ביום שלישי השבוע, מצאה את עצמה ד"ר יעל חביב, מנהלת היחידה לטיפול נמרץ קורונה בבית החולים שיבא, במוקד ויכוח תקשורתי טעון בנושא חומרתו של גל התחלואה השני בנגיף. זה התחיל בשיחת טלפון עם מנהלת מערך ההרדמה של בית החולים איכילוב, פרופ' עידית מטות, שבה החליפו שתי הרופאות הבכירות דעות בנוגע להרחבת ההגדרות העולמיות לחולי קורונה שמצבם מוגדר קשה. מאוחר יותר, כאשר שוחחה פרופ' מטות עם התקשורת, השתרבב שמה של חביב והיא מצאה את עצמה, בעל כורחה, שותפה למסר מרגיע, שלא עמדה מאחוריו.
עוד כתבות למנויים:
- חבר'ה המבחן בזום מתחיל - תתחילו להעביר תשובות
"בעוד שבגל הראשון חולים קשים הוגדרו ככאלה רק אם נזקקו לאמצעי עזר כלשהו נוסף על מסכת חמצן כדי לנשום, ארגון הבריאות העולמי הודיע שיש להגדיר כחולים במצב קשה גם את אלו שרמת החמצן שלהם בדם היא מתחת לשיעור מסוים", אמרה מטות. לטענתה, 40 אחוז מהחולים שמוגדרים כעת כמי שמצבם קשה לא הוגדרו כך בגל הקודם.
"זה נכון, מה שפרופ' מטות אומרת", הגיבה ד"ר חביב יום למחרת הפרסום. "ההגדרה של חולים קשים יותר מחמירה מבסבב הקודם. אבל זה עדיין לא הופך אותם לחולים שמצבם אינו קשה. הסמנטיקה לא חשובה, מה שמשנה זה שיש הדבקה, יש חולים במצב קשה והם רבים עד כדי כך שבתי החולים נאלצים לסגור חלק מחדרי המיון מדי יום כי יש עודף חולים ואין להם יכולת לקלוט את כולם. גם מחלקות האשפוז מתמלאות. מדובר בחולים קשים, שחייבים לטפל בהם, והמערכת צריכה להתמודד איתם במספרים גדלים והולכים. ובשום מקרה לא הייתי מקילה בזה ראש".
איכילוב ודובריו בחרו לתקשר קו מתון יותר מהדוברים של שיבא בנוגע למגפה. את מסכימה עם המסר שלהם?
"זה תלוי. עידית מטות ואנשי איכילוב צודקים בעניין סגירת מקומות העבודה והנזק לכלכלה. היא גם צודקת בזה שמדובר בנגיף כמו כל הנגיפים, אולי יותר אלים, עם תמותה יותר גבוהה. בגלל זה לא צריך להשבית את המדינה. אבל הנזק של הדברים שיוצאים מאיכילוב הוא המסר שנקלט בציבור. אנשים מקשיבים רק לסמנטיקה ומסיקים שלא צריך לעשות כלום. אבל אין ספק שצריך לשמור על ריחוק ולשים מסכות על מנת למנוע הדבקה. בעיניי מה שקרה בתחום הזה בשבועות האחרונים הוא הפקרות".
כבר שבועות ארוכים שיש טענות על תפקוד משרד הבריאות במשבר הקורונה. השבוע התפטרה פרופ' סיגל סדצקי, שניהלה את המשבר הזה מתחילתו. מה דעתך בעניין הזה?
"אני חושבת שהטיפול בגל הראשון של המשבר היה טוב והיציאה ממנו הייתה לא טובה. היה רצון להיטיב עם הציבור אחרי כל כך הרבה זמן בסגר, ולא בטוח שהאחריות בעניין שייכת למשרד הבריאות. מי שעבד סביב השעון במשבר הראשון זה רק משרד הבריאות והרופאים בשטח. לבקר אותם בצורה כזו זה פשוט לא הגון".
