גזענות זו הבעיה של כולנו, לבנים כשחורים
ביום שאתחיל לראות ישראלים לבני עור מפגינים בצד בני הקהילה האתיופית, אתחיל להאמין שמשהו זז. שיש סיכוי להביס מקצת מנגע הגזענות. במלאת שנה להריגתו של סלומון טקה – הרהורים על גזענות, מפח נפש, חזיונות זוועה של אמא לבֵּן כהה עור, אכזבות מ"ירושלים של מטה" ומשאת נפש ל"ירושלים של מעלה"
בני הצעיר, ניב שמו, הוא ילד מתוק ותמים בן 10, ועורו שחום. הוריו – בן זוגי ואני – ילידי אתיופיה, עלינו ארצה כמו כל שאר בני הקהילה, רודפים אחרי חלום בן דורות להגיע לירושלים. אך "ירושלים", זו שבה בנתה הקהילה את חייה, פנים רבות לה. מקצתן של "מעלה", אך רבות מדי הן פניה של "מטה".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
והיום אני חרדה ממש שבני יגדל ויהפוך לנער כהה עור בחברה ששוטמת שחור, בחברה ששוטריה יראו בו "חשוד מיידי". בעוד שנים מעטות הוא יתחיל – כמו כל נער בן גילו – לנוע עצמאית ברחובות העיר, בקניונים, בדרכו לבית הספר, בשעות היום ובשעות הערב. ואני אחוזת אימה מתסריטי הזוועה שעולים בדמיוני.
ולדאבון הלב לא בדמיון מדובר כאן. התסריטים הללו מתקיימים חדשות לבקרים במציאות חייהם של נערים וצעירים ישראלים יוצאי אתיופיה. כי הרחוב "הלבן" מזמן לצעיר אתיופי בישראל מצבי השפלה וביטויי גזענות למכביר. וחמור מכול: מפגש עם שוטרים ברחוב טומן בחובו הרבה יותר מ"סתם" מפגני השפלה. הוא עלול להציב בפני צעיר אתיופי סכנה של ממש, עד כדי סכנת חיים. בדיוק כפי שקרה היום לפני שנה לסלומון טקה בן ה-18 שנהרג מירי של שוטר.
סיפור חייו ומותו של טקה ממחיש עד תום את האימה הזאת שאני חשה, אמא לילד שחור שמתבגר אל תוך חברה שרבים מפלחיה גזעניים. כן, גם בארץ שאליה נכספו הורינו ואבותיהם, צבע עורו השחור של בּני, עלול לסַכֵּן אותו. בדומה מאוד לסכנות שאליהן חשופים צעירים בעלי עור שחור במיניאפוליס, בקליבלנד, במיזורי או בניו יורק.
ולא בכדי מותו הנורא של סולמון טקה הוציא אל הרחובות אלפים רבים מבני הקהילה. המחאה הספונטנית הייתה עד מהרה לנחשול של זעם גואה. רחובות הערים הראשיות הוצפו בצעירים אתיופים גדושי להט ורגשות עזים – פרי תסכול מתמשך בן שנים של חיכוך פוגעני ואלים עם שוטרים.
הקהילה האתיופית הזעירה (רק 1.6% מכלל הציבור בישראל) סובלת מתופעה - המוכרת היטב במציאות האורבנית האמריקנית - "מיעוט מובחן" (Visible Minority). השחור מובחן ובולט. ואם לבּוֹלטוּת הזו מתחברות סטיגמות כלפי צבע עור כהה ובליל של דעות קדומות – אין פלא שאנחנו נתקלים תכופות במצבי הדרה, אפליה וחשד. וכל אלה מיתרגמים למחסומים בחיים: בשוק העבודה, בקידום תעסוקתי, בבתי הספר, ברחוב.
וכשהמובחנות החזותית שלנו משתלבת עם פעילות משטרתית מבוססת פרופיילינג, כולנו הופכים אוטומטית לחשודים, בוודאי הנערים והגברים הצעירים. הרחוב, גן השעשועים, הפארק השכונתי, הספסל – אלה מרחבי המפגש העיקריים של צעירי הקהילה (כמו כל צעיר אחר בישראל) אך הבולטות שלהם בשל צבע עורם, הופכת אותם לקורבנות מידיים של שיטור יתר.
