קרב המשמורת של בני זוג על ארבעת כלביהם

הגרוש תבע צו הצהרתי שיקבע שהבעלות על בעלי החיים משותפת. הוא נדחה בין היתר כי שלא עשה דבר כדי לממש הסדרי ראייה שנקבעו בהליך קודם

עו"ד שגיב לוי | פסקדיןפורסם: 03.07.20 , 08:33

בית המשפט למשפחה בירושלים דחה לאחרונה תביעה שהגיש גבר נגד גרושתו בבקשה להצהיר כי הבעלות על ארבעת הכלבים שגידלו היא משותפת. השופט פליקס גורודצקי קבע כי מאחר שהתובע לא פגש את הכלבים במשך שנתיים, טובתם להישאר בחזקת האישה.

בני הזוג לשעבר התגוררו יחדיו משנת 2013. ב-2017 הם נישאו אך נפרדו כמה חודשים לאחר מכן והאישה עזבה את הדירה ללא הכלבים. בתחילה שהו הכלבים עם הבעל בדירה ולאחר מכן הם חילקו את זמנם בין שני הצדדים, שבוע אצלו ושבוע אצלה, בהתאם להסכמה שנקבעה ביניהם. ביולי 2018 נטלה האישה את הכלבים ומאותו רגע הם שהו במחיצתה בלבד.

בתביעה שהגיש הבעל הוא דרש להצהיר שהכלבים משותפים. הוא ציין כי בהליך קודם נקבעו לטובתו הסדרי ראייה אך הנתבעת מסרבת לקיים את ההחלטה ואינה מאפשרת לו קשר עם הכלבים או גישה אליהם.

עוד הוא הדגיש כי העובדה שהכלבים רשומים על שם אשתו היא עניין טכני בלבד מאחר שהם אומצו על ידי שני הצדדים כבעלים משותפים. בכל מקרה, לדבריו, הייתה לצדדים כוונת בעלות משותפת או כוונת שיתוף ספציפית. הוא הוסיף כי במהלך כל השנים נשא במלוא הנטל הכרוך בגידול הכלבים והם מהווים חלק אמיתי ומהותי ממשפחתו המורחבת.

(צילום: shutterstock)

האישה טענה מנגד כי הכלבים שייכים לה ורשומים על שמה, וכל ניסיון לטעון אחרת נועד לכישלון. לדבריה, היא ברחה מהבית בשל התעללות התובע, שהודיע כי בכוונתו להתאבד וסירב לאפשר לה לקחת את הכלבים.

לדבריה, בעלה מעולם לא דאג לכלבים ולא לקח אותם לטיולים. היא הוסיפה כי הוא אובססיבי, כפייתי והיה אלים כלפיה עד כדי כך שנאלצה לבקש צו הרחקה.

ואכן, השופט פליקס גורודצקי דחה את התביעה. הוא ציין כי המשפט הישראלי לא התברך ב"פסיקה ענפה" העוסקת בסוגיית גורלם של בעלי חיים בעקבות הליך גירושין. הפסיקה הקיימת מגלה שלוש גישות בעת ההכרעה על גורלו של בעל חיים לאחר פרידת בני זוג: גישה הרואה את טובת בעל החיים כאבן בוחן להכרעה, גישה אשר שמה דגש על המישור הקנייני לצורך ההכרעה וגישה אשר מתמקדת בנסיבות, בהתעלם משאלת הרישום והבעלות.

הוא ציין כי לדעתו יש להכריע על פי השיקול הרחב של "טובת החיה" ולו משום ש"בעל חיים ליד אדם הוא כילד". במקרה זה הראיות מובילות למסקנה כי טובת הכלבים להישאר בחזקת הנתבעת. התובע לא פגש בכלבים במשך תקופה של שנתיים לערך. במצב דברים זה ולאור תקופת הנתק, ספק רב אם היענות לתביעה תשרת את טובתם.

זאת, בייחוד לנוכח העובדה כי אורך החיים של כלב אינו כאורך החיים של אדם והנחת הבסיס היא שכל שנה קלנדרית של כלב שווה לשבע שנים של אדם.

השופט ציין כי התובע לא יצא מגדרו כדי לקיים את ההחלטה הקודמת בעניין הסדרי השהות ולא ניתן לומר שהנתק נגרם רק בגלל הנתבעת. זאת ועוד, הוכח שהתובעת היא שאימצה את הכלבים ולא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנוגע אליהם.