שעת בוקר מוקדמת, ימי הסגר בקורונה. בטלפון הנייד שלי מתחילות להצטבר עוד ועוד הודעות, שאותן שלחה לי חברתי היפהפייה והמחוזרת ד'. "סליחה שאני נופלת עלייך טלוש, אבל את שכחת אותי", כתבה. בהודעות העוקבות שלה היא כבר פירטה יותר. היא סיפרה לי שהיא שונאת את עצמה, שהיא לא מסוגלת להמשיך ככה עוד יום אחד נוסף, ושנדמה לה שלאף חברה שלה לא אכפת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בהתחלה לא הבנתי למה היא מרגישה ככה. האם מספיק חודש של ריחוק חברתי בשביל להשתגע? איזו מפונקת, חשבתי לעצמי. היא לא שמעה בחדשות על הקשישים שבאמת בודדים? אך כשעצרתי רגע וחשבתי על זה, הבנתי שגם לי לא קל, ושגם אני נגררתי בתקופה האחרונה למחשבות מדכאות שגרמו לי להתכנס פנימה ולהרגיש בודדה מתמיד.
אין ספק שכולנו יצורים חברתיים, שזקוקים לקשרם חברתיים למען רווחתנו הנפשית והגופנית. אבל בדידות אינה רק תחושה ספציפית שאנחנו סוחבים על עצמנו. מחקר חדש מצא שבדידות באמת זוכה לביטוי מוחשי במוח שלנו.
במחקר שפורסם החודש ב-Journal of Neuroscience השתמשו המדענים האמריקנים בסריקות מוח בשיטת FMRI, והראו שניתן לראות בסריקת הפעילות העצמית של המוח את תחושת הבדידות של האדם. לדבריהם, לאנשים חברותיים יש דמיון בפעילות המוח כשהם חושבים על עצמם ו/או על חבריהם. לעומת זאת, הפעילות המוחית אצל אנשים בודדים היא מפותלת יותר, וניתן להבחין בדפוסי פעילות מוחית שונים כשהם חושבים על עצמם לעומת אנשים אחרים.
החוקרים התרשמו שהמוח החברתי ממפה את הקשרים הבין-אישיים שלנו, וההבדלים במפה הזו והשינויים שחלים בה יכולים לעזור לנו להבין טוב יותר את אלו שחשים בדידות וניכור חברתי. "ככל שמישהו יותר סוציאלי, ויש לו יותר קשרים עם אנשים משמעותיים וקרובים לליבו, האזורים הקדמיים בקליפת המוח שלו יותר מפותחים", מסבירה ד"ר קרן בן יצחק, מומחית למדעי המוח. "מדובר באזור מאוד מתוחכם הייחודי לבני האדם, וידוע ביכולות המורכבות שלו".
באילו יכולות מדובר?
"מדובר ביכולות מורכבות כמו הפגנת אמפתיה וקרבה למישהו ששונה ממני, גיבוש אישיות, יכולת לספר על עצמי ולאפיין את עצמי", היא אומרת. "לעומת זאת, אצל אנשים בודדים ניתן לראות מפה שונה באותו אזור במוח. הפעילות המוחית שמתרחשת בראשם היא פחות מאוזנת ופחות רציפה. הם תופסים את עצמם בצורה יותר שלילית, לא אוהבים את עצמם ומרגישים חסרי ביטחון. השפעה זו ניכרת לא רק באזור קליפת המצח אלא בכל אזורי המוח. ניתן לראות שהם סובלים מיותר הפרעות".
איזה סוג של הפרעות?
"כל מה שקשור לדימוי העצמי של האדם, התכנסות אל תוך העצמי, מופנמות יתר למשל, וזה מבלי לציין מצבים קיצוניים של קושי חברתי או קושי בהבנת סיטואציות. כל מה שפוגע בתפקוד היומיומי שלנו למעשה. בדידות עלולה להוביל לבעיות נפשיות".
נדמה שבתקופת הקורונה דיברנו יותר מהרגיל על בדידות. ולא רק בדידות שהתמקדה בגיל השלישי, אלא גם בדידות שחשו רווקים ורווקות רבים שחיים בגפם, ונאלצו להעביר את התקופה בלי לראות את משפחתם וחבריהם. כשאני שואלת את ד"ר בן יצחק אם רווקים בהכרח בודדים יותר, היא משיבה: "זה לא שחור או לבן. יש אנשים שנראה שיש להם הכול: זוגיות, חברים, חיי פנאי ענפים וכן הלאה, ובכל זאת הם אומרים שהם בודדים.
