כאשר יפה פייגין־רייך בת ה־83 מצאה את עצמה בחורף שעבר על טיסה לניו־יורק, בדרך לפגוש את אהוב לבה הטרי, המבוגר ממנה בשלוש שנים – היא גילתה כמה דברים מעניינים על החיים ועל עצמה. למשל, שאפשר להתאהב ולאבד את הראש גם כשאת אלמנה וסבתא בעשור התשיעי לחייך; ושיש דבר כזה סקס בגיל הזהב, והוא מטריף חושים גם כשהגוף נכנע לגרביטציה וזז הרבה יותר לאט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מהרגע שנפגשנו, עשינו את זה כל לילה", היא מגלה. "אני יודעת שזה חריג. הייתה בינינו תשוקה מטורפת. אני לא יכולה להסביר את זה עד היום. לא היו פוזות יוצאות דופן, הלכנו על התנוחה המיסיונרית. לא ניסיתי לקפוץ מעליו או לעשות תרגילי אקרובטיקה, התחבקנו לאט ובנוחיות".
המאהב הלא צעיר אבל הנמרץ של פייגין־רייך, שהרומן שלה איתו כבר הסתיים, מככב בספרה החדש "שוש, אהבה מאוחרת" (הוצאת מדיה 10), שם הוא מכונה "מייק". זהו רומן אוטוביוגרפי חושפני, שמתאר את חייה כשנתיים לאחר שהתאלמנה מבעלה האהוב, וכולל תיאורי סקס נועזים.
למה החלטת לכתוב את הספר הזה?
"כשהתחיל סיפור אהבה ביני ובין מייק, הבנתי שאני רוצה לכתוב על הסיפור הזה, מפני שסיפורים על אהבה ומיניות של אנשים בגיל 80 פלוס זה נדיר. אם אגיע לגיל 90, אולי אתאהב שוב ואכתוב ספר על אהבה בגיל כזה, אבל עוד חזון למועד".
במה שונה אהבה בגיל 80 פלוס מאהבה בגיל צעיר?
"היא לא שונה. אפשר לאהוב ואפשר להרגיש פרפרים בבטן גם בגיל הזה. האם זה הפתיע אותי? לא ממש. אני צעירה ברוחי ואני מאמינה באהבה. סטוצים זה לא זה".
פייגין־רייך, עיתונאית בגמלאות וסופרת מתל־אביב, נולדה בחיפה בשנת 1936. בת יחידה לאם ילידת צרפת ואב אוסטרי, בנו של רב ידוע שהיה גם ציר בקונגרס הראשון בבזל ("הרצל היה בן בית אצל סבא"). בגיל 16 נשלחה לשנה לפנימייה יוקרתית בשווייץ, ולאחר מכן למדה במשך שנה וחצי בז'נבה. בצה"ל שירתה כמפעילת מכ"ם בחיל האוויר.
במהלך הטירונות התקבלה לתחרות מלכת היופי של ישראל לשנת 1957, ונבחרה לסגנית שנייה של מלכת היופי. "אנשים אמרו לי כל הזמן שאני חייבת ללכת לתחרות. מישהו שלח תמונה שלי, וכשפנו אליי המשכתי את הדרך".
מה את זוכרת מהתחרות?
"זו הייתה תקופה מוזרה. יכולתי להיות בבוקר במטווח ירי, ואחר כך ללכת לחזרות ולמיונים. בנות אחרות בתחרות הגיעו מתוקתקות ומריחות טוב. אני הגעתי לחזרות מהצבא, די מסריחה" (צוחקת).
למה לא הפכת לדוגמנית?
"לא חשבתי על התחום הזה בכלל. משך אותי יותר לעסוק בעיתונאות. גם היה קשה לי לשמור על המשקל. אהבתי מאוד לאכול. לא הייתי מידה 36 אלא 40, וקרה שאמרו לי, 'אם תרדי במשקל תוכלי להצטלם יותר'. אחרי התחרות הייתי קצת מפורסמת, קצת בטורי הרכילות פה ושם, אבל לא דגמנתי אף פעם וחזרתי להיות חיילת מן השורה".
אחרי השחרור נסעה פייגין־רייך לפריז ונשארה שם שבע שנים. היא עבדה בסוכנות היהודית ובלשכת התיירות הישראלית, ובמקביל עבדה כעיתונאית וכתבה לעיתונים צרפתיים. אחרי מלחמת ששת הימים אף פרסמה טור דעה בעיתון הנחשב "לה מונד" על בעיית הפליטים הפלסטינים. בין היתר ראיינה את שמעון פרס, שהגיע לכנס בפריז כפעיל במשרד הביטחון.
