות הוא כתב עליה בטור שלו ב־'7 ימים', הכותרת הייתה 'קופיקו רץ לאופרה'".
לא רק קופיקו נולד תחת ידיה של בורנשטיין־לזר. במשך 70 שנה היא כתבה מאות ספרים, אוספי סיפורים ואגדות לילדים. המו"ל שלה ב־25 השנים האחרונות היה "דני ספרים", ונגה מספרת שהוא לא הצליח לעמוד בקצב שלה. "אמא כתבה ללא הפסקה, לשבת בבית קפה עם חברה היה בזבוז זמן מבחינתה, ולצד יותר מ־160 ספרי 'קופיקו' ואני לא זוכרת כמה ספרי 'צ'יפופו', התחילו להצטבר במחשב ובמגירה עוד ועוד כתבי יד שחיכו לתורם. אבל לדעתי, הסדרה הכי טובה שאמא כתבה היא 'ספייסי', 12 סיפורים עלומים מהתקופה שקדמה לקום המדינה".
איך זה נולד?
"זו הייתה יוזמה של הנשיא יצחק נבון. יום אחד הוא צילצל אליה, הזמין אותה לפגישה והיא אמרה 'אני לא יוצאת מהבית, תבוא אליי, אצלי נחמד'. כששמעתי את התשובה שלה נבהלתי, אמרתי לה: 'אמא, ככה את עונה לנשיא?' והיא אמרה 'כן'. והוא בא. לכל ספר קדם תחקיר יסודי ברמה של עבודת דוקטורט. כבר הרבה שנים הספרים האלה 'אאוט אוף פרינט' ואני מתכננת להוציא אותם מחדש, אולי לרגל יום ההולדת ה־75 של ישראל".
במהלך החפירות הארכיאולוגיות בארכיון של בורנשטיין־לזר, המופקד עתה בספרייה הלאומית, גילתה נגה מחברת שחורה המכילה תיאורים קשים שנכתבו בשנת 37', כשאמה הייתה בת עשר. "עזרתי לה לסדר משהו בבית, פתחתי מגירות, נתקלתי במחברת ולא האמנתי ש'אמא של קופיקו', האישה שכל כך אוהבת לצחוק ולהצחיק, כתבה אותם בכתב ידה. היא כתבה על חיילים שנלחמים בפדאיונים, על מעפילים שמגיעים לחופי ארץ הקודש ועל משפחה יהודית שנרצחה ליד מעיין. אין בהם שום דבר אישי, והופתעתי מאוד מתוכנם מפני שהכרתי רק את הסופרת השמחה. לבקשתה של אמא העברתי את המחברת לארכיון הספרייה הלאומית בירושלים, הדפים כבר התפוררו ושם הם עברו תהליך של שימור. זו הייתה ההכרה שאמא כל כך ביקשה".
מי יכתוב את הביוגרפיה של תמר בורנשטיין־לזר?
"אני!" עמית מצביעה. "לפני שנים התחלתי, והפסקתי, ונראה לי שעכשיו זה כבר בגדר חובה. אולי אפתח אותה בסיפור אמיתי שקרה כשהייתי בכיתה ג'. תמרה הזמינה את השכבה שלי להתארח בביתה, ושכחה שאנחנו אמורים לבוא. כשפתחתי את השער מצאנו אותה מפסלת, היא לבשה חולצה משובצת, חבשה כובע קש וכולה הייתה מרוחה בגבס. אף ילד לא האמין שזו הסופרת. אחד הילדים שאל אותה 'את תמר בורנשטיין־לזר?' והיא ענתה 'מה פתאום, טיילתי ברחוב וראיתי שהשער פתוח אז נכנסתי'. הילדים שאלו אותה אם בעלי הבית לא פוחדים מגנבים והיא ענתה 'לא, הם מחביאים את כל הכסף מתחת לבלטות'. הביוגרפיה שלה חייבת להיות מצחיקה מפני שמבחינתה, החיים היו בדיחה אחת גדולה".
