מוזיקה שחורה משנה: מחאה גדולה - מהחיים
בין מקס רואוץ' האמריקאי מהסיקסטיז לסאולט הבריטים ולאורית טשומה הישראלית העכשוויים נמתח קו שחור ועבה, שאומר בקול חזק וברור: עד שלא נוכל לנשום, המוזיקה שלנו תעשה שגם אתם לא תוכלו
מאפריקה, דרך ארצות הברית ועד מדינת ישראל, המוזיקה הייתה, עודנה ותהיה תמיד חלק בלתי נפרד ממחאה בכלל, וממחאת השחורים בפרט. אספנו שלושה אלבומי מחאה - אחד משנות ה-60 ושניים עכשוויים, מארה"ב ומכאן, שמגדירים היטב את תפקידה של היצירה בזעקתם של האנשים השקופים שנלחמים כבר מאות שנים - והיום במיוחד - על זכויות בסיסיות. שימו ווליום, זה מגיע להם.
(SAULT – Untitled (Black Is
לפעמים תזמון נכון הוא עולם ומלואו. אני לא יודע אם ההרכב המסתורי סאולט עבדו על האלבומם השלישי במהלך ההפגנות האמריקאיות כנגד אלימות משטרתית וגזענות או שהאלבום היה מוכן מבעוד מועד. מצד אחד, הנושאים מהווים כמעט תיעוד רוחני למחאות. מצד שני, האלבום המורכב והמהודק ממש לא נשמע כמו עבודה של כמה שבועות קצרים.
מה שבטוח, הוא יצא בדיוק ברגע הנכון. האלבום בן השעה של ההרכב האנגלי הוא קליידוסקופ של מוזיקה מחאתית שחורה מרחבי כל העולם – מגוספל רדוף ועד לסול שבור, מדאנסהול עייף לאפרו-ביט ניירוטי, ממוטאון עד לג'והנסברג.
מתוך התערובת העמוסה (והמאוד מהנה) הזו עולה גרסה אלטרנטיבית לשירי גוספל אופטימיים, המנוני מחאה והתעלות ותיקים שעוברים דרך פילטר מודרני, טיפה ציני יותר, אבל גם חזק מעצם היותו קרוב למציאות.
אלה כבר לא המנונים שצועקים ברחובות, אלא המוזיקה ששומעים באוזניות בדרך להפגנה כדי להיטען באנרגיה. והאנרגיה שבו, אפילו יותר ממרקמי הצליל הרבודים, היא הכוח המוביל – שילוב מטלטל של זעם, כאב גולמי וקמצוץ של תקוה ריאליסטית. זו מחאה, אבל לא כזו שנועדה להיצעק על ידי המון משולהב, אלא כזו שמדברת ישירות אל ליבם ונפשם של המוחים דרך מניפת סגנונות ותיקים באריזה מחודשת.
!Max Roach – We Insist
ערבוב הסגנונות והרוח הבועטת של סאולט הזכירו לי יותר מהכל את האלבום הזה מ-1960 של המתופף מקס רואוץ', שאולי נחשב לאחד מאלבומי המחאה הגדולים של ז'אנר הג'אז, אבל די נדחק מהזיכרון הקולקטיבי של המחאה השחורה מכיוון שהוא, ובכן, מז'אנר הג'אז.
"אנחנו מתעקשים!" הוא סימן קריאה של אלבום בפורמט של ג'אז אוונגרדי שמותח את אותו הקו בין הגזענות של אמריקה לזו של האפרטהייד הדרום אפריקאי שמתחו סאולט.
רואוץ', שנחשב לאחד ממתופפי הג'אז החשובים בהיסטוריה, גייס לצורך יצירת האלבום את פעיל זכויות האזרח אוסקר בראון, שכתב את השירים, ואת אבי לינקולן, שביצעה אותם בקולה המצמרר.
לעיתים הוא מבטא את הסבל השחור במילים ברורות (למשל בשיר הפותח Driva’ Man, שמדבר על מפקח עבדים נבזה) ולפעמים דרך מקצבים וצעקות (כמו בסיום התופים הנפלא של All Africa), אבל בכל אחד מחמשת קטעיו הוא נשאר אחד מפיסות המוזיקה המחאתית הגדולות ביותר שיצאו מהקהילה האפרו-אמריקאית.
אורית טשומה – השפע בדלות
כאן בישראל מוזיקת מחאה היא תופעה נדירה יותר, ועל אחת כמה וכמה מחאה שחורה. קשה לקרוא ל"השפע בדלות" של אורית טשומה אלבום מחאה של ממש, בעיקר כי הוא הרבה יותר מזה. הוא אישי, הוא כן, הוא יצירתי והוא בעצם היא, ובז'אנר גברי כמו ראפ, גם זו מחאה בפני עצמה. והיא גם בת לקהילה יוצאי אתיופיה, אבל היא בעיקר הרבה יותר מזה.
כן, יש שם כמה שירי מחאה מובהקים (כמו "שחקני ספסל" המצוין) ויש כמה משפטים נוקבים ("בכפפות ממשי לא עושה לי רצח אופי/ יש מספיק שוטרים שפלים שמחפשים אתיופים"), אבל עצם המחאה של האלבום של טשומה נמצאת בקיומו.
האלבום הקצר הזה, שיצא לפני כחצי שנה ו(עדיין) לא זכה למספיק רעש, הוא מחאה נוקבת, רגישה ולא מתנצלת, בדיוק כמו מוזיקת המחאה האמריקאית עליה היא מבוססת (היפ הופ), שבעצמה מבוססת על מורשת המחאה הארוכה שפועמת בליבם של מקס רואוץ' האמריקאי, סאולט הבריטים ואורית הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
