מכתב פתוח לשרה עומר ינקלביץ'
הקרע בין יהדות העולם למדינת ישראל התרחב בעקבות שנים של ניכור, פוליטיקה וגישת "תרמו ותגידו תודה". שרת התפוצות צריכה לעשות משהו
שרה נכבדת, יחסי ישראל ויהדות התפוצות ידעו בשנים האחרונות בעיקר מורדות. מדוע? בשל שילוב של ביטול חקיקה (מתווה הכותל וחוק הגיור) עם אי-הכרה של המדינה בזרמים דתיים שאינם אורתודוכסיים (אך מהווים 80% מיהדות ארה"ב ורוב מוחלט בשאר העולם), התערבות של ראש הממשלה בפוליטיקה האמריקנית, הפיכת ישראל לנושא שמקטב בין יהודי ארה"ב, וחיבוק של האוונגליסטים על ידי גורמים שונים בישראל, גם כאן מטעמים פוליטיים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
יהודי התפוצות נקרעים בין אהבתם למדינת ישראל לבין אמונתם הדתית ופרשנותם ל"תיקון עולם". שילוב חוסר הבנה של המתרחש בישראל ושל המערכת הפוליטית שלנו עם הכתוב לעיל, גורם ליותר ויותר יהודים לחוש ניכור למדינת ישראל.
מדינת ישראל מעולם לא באמת גילתה פתיחות ליהודי התפוצות. המסר שהועבר להם לאורך השנים היה "מדינת ישראל צריכה את הכסף שלכם. תרמו לנו ותגידו תודה שאנחנו קיימים", תוך ניצול תחושת האשם על כך שהם חיים ב"גולה".
בחלוף הזמן קהתה תחושת שותפות הגורל, ובזמן שהישראלים הפכו קורבניים יותר ויותר, יהודי התפוצות נפתחו לסביבתם וגילו מעורבות גבוהה בפוליטיקה ובחברה האזרחית במדינותיהם. היום, יותר מתמיד, הם צריכים לדעת שמדינת ישראל ואזרחיה נמצאים שם בשבילם, בדיוק כפי שיהודי התפוצות ניצבים לצד מדינת ישראל בכל עת.
מראש אני אומר, כבוד השרה ינקלביץ', יכולתך מוגבלת. לא בגלל כישורייך, אלא בגלל הפוזיציה והפוליטיקה בארץ. אני לא מצפה שתפני גב לאמונתך הדתית ואני לא מאמין שתוכלי לשנות את המציאות הפוליטית כאן, אבל יש משהו שכן תוכלי לעשות על-מנת לחזק את הקשר עם אחינו מעבר לים, ודי בקלות: פתחי את דלתך בפניהם והזמיני אותם לשיחה.
איך? ועם מי? באופן מפתיע, הקונגרס הציוני העולמי חי ובועט. זה עתה הסתיימו הבחירות בארה"ב ונציגי יהדות התפוצות מרחבי העולם אמורים להתכנס בירושלים במהלך השנה הקרובה. בחלק מהמדינות אין בחירות לצירי הקונגרס, אולם ניתן לומר כי בקונגרס הציוני העולמי מתרכזים מירב מנהיגי יהדות התפוצות.
שלבי כוחות עם יו"ר הסוכנות יצחק הרצוג. יש לו ניסיון עשיר, הן פוליטי והן בקשר עם יהדות התפוצות. יחד חישבו על דרך להפוך את שליחי הסוכנות החוזרים לשגרירים של יהדות התפוצות בישראל.
ויש עוד שתי קבוצות: אחת נלקחת כמובנת מאליה ומהשנייה מתעלמים. הראשונה היא הישראלים שהעתיקו את מרכז חייהם לחו"ל. ברחבי העולם נמצאים יותר ממיליון ישראלים וילדיהם, שאוהבים את המדינה ואכפת להם ממה שקורה בה. בדרך כלל הם נתקלים באחת משתי תגובות: ירדתם אז תשתקו, או לחלופין תתרמו. אבל מתי פגשת ישראלי ששותק? הישראלים רוצים קשר לבית. קשר רגשי שיבוא לידי ביטוי דרך קידום התרבות העברית והשפה העברית. הדבר קריטי לא רק לישראלים אלא יקדם את מעמדה של ישראל בעולם.
הקבוצה השנייה היא הדור הצעיר של יהודי התפוצות, שלחלקם ביקורת רבה על מדיניות ישראל מכל הסיבות שהזכרתי לעיל, ואולם, הדאגה האמיתית היא מכך שרובם פשוט איבדו בה עניין. שנים של הזנחת קשרי ישראל והתפוצות, התקרבנות, ראייה צרה של "איתנו או נגדנו" וסירוב לקבל ביקורת גרמו לתחושת ניכור גוברת. הקשר בינם לבין מדינת ישראל כיום רופף במקרה הטוב או נעדר לחלוטין במקרה הגרוע. חובה למצוא את הדרך חזרה ללבבות שלהם.
יהודי התפוצות, ובתוכם הישראלים בחו"ל, רוצים לדעת שיש להם מקום בישראל גם אם אינם חיים בה. לא ייתכן שנפנה להם עורף ונצפה לחיבוק. על מנת לבנות אמון מחודש וקשר בריא, חייבים לנסות דברים חדשים. ייתכן, כבוד השרה ינקלביץ', שלא תוכלי לשנות הרבה, אולם חשוב לחשוף את אזרחי ישראל למתרחש בתפוצות ולאתגרים הניצבים בפני היהודים שם.
לא מדובר בישראלים. היהדות היא דתם, אבל הלאום שלהם הוא זה של המדינה שבה הם חיים. הזדהותם על מדינת ישראל מבוססת רק על שותפות הגורל היהודית, ועל כן חשוב שניתן להם תחושת שייכות, גם אם פיזית הם רחוקים מהבית.
- קובי כהן הוא ממייסדי "ישראל שלנו" לחיזוק הקשר בין ישראל והתפוצות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
