בבית הסוהר קיוובריגה במערב איסלנד כלואים כעת פחות מ-20 גברים. כלואים זו הגדרה קצת בעייתית בהקשר הזה, כי בקיוובריגה אין גדרות ואין שומרים. בכל רגע נתון יכול כל אחד מהאסירים לברוח - או יותר נכון פשוט לצאת מהמתחם ולשוב, חופשי ומאושר, אל העולם שם בחוץ. קיוובריגה הוא כלא פתוח, אחד מתוך שניים הקיימים באיסלנד. לאסירים בו יש גישה לאינטרנט, טלפון נייד, ביקורים תכופים מבני משפחה וחברים ומפתח לחדר. הפיקוח הוא מינימלי והאוכל, כך טוענים, טעים בצורה יוצאת דופן.
כתבות נוספות למנוי +ynet:
מלבד שני בתי הסוהר הפתוחים יש באיסלנד גם שלושה בתי סוהר "רגילים", וכל החמישה ביחד יכולים להכיל עד 156 אסירים בלבד, כולל עצורים ואנשים הממתינים למשפטם.
וזה בסדר גמור, כי באיסלנד מעולם לא הגיעו למספר הזה.
נכון ל-2018, באיסלנד כולה היו רק 131 אסירים, כלומר 37 בני אדם כלואים על כל מאה אלף תושבים.
בישראל לעומת זאת, מספר האסירים ב-2018 עמד על 19,376 איש המפוזרים ב-33 בתי כלא שונים, כלומר 234 בני אדם מכל מאה אלף תושבים - קצת יותר מפי 6 מבאיסלנד. אצל האחות הגדולה ארה"ב, שאליה אנו נושאים את עינינו בכל הנוגע למשפט ולכליאה, נמצאים בבתי הכלא למעלה מ-2.5 מיליון בני אדם, 701 אנשים על כל מאה אלף תושבים - פי 19 מבאיסלנד.
ועכשיו חידה: האם באיסלנד גונבים, רוצחים ואונסים פחות או שאיסלנד פשוט לא ממהרת לזרוק אנשים לכלא? ובכן, שתי התשובות נכונות.
איך היה נראה העולם לו היינו סוגרים את כל בתי הכלא? האם יש דרך אחרת להתמודד עם אנשים שחרגו מהגבולות החברתיים המוסכמים?
בארה"ב, המדינה עם מספר האסירים ושיעור האסירים הגבוהים ביותר בעולם, תנועות לביטול בתי הכלא הן חלק מרכזי מהמאבקים לצדק חברתי, ובמדינות רבות במערב תנועות כאלה צומחות בעשורים האחרונים. בישראל, לעומת זאת, הדיון במידת ההזדקקות שלנו לבתי סוהר עדיין בחיתוליו. רק לפני כחמש שנים נולד "כליאה זה לא פתרון", המיזם הראשון שמתנגד לשימוש בבתי סוהר כברירת מחדל לאנשים שסרחו.
מאחורי המיזם הזה לא עומדים אנרכיסטים מגניבים בני 18 בעלי תפיסות עולם ילדותיות ושאיפות חסרות שחר, אלא אופיר טובול, עורך דין ("אבל לא עובד בזה כרגע"), איש תקשורת ויזם חברתי, ואתי רחמים, קרימינולוגית קלינית המתמחה בעבירות מין, יועצת הסנגוריה הציבורית במחוז דרום בנושא שיקום, טיפול וחוות דעת ובעלת קליניקה פרטית שבה היא מטפלת בעוברי חוק, במשפחות שלהם ובנפגעי עבירה.
מה יש לכם נגד בתי כלא?
רחמים: "אנחנו לא מייחלים לעולם ללא כליאה בכלל. לכליאה יש מקום, רק שהשימוש האוטומטי בה גורם יותר נזק מתועלת. מחקרים מראים שככל שהענישה מחמירה יותר, שיעור הפשיעה עולה. אנחנו שואפים להפחית את שיעורי החזרה לכלא ולתת מענים רלוונטיים לאנשים שעברו על החוק. מעבר לזה, יש כאן אמירה עקרונית חשובה: תפסיקו לזרוק אנשים לכלא ולהסיר מעצמכם את האחריות. יש כאן אחריות חברתית".
איך זה בא לידי ביטוי? אם גבר רוצח את בת הזוג שלו, אני אשמה?
