האם הדֶבֶר השמיד מחצית מהקיסרות הביזנטית?
מחקר היסטורי בוחן את התפשטות מגפת הדבר היוסטיניאני בעזרת מודלים ממוחשבים, וקורא תיגר על ההנחה שהיא חיסלה מחצית מאוכלוסיית הקיסרות הביזנטית
עד לפני כעשור לא היה ברור מהו מחולל המחלה שהיה אחראי למגפה היוסטיניאנית, אך מחקר משנת 2013 פתר את התעלומה באמצעות ריצוף גנטי של רקמות שנאספו מקברים של קורבנות המגפה. החוקרים מצאו חומר גנטי של הרוצח המיקרוסקופי - החיידק ירסיניה פסטיס (Yersinia pestis), שגורם למחלת הדֶבֶר.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :
חיידק הירסיניה נקרא על שמו של הרופא והבקטריולוג הצרפתי-שוויצרי אלכסנדר ירסין, שגילה אותו לראשונה בשנת 1894. החיידק עובר לבני אדם מבעלי חיים, בעיקר חולדות ומכרסמים אחרים, באמצעות פרעושים. לאחר שהוא חודר את העור, הוא יכול לבוא לידי ביטוי בשלוש צורות מחלה אופייניות.
צורת המחלה הראשונה היא דֶבֶר הבלוטות (Bubonic plague), שמתרחש כשהחיידק מתרבה בקשרי לימפה, גורם לחום גבוה, התכווצויות שרירים, נפיחות בקשרי הלימפה המודבקים ונמק של כפות הידיים והרגליים. מקשרי הלימפה החיידק עלול להתפשט לרקמת הריאות ולגרום לצורת המחלה השנייה, דֶבֶר ריאתי, שמתבטא בדלקת ריאות חריפה שיכולה לעבור מאדם לאדם בהעברה טיפתית.
במקרים נדירים יותר החיידק מתפשט לזרם הדם וגורם לדֶבֶר הדם, שמתבטא בדימומים פנימיים וחיצוניים ובנמק באיברים שונים. ללא טיפול, שיעור התמותה מדֶבֶר הבלוטות עומד על 90-60 אחוז, בעוד שיעור התמותה מדֶבֶר הדם ומדֶבֶר ריאתי עומד על קרוב למאה אחוז מהחולים. טיפול אנטיביוטי מוריד את שיעורי התמותה באופן משמעותי, לכעשירית בלבד מהחולים, והצליח למחות את המחלה מרוב חלקי העולם. עם זאת, לאחרונה התגלה במדגסקר זן של ירסיניה שפיתח עמידות בפני כל סוגי האנטיביוטיקה הידועים.
מוות המוני
שיעורי התמותה האסטרונומיים ויכולת ההדבקה הגבוהה שלה המעניקו לדֶבֶר את הפוטנציאל להתפתח למגפה שתשמיד אוכלוסיות שלמות. אף שהתיעוד ההיסטורי ששרד מתקופת המגפה היוסטיאנית מצומצם למדי, חלק מהאומדנים מעריכים שהיא קטלה כמחצית מאוכלוסיית הקיסרות.
ההיסטוריון יוחנן מאֶפֶסוּס, שתיעד בכתביו את המגפה בקונסטנטינופול, בירת הקיסרות הרומית המזרחית (הקיסרות הביזנטית) שמנתה לפני המגפה כחצי מיליון תושבים, העריך כי כ-300 אלף מתושבי העיר מתו במהלך ההתפרצות. המלומד פרוקופיוס (Prokopios) מקיסריה כתב שהמגפה נמשכה ארבעה חודשים, כשבשלושה מתוכם מספר המתים היה עצום. הוא מציין כי מספר הקורבנות בנפש עלה בהדרגה עד ל-10-5 אלף אנשים ביממה.
למרות העדויות הדרמטיות, חוקרים מטילים ספק במהימנות של האומדנים הללו, שכן לא היה בימים ההם מערך מסודר לתיעוד התמותה בקיסרות. כמו כן לא ברור מה הייתה דרך ההעברה של המגפה – האם מדובר היה בדֶבֶר בלוטות שמועבר רק באמצעות פרעושים, או שמא דֶבֶר ריאתי שמועבר גם בנשימה.
החוקרים לורן ווייט (White) מאוניברסיטת מרילנד בארצות הברית ולי מרדכי (Mordechai) מהאוניברסיטה העברית בירושלים - בנו מודלים מתמטיים שנועדו לדמות את התפשטות המגפה בבירת הקיסרות, במטרה לגלות איזו צורת העברה יכולה להתאים לתיעוד הקיים, ואם היא תואמת את הנתונים שעליהם דיווחו היסטוריונים בני התקופה ביחס לקונסטנטינופול ולקיסרות כולה. המודלים שיצרו דימו דֶבֶר בלוטות, דֶבֶר ריאתי ודֶבֶר בלוטות שמתפתח לדֶבֶר ריאתי. כמו כן הם שילבו בחלק מהמודלים תקופת דגירה משוערת של החיידק, ובחנו את ההשפעה של שינויים באוכלוסיית החולדות על ההתפשטות.
