איימן עודה ברמאללה הוא משל על מבוי סתום
השתתפות יו"ר הרשימה המשותפת באירוע המשותף של חמאס ופתח ישבה על התפר העדין בין רצון החברה הערבית להשתלב לבין שלילת הציונות
השנה החולפת הייתה רבת טלטלות בישראל בכלל ובהקשר של יחסי יהודים וערבים בפרט. אחת התובנות המרכזיות המסתמנות ממנה היא שבפני המפלגות הערביות ניצב קושי מהותי לטעת אחיזה בלב הקונצנזוס של הציבור היהודי, וייתכן אף שמדובר ביעד בלתי אפשרי. כל זה מתרחש דווקא לאחר מהלכים תקדימיים שנקטה הרשימה המשותפת, ובראשם ההמלצה של כל חבריה - לרבות בל"ד - על בני גנץ, שמשקפים את שאיפות רוב האזרחים הערבים להעמקת השפעה והשתלבות במדינה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הבעיה מגולמת בקושי של הפוליטיקאים הערבים לאחוז במקל משני קצותיו: גם להשתלב ולפתח קשרים עם הכוחות הפוליטיים היהודיים, וגם לדבוק במשנה רעיונית השוללת בעיקרה את הציונות תוך ניהול זיקות או הפגנת הזדהות עם גורמים המוגדרים על ידי חלק גדול מהציבור היהודי כאויב.
השתתפותו של ח"כ איימן עודה במסיבת העיתונאים הווירטואלית שכינסו הפתח וחמאס לצורך קידום הפיוס הפנים-פלסטיני, בצל "האיום המשותף של הסיפוח", שיקפה כמה מבעיות היסוד של השיח היהודי-ערבי, במיוחד במישור הפוליטי. השתתפותו התקבלה במבוכה על ידי גורמים יהודים שרואים במשותפת שותף לגיטימי לניהול המדינה, וכהוכחה ל"טבעה האמיתי של הרשימה" בעיני אלה העוינים אותה מלכתחילה.
לא היה דחף של ממש להשתתפות באותו כינוס. לנציגי החברה הערבית בישראל יש משקל מועט, אם בכלל, בתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הכושל, ואין לחץ מצד האזרחים הערבים - הטרודים בבעיות הקורונה, הכלכלה והפשיעה - על הנהגתם לפעול לקידום הפיוס. הביקור של ח"כ עודה ברמאללה חידד את שאלת האופק של שותפות פוליטית יהודית-ערבית, ובמידה פחותה את התהייה לגבי מוקד העשייה של הפוליטיקאים הערבים בין הבעיות הבוערות מבית לאלה שמעבר לקו הירוק.
רצוי שהשתתפות עודה בכינוס תעורר בחברה הערבית שיח לגבי הרגישות שלפרקים המיעוט צריך להפגין כלפי הרוב. הדברים לא נאמרים בהתנשאות והטפה, אלא מתוך כבוד כלפי הזהות הלאומית, הנרטיב והזיכרון הקולקטיבי של האזרחים הערבים. הם משקפים דאגה לעתיד היחסים בין יהודים לערבים, ותהייה אם גם הצד התופס עצמו דרך קבע כקורבן וכצודק לא נדרש לפרקים לבקר את מהלכיו (או את מהלכי הנהגתו) ולהביא לשינוים.
הרשימה המשותפת זכתה להישג עם 15 מנדטים אך מתקשה לתרגם אותו להעמקת השפעה ולפתרון בעיות היסוד בחברה הערבית, ובראשן הפשיעה והאלימות. הח"כים הערבים ממשיכים לנקוט ניכור כלפי הממסד השלטוני שמלווה לפרקים בצעדים שמנכרים גם את הציבור היהודי, כמו למשל סרטון שפרסם תא הסטודנטים של חד"ש ובו התקפה על נוכחות חיילי צה"ל בקמפוס האוניברסיטה העברית, הצידוד המופגן באזרחים ערבים שנעצרו בגין פרשיות ביטחוניות, או הנטייה להטלת הרוב המוחלט של האשם בגין נגע האלימות והפשיעה על המדינה.
כל אלה מחדדים את התהייה אם יש תוחלת לשותפות פוליטית בין יהודים לערבים, שגם אם הייתה מתהווה באביב האחרון סביר שלא הייתה שורדת לאורך זמן (למשל אם הייתה פורצת מערכה בין ישראל לאחת מאויביה במרחב), ולא ברור איך הייתה נשמרת בעידן שלאחר בנימין נתניהו, אשר ההתנגדות החריפה לו מהווה דבק המלכד בין גורמים שונים וקוטביים.
התעלות מעל פערי היסוד העמוקים מחייבת התגמשות ולא מעט שכחה משני הצדדים. ישנם שני יסודות שיכשילו תמיד את היעד הזה: היעדר שינוי במשנות הרעיוניות של המפלגות הערביות ושיתוף מצומצם עד בלתי קיים של אזרחים ערבים במפלגות היהודיות.
בכוחו של הציבור - הן היהודי והן הערבי - ללחוץ על המפלגות הדומיננטיות כדי שישנו דפוסי חשיבה והתנהלות קדומים שמאבדים רלוונטיות ומקשים על דו-קיום המבוסס על קבלה וכבוד הדדיים של ממש.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומרכז בפרויקט למאבק נגד אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל במכון ה-INSS
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