"כשמישהו פוגע, החברה כולה אחראית לפגיעה. החברה אמורה לעשות משהו כדי שהוא לא יפגע שוב. הכי קל זה לזרוק לכלא. תמורת 13 אלף שקל בחודש שב"ס יטפל בו. שב"ס הפכה למערכת החינוך - היא מלמדת אנשים, היא הפכה להיות המשפחה, היא הפכה להיות החברה כולה. זה לא התפקיד של שב"ס. התפקיד שלהם הוא פיקוחי - לוודא שאנשים לא בורחים ולא מתאבדים. את כל הדברים האחרים אנחנו צריכים לעשות.
"אנחנו צריכים לחנך ילדים מגיל צעיר ולתת להם מענים כדי שהם לא יהפכו לעבריינים. כל בני הנוער שהגיעו אליי לשיקום, אני יכולה ברגע להצביע למה הם הגיעו לאן שהם הגיעו. ליקויי למידה, בעיות התקשרות בגיל צעיר, תסכול בבתי הספר... את ממש יכולה לדעת תוך שנייה למה הילד הזה הפך למה שהוא הפך, וזה תמיד תוצר של סבל מאוד גדול. אף אחד לא פושע כי טוב לו.
"כשאת שומעת על האחים קורידו לדוגמה (שני אחים פדופילים שהורשעו בשורה של עבירות מין נגד ילדים - א"ס) בא לך לתת להם כדור לראש, וכשאת נחשפת למסכת החיים שלהם ולהבנה שהילדים האלה הופקרו על ידי החברה, ושאנחנו הפכנו אותם למה שהם, פתאום האמפתיה שלך גדולה ואת אומרת "יואו, מסכנים". לפני רגע רצית לירות בהם. וזה בדיוק מה שקורה בפעמים הרבות שאני פוגשת עבריינים. פגעו בהם מינית מגיל חמש. איפה אנחנו היינו כשזה קרה?"
יש הרבה אנשים שתנאי החיים שלהם לא מדהימים, והם עדיין עשו בחירות אחרות כמבוגרים.
"אין לי מקום לעשות השוואות עכשיו בין מי שפגע למי שלא. המטרה שלי היא די פרקטית. זה המצב הנוכחי של אותו אדם, יש סיבות מדוע הוא הפך למה שהוא, ואני רוצה לטפל בו. אני לא חוקרת אותו עבור האמפתיה, אלא מתוך ניסיון להבין מה יגרום לו לבצע שוב את העבירות האלה. אנחנו לא מפחיתים בחומרת העבירות, אנחנו פשוט רוצים שיהיה פתרון שגם יועיל לנפגעים בצורה נקודתית, וגם שהחברה לא תספוג את זה שוב".
מה בעצם אתם מציעים?
"לענישה יש ארבע מטרות: הראשונה היא גמול. עשית? תשלם. מה שנהוג לכנות גם "נקמה" או "עין תחת עין"; השנייה היא הרתעה - אם אדם יידע שהוא ילך לכלא, הוא לא יבצע את העבירה; השלישית היא מניעה - כשמכניסים אדם מסוכן לכלא, מונעים ממנו לפגוע באנשים נוספים בחוץ; והרביעית היא שיקום, שזה בעצם הדגל שאנחנו מניפים. אנחנו בעד חלופות מאסר, שיגרמו לפוגע לקחת אחריות על הפגיעה ולהשתקם.
"כל המטרות, למעט האחרונה, האפקטיביות שלהם נקודתית מאוד. ניקח לדוגמה את נושא ההרתעה. ההרתעה עובדת רק אם האדם יודע בוודאות שהוא הולך להיתפס. לדוגמה, אם עכשיו יצאתי מפאב אחרי ששתיתי ואני יודעת בוודאות שיש משטרה בחוץ, אני לא אנהג כי אני יודעת ש-100% יתפסו אותי. אבל ההרתעה גם לא עובדת בעיקר בעבירות של פאשן - עבירות אלימות במשפחה, רצח נשים. אלה לא עבירות שאתה חושב מראש 'האם זה משתלם לי?'. לגבי מניעה, ברוב המוחץ של המקרים מדובר באנשים שלמעורבות שלהם בפשיעה יש קשר ישיר למצב הסוציו-אקונומי שלהם או למצב הרגשי שלהם. צריך למצוא להם פתרונות שיאיינו את המסוכנות העתידית שלהם על רקע המצוקות שלהם, ולא להכניס אותם אוטומטית לכלא. מה המערכת עושה? היא נותנת מכה כדי להראות שהיא עשתה משהו, דוחפת לכלא ובעצם גורמת נזק עתידי פוטנציאלי גדול מאוד".