בכל המודלים שילבו החוקרים טווח של פרמטרים ידועים, כגון קצב ההתפשטות של המחלה מפרעושים לבני אדם, משך המחלה בבני אדם והסיכוי להתפתחות מחלה ריאתית. החוקרים בחנו איזה מודל של הדבקה והתפשטות מצליח לחזות את שלושת המדדים העיקריים שמופיעים בתיעוד ההיסטורי: מספר מתים כללי של כמחצית מאוכלוסיית העיר, משך התפרצות של כארבעה חודשים ומספר מתים יומי שמגיע לכעשרת אלפים.
מדֶבֶר בלוטות לדֶבֶר ריאתי
המודלים שכללו דֶבֶר ריאתי בלבד לא הובילו להתפשטות הצפויה של המחלה, וחזו מספר מתים נמוך. לפיכך הסיקו החוקרים כי המגפה הייתה כנראה דֶבֶר בלוטות או דֶבֶר בלוטות שהתפשט לדֶבֶר ריאתי. הממצאים הללו תואמים גם לדיווחים שנמצאו בכתבים מהתקופה לגבי תסמינים, שכללו בעיקר בלוטות נפוחות ופחות תסמינים נשימתיים. אף שדֶבֶר ריאתי הוא קטלני יותר, ולכן היו חוקרים שייחסו לו את האחריות לתמותה הנרחבת מהמגפה, רבים מציינים כי דווקא שיעור התמותה העצום של דֶבֶר ריאתי ותקופת הדגירה הקצרה יותר מפחיתים את הפצת המחלה ומובילים להתפרצויות מצומצמות יותר.
בשני המודלים הנותרים התקבלו תחזיות דומות למספר המתים הכללי (כ-300 אלף בקונסטנטינופול) ומספר המתים היומי המרבי (מעל 10,000), שתואמים את התיעוד ההיסטורי. עם זאת, על מנת שמגפת דֶבֶר בלוטות תתפשט בהצלחה אמור להיות יחס גבוה מאוד בין מספר החולדות הנגועות לגודל האוכלוסייה האנושית. במקרים כאלו נצפית לרוב תמותה משמעותית של חולדות בעיר לפני תחילת ההתפרצות בקרב בני האדם. התופעה הזאת לא מוזכרת בתיעוד ההיסטורי וגם לא נמצאה בתיעוד הארכיאולוגי מקונסטנטינופול.
לפיכך הסיקו החוקרים כי לא סביר להניח שדֶבֶר בלוטות היה האחראי הבלעדי למגפה. על פי ממצאיהם, המודל שמתיישב בצורה הטובה ביותר עם הנתונים ההיסטוריים הוא דֶבֶר בלוטות שהתפתח לדֶבֶר ריאתי. החוקרים מציינים כי משך המחלה בשני המודלים הללו נע סביב 70 יום, ולא הגיע לארבעה חודשים כפי שעולה מכתביו של פרוקופיוס. באף אחד מהמודלים לא נמצאה התפרצות עם מספר מתים גבוה לאורך שלושה חודשים רצופים.
קיימים כמה גורמים שיכולים להשפיע על התפשטות המגפה ולא נכללו במודלים של המחקר. נמצא למשל שהרצף הגנטי של החיידק שגרם למגפה שונה מעט מהגרסה המודרנית של חידק הירסיניה. ייתכן שהשינויים הגנטיים הללו התבטאו בהבדלים ברמת הקטלניות של החיידק, או ביכולת ההדבקה שלו. המחקר גם לא התייחס להשפעה של תנאי הסביבה על התפשטות המגפה, למצב הבריאותי של האנשים בתקופה הזאת, כמו למשל שיעור האנשים שנמצאו בתת-תזונה או היו חולים במחלות כרוניות, לדפוסי ההתנהגות בקיסרות, למנהגי היגיינה ועוד. בנוסף, לא ידוע איך הגיבו בני התקופה למגפה, ואם נקטו בצעדי מנע כלשהם.
עם זאת, מאחר שאף מודל לא הצליח לשחזר גם את משך המגפה וגם את מספר המתים הכללי, החוקרים מסיקים כי המגפה לא השפיעה בצורה שווה על כל המזרח התיכון ושאר חלקי הקיסרות הביזנטית. בהתחשב בהבדלים הסביבתיים, ההתנהגותיים והדמוגרפיים באזור, החוקרים מעריכים כי המגפה התפרצה במגוון דרכים, ולפיכך לא הייתה חמורה כפי שתיארו חלק מהמקורות ההיסטוריים, ולא סביר להניח שהובילה לתמותה של מחצית מהאוכלוסייה.
אנה ריבקין, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