"אם מישהי נשואה לא יכולה לשתף את הפרטנר שלה או אנשים בכלל במה שעובר עליה, היא יכולה להרגיש בודדה בדיוק כמו מישהי רווקה. זה יכול גם להעצים את הבדידות כשאת מוקפת באנשים או בזוגות אחרים, כי אז זה מייצר אצלך אלמנטים של ביקורת עצמית כמו 'יש לך חברות, בעל, משפחה, עבודה, אז למה את מתבכיינת?', אבל חשוב להבין שאנחנו מורכבים מהמון קולות פנימיים.
"בתודעה האנושית שוכנת בדידות קיומית. בזמן הערות התודעה שלנו פעילה, אנו חווים ומרגישים. מכאן שזה לא משנה כמה חברים אפגוש, אם אני בזוגיות או שאהיה רווקה, הבדידות האמיתית היא תחושה פנימית, סובייקטיבית".
איך אנשים יכולים לזהות תסמיני בדידות בחייהם?
"חשוב להבין שמספר הבודדים הוא רב, ומצוקת הבדידות היא לא מגפה שהתחילה במאה ה-21, אלא הייתה קיימת מאז ומעולם. לטעמי, צריך לנסות לנרמל את תפיסות האדם כלפי עצמו - התפיסות המעוותות הן אלו שמייצרות את תחושת הבדידות החברתית. תפיסות כמו 'אני לא שווה כלום' או 'אני לא כמו כולם', וכל מיני תבניות מחשבתיות שלא מיטיבות איתנו, עושות לנו רע ויוצרות אצלנו במוח חיץ ביני לבין שאר בני האדם, ואז נדמה שזו המציאות. המוח שלנו הוא מכונה ליצירת מציאות, ואם אני מרגישה בודדה, זה אמיתי. כדי להתמודד עם הבדידות צריך להכיר בה, בלי שיפוטיות ובלי רעשי רקע".
היית אומרת שרובנו למעשה חיים ב"אשליה בריאה" שגורמת לנו להאמין שאנחנו פחות בודדים משנדמה לנו?
"אנו חיים על פי כל מיני אמיתות שעוזרות לנו, גם אם זה רחוק מהמציאות. אם נהיה עסוקים בדברים הרעים שעלולים לקרות לנו, כפתור החרדה ילחץ על המוח שלנו ולא יאפשר לנו להתפנות למשימות היום - וזה עלול להיות בעייתי. משם הדרך לחרדה ותחושת בדידות קרובה מאוד. לכן, טוב שיש לנו אותה אשליה בריאה".
אלו עוד דברים אנשים יכולים ליישם ביומיום שלהם בשביל להפחית את הבדידות?
"קודם כל מיינדפולנס, או קשיבות בעברית. מדובר באימון ותרגול להתבוננת, למתן תשומת לב ולקשב. בזמן התרגול אני מתבונן ונותן לעצמי הזדמנות להקשיב, להרגיש ולחוש. התרגול מאפשר השתהות, להיות באי-ודאות ולהרפות את השליטה וההיצמדות לתכונות ורגשות מקבעים כמו שיפוטיות ואשמה.
"שחרור מהיצמדות לתבניות חשיבה מסוימות מאפשר לנו להכיר ולהיזכר בקוגניציות חשיבה מיטיבות יותר. מצב תודעתי משוחרר גם נותן הזדמנות לפגוש מחדש את מקור התפיסה המעוותת על עצמי, תפיסה שרק מגבירה את תחושת הבדידות והמצוקה. מובן שמרבית האנשים מתקשים להתמודד בתחילת התרגול עם השקט, ההתבוננות וההצפה הרגשית ומרגישים חוסר נוחות, אך כשמתמידים בתרגול האדם מתחיל סוג של מסע ומתקרב למי שהוא באמת.
"והכי חשוב, כמובן, פשוט לדבר על זה. תחושת הבדידות נפרמת כשפורקים מול מישהו את התחושות שלנו, וכשמרגישים שמישהו מבין לליבנו. זה לא בהכרח מחייב ללכת לטיפול, כי לדבר עם חבר טוב עוזר בהחלט. מספיק שמצליחים לנהל שיחה בנושא, וזה כבר נותן ביטחון ותקווה".
לסיכום מציעה ד"ר בן יצחק להיות יותר אופטימיים: "שיתוף וחשיפה עצמית, התחושה שמישהו מקשיב ומבין לליבנו, הם דברים חשובים שמהווים תמיכה עצומה. מובן שבסופו של דבר, אף אחד בעולם לא יכול לדעת איך זה להיות את. אף אחד לא יכול לקפוץ ראש לתודעה שלך בכל רגע נתון ולשהות איתה בחוויה שלך, אך אנשים רבים שמתרגלים כיום מדיטציה לומדים שבדידות היא טבעה של החוויה האנושית, ושבהחלט ניתן להתמודד איתה. לפעמים בתוך הבדידות הזו יש אפילו הזדמנות להיות עם עצמי, להקשיב לעצמי ולתת לעצמי כתף".