טובול: "תקציב השב"ס הוא 2.9 מיליארד שקל בשנה, ומה תקציב הרשות לשיקום האסיר? 14 מיליון שקל בשנה. העלות של החזקת אסיר אחד בכלא לשנה שווה לעלות של החזקת מטפלים ועובדים סוציאליים שילוו 70 אנשים בשנה בתהליכי שיקום בחוץ".
אף אחד לא צריך להיכנס לכלא? רוצחים? אנסים?
"יש מקרים שבהם אין לי שום בעיה עם כלא. עבור אלירן מלול לדוגמה, הכלא הוא מניעה וגמול. אין לי שום בעיה שהוא ספציפית יגיע לשם, אבל לעשות את האוטומט הזה כל הזמן זו טעות. יש חלופות לכליאה. כלא צריך להיות שמור למקרים הכי חמורים".
אבל גם לאלירן מלול יש נסיבות חיים לא פשוטות. למה לכלוא אותו?
"כי כאן יש להפעיל שיקולי ענישה אחרים כמו רמת האכזריות - להשאיר 17 שעות גופה ליד ילדה - וגם העדר לקיחת האחריות. אי אפשר להשתקם בלי לקחת אחריות".
מה דעתכם על מקרה קובי פרץ?
טובול: "קובי פרץ אמר בשפה מאוד פשוטה דברים שתיאורטיקנים בכל העולם אומרים. קחו אדם נורמטיבי, שימו אותו שנה בכלא והוא ייצא עבריין. הוא צודק. אדם נורמטיבי עובר בכלא תהליך סוציאליזציה לעבריינות. זה לא ברמה התיאורטית אלא ברמה הפרקטית. כשאתה בכלא אתה במצב הישרדותי. אתה צריך מישהו שייקח עליך חסות. גם אם עברת עבירת מס, אתה פתאום מוצא את עצמך בבונדינג עם משפחת פשע, ואתה חייב את הבונדינג הזה כדי לחיות, וכשאתה יוצא מהכלא אתה צריך עבודה - ובואו נודה באמת, אסיר משוחרר לא ימצא עבודה בקלות - ואז מרימים אליך טלפון מאותה משפחת פשע ומציעים לך דרך 'להתפרנס', ומכאן הדרך חזרה פנימה קצרה. כלא הוא בית ספר לעבריינים פלוס חברת השמה.
"הייתי בפעם בסיור בכלא, ואני זוכר שמפקד הכלא אמר 'מה אני צריך שהם ייצאו לשיקום? לעבודה? אני מעדיף שהם יישבו בתא'. יש פה ממש ניגוד עניינים. הפרדוקס הכי גדול זה ששמים אנשים בכלא ואומרים להם 'בואו תצאו מפה אנשים אחרים', אבל בכלא הדבר הכי משמעותי ששוללים מהם זה את האחריות על החיים שלהם, כי מה הם עושים בכלא כל היום? יושבים בחדר ומעבירים את הזמן. הם לא אחראים על הפרנסה של המשפחה שלהם, הם לא אחראים על הלו"ז שלהם ואומרים להם 'תשתקמו', 'תהפכו ללא-עבריינים'. איך?"
רחמים: "העונש של קובי פרץ, 18 חודשים בפנים, הוא מטורף - לא פחות מזה. אנשים שומעים שנה וחצי בכלא והם אומרים "מה, זהו?". בואו נראה אתכם חודש אחד בפנים. הייתי עכשיו כלואה חודש בבית שלי בגלל הקורונה והשתגעתי, אז במקום שהוא ממש לא הבית שלי, כשאומרים לי 24/7 מה לעשות, האוכל חרא, צועקים עליי, משפילים אותי, אני מתה מפחד, חיה עם אנשים מסוכנים וכל הזמן מסתכלת אחורה - הסבל הוא גדול. הוא לא נאמד בזמן. זה נאמד ביכולת הנפשית של אדם לעמוד בדבר הזה".
ציפי רפאלי?
טובול: "שייתנו לה קנס עצום, מבחינתי שתפשוט רגל. כלא לא יועיל פה".