אם לשפוט לפי דבריה של חביב, מצב התחלואה בישראל בכי רע. למשך שבועיים בתחילת מאי, התרוקנו כליל מחלקות הקורונה של בית החולים שיבא, והצוותים הרפואיים והסיעודיים שבו לעבודתם הרגילה. במחלקות האחרות המתינו להם מאות חולים קשים, שהטיפול הרפואי בהם נדחק הצידה.
אבל פסק הזמן היקר והחשוב הזה נראה עכשיו כמו חלום רחוק: תוך רגע הכה הגל השני, ומחלקות הקורונה נפתחו מחדש. "ההתארגנות לטיפול בפעם השנייה הייתה קלה יותר", אומרת חביב. "עשינו את זה במהירות, תירגלנו את הצוותים ואנחנו מוכנים לקראת מה שעומד להגיע".
את מתכוננת לצונאמי של חולים, או זורמת עם התחזיות האופטימיות יותר?
"נפשית אני בהחלט מתכוננת לגל של חולים, אבל לא ברמה קטסטרופלית. אנחנו יכולים בהחלט לטפל ב־20, 30 חולים, וגם אם יגיעו 90 נוכל להתמודד איתם, אם כי זה יהיה מאוד לא מיטבי, קשה נפשית ותפעולית. אני מאוד מקווה שלא נגיע לזה".
כרגע יש בבית החולים שישה חולים במצב קשה, מהם חמישה במצב קשה מאוד ובהם גם חולים צעירים יחסית, בני 50, וחולה בן 35. חולה אחד מחובר למכונת אקמו (שמחליפה בפעולתה את תפקוד הלב והריאות). להבדיל ממה שהיה במהלך גל התחלואה הראשון, שאר בית החולים עדיין מתפקד כרגיל.
"למרות הזינוק במספר המקרים המאומתים", אומרת חביב, "בתי החולים בישראל עוד לא במצב מלחמה. אנחנו משתלטים על המצב, כי לעת עתה יש יחסית מעט חולים במצב קשה. אנחנו מצפים לראות כמויות גדולות בעוד עשרה ימים עד שבועיים. לפחות בינתיים, המחלה פחות סוערת, וההתפתחות שלה פחות דרמטית ממה שראינו בגל הראשון. הרושם הכללי הוא שהחולים קצת פחות קשים ממה שהיינו רגילים. כך אני מתרשמת גם משיחות עם קולגות במחלקות אחרות".
אם כך, את מסכימה עם הרופא האיטלקי, מתאו בסטי, שאמר שהנגיף הפך מנמר לחתול בר.
"אני מסכימה איתו, אבל בואו לא נשכח שגם חתול בר הוא מסוכן. פרט לזה שהנגיף נחלש, צריך לזכור שכרגע יש מעט חולים ואפשר לתת לכל אחד מהם את מלוא תשומת הלב ואת כל האפשרויות. אם יגיע גל גדול של חולים קשים, המצב הזה ישתנה".
4 צפייה בגלריה
עידית מטות. חביב: ''הנזק של הדברים שיוצאים מאיכילוב הוא מה שנקלט בציבור''
(צילום: יובל חן)
איפה אתם רואים את ההבדלים, בין מצב החולים בגל הנוכחי לגל הקודם?
"בגל הראשון, החולים הגיעו ממש בסערה. הם היו במצב מאוד קשה ונזקקו להנשמה משמעותית. החולים של עכשיו, חלקם מונשמים ונמצאים בסכנת חיים אבל נראה לנו שמהלך המחלה שלהם פחות סוער".
גם הצוות, היא אומרת, מרגיש אחרת. "אפשר לומר שאנחנו מתעסקים עם משהו קצת יותר מוכר, שיש תחושה שאנחנו יכולים לו. לא מתמודדים עם איזה דמון. כבר יודעים למה לצפות ואיך להתנהג בכל שלב. לא תמיד זה עוזר, אבל בכללי יש תחושה של יותר ביטחון".