השוטר המצוי חושד בהם מיידית. הוא מתנשא מעליהם, תובע באדנות תשובות לשאלות שמלכתחילה לא באמת נדרשות. וכשאירוע הופך למתוח ואף אלים, האקדח נשלף, והאצבע קלה מאוד על ההדק אל מול הצעיר השחור. מאז 1997 נהרגו 11 נערים וגברים צעירים יוצאי אתיופיה בידי שוטרים, וצעירים אתיופים חשופים דרך קבע לשיטור יתר, לתיוג עברייני בשל פרופיילינג מחמיר, ולאלימות כללית שרק גזענות צרופה יכולה באמת להסביר אותה.
והתוצאה: שיעור כתבי האישום נגד אתיופים בישראל כפול משיעורם באוכלוסייה הכללית; שיעור התיקים שנפתחו נגד קטינים אתיופים הוא יותר מפי 3.5 משיעורם באוכלוסיית הקטינים הישראלית; שיעור כתבי האישום נגד קטינים אתיופים גדול פי ארבעה משיעורם באוכלוסייה; ואחוז הקטינים מבני הקהילה האתיופית הנשלחים למאסר בבתי כלא לבני נוער הוא פי עשרה משיעורם באוכלוסייה. הנתונים האלה מזעזעים.
פרץ הרגשות, ביטויי הכאב והזעם באותם ימי מחאה שאחרי מותו של סולומון טקה – הפתיעו את הציבור הישראלי. זה רגיל לראות באתיופים "כנועים", "שקטים", "נחבאים אל הכלים" ופתאום, למרבה תדהמתו, גאו הרחובות בצעירים ישראלים שחומי עור בלב תמרות אש ועשן. ולרגע נדמה היה שאנחנו נמצאים בכרך אמריקני רווי דורות של שנאת שחורים. ההפתעה של הציבור הישראלי חשפה את עומק אי-ההבנה הכללית באשר לחוויית החיים של אתיופים רבים בארץ. מרבית הציבור לא מבין כלל מה זה להיות צעיר שחום עור בישראל, מה עובר עליו.
אבל הנורא מכול בעיניי היה שההפגנות האלה היו כמעט לגמרי על טהרת בני הקהילה האתיופית בארץ. כאילו מדובר באיזה עניין פרטי שלנו, שלא נוגע לכלל החברה "הלבנה". התקשורת דיברה על "מחאת האתיופים", באולפנים הרחיבו דוברים מלומדים על "הבעיות שלהם", על "הצעירים שלהם".
כולנו – שחורים ולבנים, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים – צריכים להבין כי נגע הגזענות אינו רק בעיה של סקטור מובחן כזה או אחר באוכלוסייה. כי בסופו של דבר כולנו "סקטורים". אני נתקלת בביטויי גזענות כלפי "מרוקאים", כלפי "אשכנזים", כלפי "ערבים", כלפי "חרדים", כלפי "שמאלנים". ובסופו של דבר כולנו נפגעי איבה ודעות הקדומות. וככל שמדובר במיעוט מזוהה יותר ומובחן – במקרה שלנו בשל צבע עורנו – כך עוצמת הגזענות גדולה יותר. אך הבעיה כאמור היא של כלל החברה ולכן הכחדתה צריכה להיות משימת-על של הכול.
החברה הישראלית חייבת – ולו רק למען שלמותה ואריכות ימיה - למגר כל מופע של גזענות, לשרש את הדעות הקדומות, לנתץ את הבורות, להביס את ההתנשאות ותפיסות העליונות, לעקור את האיבה. ובדיוק כפי שהרב אברהם יהושע השל התייצב לצידו של מרטין לותר קינג במצעד המחאה בסלמה ב-1965, כך אני מצפה שכל אישה ואיש בישראל, בעלי תודעה אזרחית שוויונית, יתייצבו לצידנו במאבק המשותף הזה על פניה של החברה הישראלית כולה.
- גנט דסה היא מנכ"לית "עולים ביחד", עמותה הפועלת לשילוב תעסוקתי ולשינוי תפיסות ועמדות כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