רחמים: "אני באמת שואלת שאלת תם - מה התועלת בלשים את ציפי רפאלי בכלא? באמת. אני לא מכירה אותה, היא לא חברה שלי ואני לא מתה עליה, אבל אני באמת לא מבינה. מה זה יעזור לי שהיא תשב בכלא? שתקבל קנס עצום, שתעשה משהו לטובת הציבור. שיהיה ברור, אני חושבת שהעבירה שלה חמורה ביותר. זה שמי שגנב תפוח ייכנס לכלא אבל גנב של מיליונים יישאר בחוץ זה לא פייר. הנזק שהיא גרמה גדול יותר מהמכור לסמים המסכן שפרץ לדירה, כי זה בדיוק הקומבינות של האנשים העשירים. זה מכעיס אותי, אבל כלא היא לא הדרך הנכונה כאן. שתקים בכסף הזה מרכז שיקום כלשהו, שתחזיר את הכסף הזה לחברה. במקום זה אנחנו זורקים אותה בפנים ומשלמים עליה אלפי שקלים בחודש. זה מטופש. עשו את זה כניסיון להרתיע, ואני אומרת לך חד-משמעית שלא יהיו פחות עבירות מס בגלל זה".
כמה אנשים צריכים להיות בכלא בכלל בעיניכם?
רחמים: "אני בחיים לא אתן לך מספר. אנחנו לא מדברים במספרים. מה שכן, יש המון אנשים שלא צריכים לשבת בכלא. נגיד, הריגה ברשלנות. מי שהרג ברשלנות אוטומטית צריך להיכנס לכלא?"
טובול: "אני זוכר מקרה של בחור אתיופי, עובד במפעל בקריית גת, שדרס מישהי. מעולם לא הייתה לו עבירה קודם. דרס מישהי בטעות, עבירה רשלנית. הוא לא שם לב לרגע. הוא לא היה שיכור או מסומם, פשוט התרשל בנהיגה שלו. טעות. אבל החוק אומר שאם מת אדם כתוצאה מהרשלנות הזו, המינימום הוא שנתיים בפנים כדי להעביר מסר בנוגע לחשיבות חיי אדם. הלכתי לבקר אותו בכלא. הבן אדם צדיק, מלאך. כלא זה באמת המקום לשים אדם כזה? את מי זה משרת?"
רחמים היא מומחית בתהליכים הנקראים צדק מאחה - תהליכים שמפגישים בין הקורבנות למי שפגע בהם כדי לעשות תיקון או איחוי.
"צדק מאחה מנסה ליצור תהליך של דיאלוג בין האדם שפגע – אם הוא מוכן לקחת אחריות, להודות במעשה שלו ולהכיר במה שרע במעשה – לבין הנפגע. ברור שלא כל אדם מתאים לתהליך, אבל זה עיקרון שמבוסס על ההכרה בכך שגם הנפגעים וגם הפוגעים הם בני אדם עם צרכים ואינטרסים. אם לא אתן לפוגעים כבוד בסיסי, אם אעדיף להקיא אותם מהחברה, לא יהיה מקום לתיקון. כשאני מחבקת את האדם ומוקיעה את המעשה – כאן יש מקום לתיקון.
"שיהיה ברור - שום דבר מהתהליכים האלה לא בא על חשבון נפגעי העבירה. שיח של סליחה טוב גם לקורבנות העבירה. לסלוח לאדם שפגע בי, יש לזה משמעות תרפויטית. הטיפול בפוגע לא בא על חשבון הנפגע. אני רוצה גם וגם".
ואם נפגע העבירה רוצה נקמה?
"תתפלאי, אבל הרבה לפני שנפגעי עבירה מאשימים את הפוגע, הם מאשימים את החברה שלא רואה אותם ממטר, לא נותנת להם כסף לטיפולים ולא תומכת בהם. וזה נכון, אנחנו באמת מפקירים אותם. מי שכן רוצה להגיע לרמה של נקמה, אנחנו כחברה לא חייבים להסכים איתו. בנקמה אין תועלת. דווקא בעבירות מין, הרבה נפגעות שהצליחו להכניס את הפוגע שלהן לכלא לא ידעו מנוח אחר כך. הפגיעה לא נעלמה והצרכים שלהן לא נעלמו. הן צריכות סיוע, הן צריכות טיפול, הן צריכות כסף. לחשוב שכל הפתרון לפגיעה יגיע מהפוגע זה לא נכון מעשית".