מה שונה בטיפול שאתם נותנים היום לעומת הגל הקודם?
"אנחנו הרבה יותר מתונים בטיפול, מנשימים יותר נכון, פחות ממהרים להנשים ומנסים לתת לחולים להסתדר בלי פרוצדורות פולשניות. אנחנו גם נותנים תרופות אנטי־ויראליות מוקדם יחסית. יש לנו מדדים פרוגנוסטיים שיכולים לתת הערכה בשלב מוקדם למה לצפות, האם ומתי החולה שלנו עומד להידרדר למצב חמור. אנחנו גם יודעים יותר טוב לטפל במשפחות, ואיך לאפשר להן לראות את יקיריהן. אלה דברים שמאוד התלבטנו לגביהם בפעם הראשונה".
אנחנו גם יודעים יותר על הנגיף?
"לצערי עדיין רב הנסתר על הגלוי. אנחנו יודעים מהן קבוצות הסיכון, יודעים שחלק ניכר מהחולים סובלים מעודף משקל, ושאנשים עם סוג דם איי כנראה נמצאים בסיכון יותר גבוה. עדיין, רוב הצעירים שמגיעים אלינו לא סובלים ממחלות רקע. ראינו אנשים צעירים ובריאים ללא עודף משקל וללא מחלות רקע שחולים כמעט עד מוות. אנשים לא מבינים שאם הם לא שומרים על כללי הזהירות הם ממש משחקים ברולטה רוסית".
גם בסבב הראשון הייתה חביב, המופקדת בשגרה על היחידה הרגילה לטיפול נמרץ, אחראית על הטיפול הנמרץ בחולי הקורונה. "זו הייתה תקופה מאוד־מאוד מאתגרת, עם חולים סופר־קשים", היא נזכרת. "אנשים צעירים, מחלה שלא ידענו מהי. היה הרבה חשש מהלא נודע. המחלה התנהגה ממש לא כפי שציפינו. עבדנו לפי תיאורים שפורסמו באיטליה ובסין, והחולים שלנו לא התנהגו כמו החולים ההם. היה הבדל בצורת ההנשמה המתאימה (הפיכת המטופל על הבטן — ש"ר), בלחצי ההנשמה, בירידות לחץ הדם, ולמדנו את זה תוך כדי תנועה. עיקר הגל היה בעשרת השבועות הראשונים מרגע שנפתחה פה יחידת הטיפול הנמרץ בחולי הקורונה. לאחר מכן התחלנו פחות או יותר להבין מה צריך לעשות".
מבין כל החולים שאושפזו אצלה, שניים הדאיגו אותה במיוחד. שניהם היו מצוות בית החולים. "היה לנו רופא שנדבק, דאגנו לו כי מצבו היה מאוד גבולי ורק לאחר שהוא קיבל את התרופה רמדסיביר וטיפול בפלזמה מדם של חולים שהחלימו, מצבו החל להשתפר והוא יצא מטיפול נמרץ. אחריו הייתה לנו עוזרת רופא שנדבקה, היא הייתה על אקמו תקופה ממושכת, ועשתה שיפור מאוד איטי. בסופו של דבר גם היא יצאה לשיקום וכרגע נגמלה מהנשמה. אנחנו עוד לא יודעים סופית מה יהיה איתה, אבל היא בדרך הנכונה. זה מאוד משמח אותנו.
"הרגעים הכי מרגשים היו כשחולים שהיו איתנו עוד מהגל הראשון, וסבלו ממחלת ריאות סופר־קשה, חזרו למחלקה על הרגליים להודות לנו. החולה האחרון מהסבב ההוא עומד לפני שיקום. הוא היה מאושפז ממש מתחילת המגפה. הפעם יש לנו חולה מבוגרת, שבסבב הקודם כבר היינו מספידים אותה. במקום זה היא נגמלה ועברה לאשפוז רגיל. כל ההתמודדות עכשיו שונה".
