בנימין נתניהו מנהיג גדול, אבל הוא פוגע בנו

עשור הזהב שאליו הוביל ראש הממשלה את ישראל לא ימנע מההיסטוריה לשפוט אותו לחומרה על כך שכיום הוא פועל בשיטתיות מתוך אינטרס אישי

פרופ' ידידיה שטרןפורסם: 02.07.20 , 12:00

בנימין נתניהו (צילום: AFP)

עשור הזהב של מדינת ישראל נקטע בחדות. על השולחן הלאומי מונחת שורת פצצות זמן מתקתקות: מגפה שהמדינה כושלת בטיפול בה וגורמים מקצועיים חוששים שתצא משליטה; כלכלה רצוצה ששוברת את מטה הלחם של כחמישית מהאוכלוסייה; החלטה גורלית על סיפוח שגם תומכיו חייבים להתכונן להשלכותיו האפשריות, ובהן פגיעה ביציבות הביטחונית, זעזוע מערכות היחסים עם השכנים, אירופה, יהודי העולם ומחצית אזרחי ארה"ב. כל אחת מהחזיתות היא דרמה אפית בפני עצמה. שילובן קולע את המדינה והחברה לרגע מסוכן במיוחד של אי-ודאות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

האתגרים העצומים - בבריאות, בכלכלה, בחברה, בביטחון, ביחסי החוץ - מונחים לפתחה של ממשלת האחדות, שתמכתי בהקמתה. אך זו נראית כבלתי יציבה בעליל: גוף ממשלתי בעל ממדים של אוביס, נשען על רגליים דקות, אנורקטיות, של הסכמיות שבירה בין שני יריבים. אם תקרוסנה הרגליים, ניסחף מחדש למשבר פוליטי.

מול הסערה המושלמת, הצוברת אנרגיה אימתנית משבוע לשבוע, נדרשת לנו הנהגה לאומית שהיא לא רק מנוסה ומוכשרת אלא גם מבינה לעומק את החשיבות של החוסן הלאומי החברתי ופועלת לביצורו. הנשק הישראלי הסודי, שעמד לנו בעבר בעתות קשות, הוא האיתנות הפנימית של החברה.

לאיתנות זו שלושה היבטים: אמונה של האזרחים בכנות הכוונות של ההנהגה לפעול לטובת הכלל באופן ממלכתי (על אף המחלוקות הפוליטיות), תחושה של שותפות גורל בין האזרחים (על אף מחלוקות הזהות), והסכמה על כללי המשחק הדמוקרטיים (גם כשתוצאתם לא נוחה).

ראש הממשלה בנימין נתניהו הינו מנהיג מנוסה ומוכשר מאין כמותו. הוא חתום על עשור הזהב של ישראל. הוא שמר היטב על שלומם של ילדיי, שהיו (והינם) ביחידות קרביות, בכך שמנע מלחמות מיותרות. הוא אפשר ודחף את הפריחה הכלכלית של ישראל ושיפר את מיצובה הבינלאומי. אבל, בשנתיים האחרונות, כשאול המלך, תקפה אותו רוח רעה: למען סילוק החקירות והאישומים הפליליים נתניהו מתנהל באופן שההיסטוריה תשפוט בחומרה רבה. אין מנוס, גם לאוהביו, מהקביעה כי נתניהו פועל בשיטתיות, מתוך אינטרס אישי, לפגיעה באיתנות הפנימית של ישראל.

קביעה קשה זו - ממש טראגית - מבוססת על מסכת הוכחות רחבה. השבוע נוסף נדבך חמור במיוחד: נתניהו האשים את מי שהוא עצמו מינה לשמש כיועץ משפטי לממשלה ב"שימוש באמצעים פליליים" לשם תפירה של האשמות מופרכות נגדו. המשפטן הבכיר, הממונה על שלטון החוק, הואשם כי פעל ב"ניגוד עניינים... זועק לשמיים" מתוך רצון אישי למנוע חשיפה של "מעשיו הפסולים".

לדברי נתניהו, מנדלבליט מקדם, לא פחות, "מזימת הפיכה שלטונית". נתניהו כבר לא מסתתר מאחורי "מקורבים" שאפשר, כשנוח, להתנער מדבריהם. הוא גם לא מתנסח במילים שניתנות לפרשנות. הדברים חדים וברורים. אבדה הבושה, נעלמה האחריות.

אפשר כמובן לא להסכים להכרעת היועץ שאסר על נתניהו לקבל מתנה בשווי של 10 מיליון שקלים מידיד על מנת לממן את הגנתו – אף שהכל יסכימו כי זו, למצער, מתנה מרימת גבות. לפני נתניהו פתוחה הדרך לבקש סעד בבית משפט לביטול ההחלטה. 11 שופטים הכשירו אותו לכהן כראש ממשלה למרות כתבי האישום, ולכן סביר שיהיה לו אמון בהם. תחת זאת הוא בוחר להפיץ תיאוריות הזויות, קונספירטיביות, שמכרסמות באמון הציבור במערכות המסדירות את חיינו – המשטרה, הפרקליטות והיועץ.

תסכולו המובן של נתניהו לא יכול להצדיק את דברי המינות שהשמיע. יש להודות: ערעור התוקף של שלטון החוק בישראל הפך להיות אסטרטגיית המילוט של ראש הממשלה מאימת הדין. אלו מהלכים שמחלישים את האיתנות הפנימית בעת משבר: הם אנטי-ממלכתיים, מפלגים וחותרים תחת הדמוקרטיה.

דוד בן גוריון, הארכיטקט של המדינה, קבע כי האיתנות הפנימית היא גורם ראשי בביטחוננו. שמעון פרס, הבנאי בדור שאחריו, הורה לחצוב על קברו שבהר הרצל אמירה חשובה זו של בן גוריון. האם נתניהו, שמבקש להתייצב לצידם בשורת המנהיגות הישראלית, יידע להתעשת ולהעדיף את ביצור האיתנות הפנימית, הנדרשת לנו תמיד ובמיוחד בעת צרה, על פני האינטרס האישי של היחלצותו מההליך הפלילי?