נכון להיום, שיעורי החזרה לעבריינות (רצידיביזם) בישראל גבוהים מאוד, ועומדים על כ-73% אצל בני נוער ועל כ-42% בקרב מבוגרים. המשמעות היא שחלק גדול ממבצעי העבירות שבים לבצע אותן עבירות בדיוק או עבירות אחרות.
למה כל כך קשה לשקם נוער?
"כי הם עדיין לא איבדו את השיניים והם עדיין יפים ואין להם תובנות. גבר בן 50 שכבר סבל זה יותר קל. זה לא אומר שתהליך שיקום הנוער הוא מיותר, חלילה. לפעמים צריך לעשות ארבעה-חמישה ניסיונות שיקום עד שמצליחים, וזה בסדר. כל ניסיון חשוב. אנחנו לא מזלזלים בשום ניסיון שיקום ולא מתייאשים. הרבה פעמים ראיתי "נכשל ולכן לא נמצא מתאים". הוא לא נכשל! זה עוד צעד בדרך. אתם לא מבינים כלום בשיקום אם אתם מדברים במונחים של כישלון".
יש פה המון אמון בבני אדם.
"חד-משמעית. המון אמון והמון אופטימיות, אבל חד-משמעית זה עובד - בטח הרבה יותר מכלא".
"איש אינו יודע את אופיה של אומה עד אשר הוא בא בין כותלי בית הכלא שהיא מקיימת" (נלסון מנדלה)
אוכלוסיית בתי הסוהר גדלה במידה ניכרת בשנות ה-90 של המאה ה-20. בעולם אסורים כיום למעלה מתשעה מיליון בני אדם, פחות או יותר כמו כל תושבי מדינת ישראל.
המדינה שבה מספר האסורים הוא הגבוה ביותר היא כאמור ארה"ב. אוכלוסייתה היא רק 5% מאוכלוסיית העולם, אולם מערכת המשפט האמריקנית אחראית לכליאת 25% מהאסירים בעולם. כתוצאה מכך, השיח האמריקני נגד המשטרה ובתי הסוהר ער במיוחד, והגיע לאחרונה להתלקחות עם פרשת הרצח של ג'ורג' פלויד והמהומות שהגיעו בעקבותיה.
כהונתו של ביל קלינטון כנשיא התאפיינה ביד קשה נגד העוברים על החוק, שבאה לידי ביטוי במאסרים רבים וממושכים ובחוק שלוש הפסילות (חוק שהתקבל בכמה מדינות בארה"ב, ולפיו מי שהורשע בביצוע שלוש עבירות שונות, גם אם אלו עבירות קלות כגון גניבת כפכפים מחנות, ייענש בחומרה ועלול להישלח ל-25 שנות מאסר ללא אפשרות לחנינה). בשנים האחרונות המגמה הולכת לכיוון השני. אובמה עשה היסטוריה כשהפך לנשיא המכהן הראשון שביקר בבית כלא, ודרש לבצע רפורמה מקיפה במערכת הכליאה. עד אותה העת אף אחד ממקבלי ההחלטות לא טרח לבקר במקום שעליו משפיעות ההחלטות.
גם לנטפליקס יש מקום של כבוד בשיח נגד כליאה. סדרות כמו "כשהם רואים אותנו", "התיקון ה-13" ו"פרויקט החפות" הביאו לקדמת הבמה את העוולות הבלתי נסבלות שהתרחשו במערכת המשפט האמריקנית, חשפו חוסר צדק והעלו שאלות על התמודדות נבונה יותר עם פשיעה.
ומה בישראל? לפי דו"ח שפרסם שב"ס בשנה שעברה, במשך העשור שבין 2008 ל־2018 עמד מספר האסירים הפליליים בישראל על כ־12 אלף בממוצע בשנה, אך בשנת 2018 ירד מספרם ל־9,003 (לא כולל 5,528 אסירים ביטחוניים). מגמת הירידה החלה ב־2012 ונמשכת עד היום. רוב מוחלט של האסירים הם גברים, ואילו האסירות מונות 136 בלבד. גילם של רוב האסירים בישראל נע בין 21 ל־45. 70% מהם לא סיימו 12 שנות לימוד, ו-14% מהם לא סיימו אפילו את בית הספר היסודי.
רק כרבע מהאסירים המוחזקים בבתי הכלא במדינת ישראל הם יהודים. מקרב אזרחי ישראל ותושביה (לא כולל פלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה), שיעור הערבים בכלא עומד על יותר מ-43% - יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה.