מומחה לטיפול נמרץ באנגליה תיאר השבוע שחולי קורונה שהיו מורדמים מתעוררים במצב איום, הוזים ומבולבלים, ולא פעם מבקשים את נפשם למות.
"בסבב הקודם החולים אכן התעוררו במצב איום ונורא. החולים האלה לא נרדמו. לא היה אפשר להרדים אותם, הם נותרו ערים והשתעלו בלי הפסקה. נאלצנו לתת להם כמויות מטורפות של חומרי הרדמה, שאנחנו לא מכירים מהעבודה הרגילה שלנו. לאושש את החולים האלה היה קשה, חלק היו בפוסט־טראומה, הם תיארו סיוטים קשים ופסיכוזות. זה היה קשה לכולנו. לשמחתנו גם בהיבט הזה הדברים נראים אחרת, יש לנו עכשיו שלושה חולים שנגמלו מהנשמה, שלושתם התעוררו טוב להפתיע. אין זכר למה שעבר עליהם".
איך הצוותים הרפואיים התמודדו עם הטראומה של אובדן החולים, ואיך הם מגיבים כיום, כשהטראומה הזו עלולה לחזור?
"בגלל שהרבה מחלקות הושאלו לטובת הקורונה, העומס על בית החולים ובעיקר על האגף הפנימי היה מטורף, והיינו צריכים לתת תמיכה נפשית ורגשית להרבה צוותים. תחילת המגפה הביאה גל של דיכאון כי החולים היו נורא קשים וצעירים, וחלקם נפטרו. אנשי טיפול נמרץ רגילים לעבוד בתנאי קיצון, אבל במחלקות הפנימיות היה צריך להשקיע הרבה מאמץ כדי להסביר שאלה החולים וחלקם לא ייצאו מזה. גם הפעם ההתמודדות לא תהיה קלה, היא אף פעם לא קלה כשמדובר בחולים צעירים שמתים. לא מתרגלים לזה".
ומה לגבי הפחד מהדבקה?
"הדבר החשוב ביותר שהבנו הוא שהשמירה על הכללים הבסיסיים של ריחוק, מיגון ושמירה על היגיינה מונעת הדבקה. לא הייתה הדבקה אחת בקורונה במחלקה הקודמת, ואז באמת עבדנו בטירוף. הצוות ממושמע וגם הבין מהר את ההשלכות של הדבקה בתוך מחלקה".
למרות שהיא עובדת בצמוד לנגיף כבר שבועות ארוכים, חביב (57) לא עברה בעצמה את בדיקת המטוש המפורסמת לגילוי המחלה. "הייתי בריאה לכל אורך התקופה הזו, ואני חושבת שלא היה בכך שום צורך, משום שכל כך הקפדנו".
מאז התפרצה המחלה בישראל היא כמעט לא רואה את בעלה ואת שלושת ילדיה, סטודנט, חייל ותיכוניסטית. "הם התרגלו לא לראות אותי", היא מחייכת, "אבל האמת היא שבלי התמיכה שלהם לא הייתי יכולה לעשות את זה. אני נמצאת הרבה שעות בבית החולים וגם כשאני בבית אני רוב הזמן בטלפון. קשה לסבול אותי בתקופה האחרונה. אין ספק שהם מתנהגים בגבורה".
איך הסביבה הקרובה מקבלת את התפקיד שלך במלחמה הנוכחית?
"אני זו שאמונה על ההסברה בקרב המשפחה והחברים הקרובים. אני באמת מאמינה שהמפתח לניצחון על המגפה נמצא בידיים שלנו. אם נתנהג נכון נוכל לעבור את זה בלי שנצטרך להשבית את כל החיים. המחיר של להסתובב בלי מסכה ולא לשמור על ריחוק ועל היגיינה הוא כבד. מי שלא מאמין בקורונה, מוזמן לבוא ולראות את כל החולים הצעירים ואת מי שסובלים מקוצר נשימה וחיים בחרדה גדולה. אני לא מאחלת את זה לאף אחד".
פורסם לראשונה: 07:43, 10.07.20