בין הקטינים שהם אזרחי ישראל ותושביה המצב אף חמור יותר: מתוך 281 הקטינים הישראלים המוחזקים על ידי שב"ס, רק 100 הם יהודים, וגם בקרב היהודים קיימת הטיה אתנית מובהקת: בחודש יוני עמד מספר הקטינים יוצאי אתיופיה הכלואים בכלא אופק על כ-18.5% מסך הכלואים הקטינים וכ-51% מסך הכלואים הקטינים היהודים. רק נזכיר: יוצאי אתיופיה הם 2% מהאוכלוסייה בלבד.
את טובול הנתונים האלו לא מפתיעים בכלל: "בכל מקום שיש בו ניכור חברתי וחוסר אכפתיות נולדת פשיעה", הוא אומר. "תראי מה קורה עכשיו בארה"ב עם הביזה. השחורים שם לא נתפסים כחלק מהחברה הנורמטיבית ומבחינת הרבה אנשים, הם אף פעם לא היו. הם החיות שעשו צרות ללבנים והפריעו להם בחיים הבורגניים שלהם. הם פורצים, שודדים, אלימים.
10 צפייה בגלריה
''ראיתי במו עיניי את האופי המעמדי והגזעני של הכליאה''. אופיר טובול
(צילום: אופיר מיוחס)
"גם ישראל היא חברת הגירה, ואני ראיתי במו עיניי את האופי המעמדי והגזעני של הכליאה. כעורך דין, במשך חצי שנה קיבלתי שיחות מהכלא כל יום. רק אחרי חצי שנה של שיחות התקשר אליי האשכנזי הראשון, והוא היה עורך דין ואמר לי 'שמע, אני לא יכול לייצג את עצמי...'. כשמסתובבים בבתי כלא פשוט לא רואים אשכנזים מהמעמד הגבוה. הם כמעט לא שם. מי כן שם? ערבים, רוסים, אתיופים ומזרחים, רובם מרקע סוציו-אקונומי נמוך. אף אחד לא ייתן לך נתונים סטטיסטיים לגבי המוצא האתני, למעט קטינים אתיופים בכלא אופק, אבל מספיק לבקר באולם הארכות מעצרים בבית המשפט או במתקני הכליאה עצמם ולראות מי מגיע. ביקורת על כליאה היא עניין חברתי".
בשנת 2001 הוקמה הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בראשות השופטת דליה דורנר. הוועדה הגישה את המלצותיה באוקטובר 2015. עיקרי הדו"ח קבעו כי הענישה בישראל היא פרימיטיבית, יקרה ובלתי יעילה, וכי אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממושכים יותר. כמו כן, הוועדה קבעה כי יש לתת עדיפות לשיקום עבריינים מחוץ לבתי הכלא, שכן שיקום בקהילה, באמצעות ענישה שנעה בין עבודות שירות לצווי מבחן ושירות למען הציבור, צפוי להפיק תוצאות טובות יותר מאשר שימוש נרחב יותר במאסרים.
שנתיים לאחר מכן התקבלה הכרעה בעתירה לבג"ץ שהגישה האגודה לזכויות האזרח כנגד תנאי המחיה של האסירים בישראל. השופטים, ובראשם אליקים רובינשטיין בפסיקתו האחרונה לפני פרישתו לגמלאות, פסקו כי שטח המחיה המוקצה כיום לאסירים אינו עולה בקנה אחד עם סעיף החוק שקובע כי אסיר יוחזק בתנאים הולמים, ולפיכך על המדינה להרחיב את שטח המחיה שלהם משלושה מ"ר ל-4.5 מ"ר לאדם בתוך שנה וחצי. רובינשטיין הבין היטב כי הגדלת שטח המחיה באופן מיידי פירושה תקציבי ענק, והדגיש כי שיפוץ והרחבה של מתקני המאסר והמעצר אינם האפשרות הבלעדית העומדת בפני המדינה - ניתן להשתמש בחלופות מאסר ובכך להביא להפחתת מספר האסירים.
"זאת פסיקה דרמטית", קובע טובול, "סוף-סוף הגיעה אמירה עקרונית של שופט בנושא - די לבנות עוד ועוד בתי כלא. תתחילו לכלוא רק את מי שחייבים, ולהשקיע את הכסף בשיקום ובמניעה".
אילו חלופות בכלל עומדות לרשות בתי המשפט בישראל? ובכן, לצד מאסר על תנאי, קנס, פיצוי כספי ועבודות שירות לתועלת הציבור רשאי בית המשפט לגזור על נאשם חלופת ענישה בקהילה במקרים שבהם הוא מתרשם כי קיים סיכוי לשיקום. מדובר בעצם בשילוב בתוכנית שיקום באמצעות צו מבחן. הצו מוטל במסגרת גזר הדין, לאור המלצת קצין המבחן ולאחר הסכמת הנאשם. ישנם שני סוגים של צווי מבחן. הראשון הוא צו מבחן סמים, המיועד לנאשמים מכורים שהביעו נכונות לעבור גמילה, ויכול להיות חלופה מלאה לענישה או חלק ממנה. השני הוא צו מבחן אלימות במשפחה, שבמסגרתו יישלח הנאשם לטיפול על פי תוכנית שהומלצה על ידי קצין המבחן. הבעיה העיקרית היא, כצפוי, שיש הרבה יותר בתי כלא בישראל מאופציות לשיקום.
"אין הרבה חלופות מאסר כיום כי אין מספיק תקציבים", מסבירה רחמים. "יש מספר זעום של הוסטלים עבור נאשמים בעבירות אלימות במשפחה, כמה הוסטלים לטיפול בעברייני מין וקהילות סגורות לטיפול בהתמכרויות. איכשהו, למרות שהנזק הכלכלי והחברתי של עבריינות הוא אדיר, זה עדיין לא בסדר העדיפויות שלנו".
אחת ההמלצות של ועדת דורנר שהוזכרה גם בבג"צ על תנאי המחיה של האסירים היא שימוש בבית משפט קהילתי. מדובר בתוכנית שפועלת בישראל מאז 2014 כשותפות בין הנהלת בתי המשפט, משרד המשפטים, משטרת ישראל, משרד הרווחה והרשויות המקומיות, ובהובלה של ארגון ג'וינט-אשלים. התוכנית לא מיועדת לנאשמים בעבירות קשות כמו רצח או עבירות מין. יחד עם זאת, התוכנית גם לא מיועדת לעבירות קלות, שלא סביר שיגררו עונש מאסר, או לעבריינים שזוהי המעידה הראשונה שלהם - אלא דווקא לעבריינים חוזרים. היא מתמקדת בשיקום ולא בענישה, ומסייעת לנאשמים לפתור את הבעיות שהובילו אותם מלכתחילה לפשע - כמו התמכרויות, חובות או מחלות נפש שלא טופלו.
השופט בבית המשפט הקהילתי הוא חלק מהצוות שכולל גם סנגורים, תובעות, קציני מבחן ורכזות מיוחדות שנמצאות בקשר יומיומי עם הנאשמים. משתתף שיסיים את התוכנית בהצלחה לא יישלח למאסר בפועל.
כיום ישנם שישה בית משפט קהילתיים בישראל. נכון לפברואר האחרון נכנסו לבית המשפט הקהילתי בכל הארץ 930 משתתפים. 236 מהם סיימו את התוכנית בהצלחה, 240 נשרו, ו-454 עדיין היו בשלביה השונים. על פי הדו"ח שסיכם את שנת תשע"ט, נגד 90% מהמשתתפים שסיימו בהצלחה את התוכנית לא הוגשו כתבי אישום חדשים.
"במקום לקחת את העבריין ולשלוח אותו לבית משפט פלילי, עושים לו תהליך יותר מכיל", מסבירה רחמים. "זה לא במקום ההליך הפלילי, זה חלק ממנו, פשוט הרבה יותר עם חסד. מכינים לו תוכנית, ואם הוא יעמוד בה אז מייתרים את הענישה או מבטלים אותה. כלומר, הוא ייכנס לכלא לזמן קצר יותר או שלא ייכנס בכלל. לצערי, בתי משפט קהילתיים מקבלים מעט תיקים בגלל המשאבים הרבים ששמים שם, ואנחנו טוענים שזה צריך להיות הסטנדרט. כולם צריכים להיות שם".
ממש כולם?
"לא 100% מהאנשים אבל חלק גדול מהם. יש לנו נטייה לחשוב שכל היושבים בכלא הם אנשים אלימים. הרוב המוחץ לא כאלה - אלה אנשים עם מצוקות".
פורסם לראשונה: 09:23, 09.07.20