את בעלה, גרישה פייגין, מי שהיה יו"ר התאחדות עולי ברית־המועצות ומועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה, הכירה לאחר שובה ארצה, כשהוזמנה לראיין אותו על פעילותו הפוליטית. "ארבעה חודשים לפני שנפגשנו אבי נפטר, והייתי במשבר", היא נזכרת, "לכן הייתי מאוד קרה איתו. יום אחד ישבנו בקפה אנגל, ובמקום קפה הוא הזמין שתי כוסות שמפניה. זה הדליק אותי, שהוא גבר לא רגיל ויודע לתת תשומת לב. זה היה הרגע שהרגשתי שזה האיש שלי, אבל כנראה התאהבתי בו קצת קודם. במהלך שנות נישואינו, לפחות בהתחלה, היה לנו סקס נפלא ואינטנסיבי, כמה פעמים ביום".
הם נישאו כשפייגין־רייך הייתה בת 29, ובגיל 36 ילדה את בתם היחידה. היא המשיכה לעבוד בעיתונות, למדה לתואר ראשון במדעי המדינה וצרפתית, ועבדה כמזכירה בשגרירות ליבריה. ב־1980 כתבה ספר ילדים בשם "פילי גילי רן החמורון", ששודר כתסכית ברשת ב'. ב־1996 יצא ספרה הראשון למבוגרים, "הם שיחקו ברכבות חשמליות", מותחן בלשי שמתרחש בפריז.
לפני ארבע שנים וחצי נפטר בעלה, לאחר התמודדות עם מחלה. היא נותרה בביתה, עם בתה היחידה, אם יחידנית המתגוררת איתה עם שני ילדיה (בני שמונה וחמש). "בעלי גסס לאט במשך שנים", היא מספרת. "היה לו אלצהיימר, אז במשך השנתיים האחרונות הוא היה בבית ולא ירד לרחוב. כשהוא נפטר עברתי משבר. התגעגעתי אליו מאוד".
העלילה קיבלה טוויסט לפני שנתיים וחצי. "חבר סיפר לי שלבעלי ז"ל היה חבר ילדות מתקופת השואה, שמתגורר בניו־יורק ומתכוון להגיע לארץ. כשמייק התקשר, התפתח אצלי רגש מיוחד אליו עוד לפני שנפגשנו. אחר כך המשכנו לדבר בטלפון כל יום, וכשהוא צלצל ושמעתי את הקול שלו זה כבר עשה לי משהו. התחלתי לחשוב ולהתאהב כמו תיכוניסטית. הכרנו והתפתחה בינינו אהבה מטורפת. עם בעלי הרבה שנים לא היה שום דבר חוץ מחיבוקים ונשיקות, ומעולם לא היו לי חיי אהבה מחוץ לנישואים. התנזרתי. אולי בגלל זה הדברים קרו לי ככה".
בספרה החדש, פייגין־רייך מגוללת באופן כרונולוגי ומעט מבולבל את סיפור ההיכרות עם בעלה, ואת דעיכתו האטית עד לפטירתו שוברת הלב. אחר כך מגיח מייק אל חייה. תחילה בשיחות טלפון נימוסיות על הבעל המת, ואחר כך על החיים ועל מיניות ואהבה. כשהוא מגיע ארצה היא מתרגשת לקראת פגישתם כמו מתבגרת בתיכון, ומוצאת את עצמה בתוך דקות בין זרועותיו הלוהטות בחדר בית המלון, שם היא, לא פחות ולא יותר, מגלה מחדש את השפיכה הנשית.
כתבת ספר די נועז.
"נכון, אני מודעת לעובדה הזו. אני גם יודעת שכאשר הוא יוצא החוצה את לא יכולה לשלוט בתגובות, ויכולים להעליב אותך".
העליבו?
"היה ידיד שכתב לי שהספר צריך להימכר בחנויות של אביזרי מין. אחר כך הוא ביקש סליחה. אני לא מרגישה שהתיאורים הופכים את הספר לוולגרי ויש בו עומק מסוים".
סיפור האהבה הזה, שמתחיל בהתרגשות ולאט־לאט מידרדר לאכזבה ושברון לב, מגיע לשיא כאשר מייק מפציר בה, ארבעה ימים לאחר פגישתם בישראל, להתחתן איתו. בהמשך, כשהוא מזמין אותה לניו־יורק, מידרדרים היחסים. "ראיתי שאנחנו לא יכולים להתחתן בגלל הפערים בינינו. הוא איש פעיל וספורטיבי, ואני חולת סוכרת, והיו לי אז בצקות ברגליים ובוהן פצועה. הקצב שלנו שונה. הוא מתרוצץ כמו ילד ואני בקושי עולה במדרגות. הוא רץ לכל מקום ואני כל 50 מטר צריכה לעמוד. אני חושבת שאם באמת אוהבים, כל זה לא משנה, ואם המצב היה הפוך, לא הייתי מוותרת. יכול להיות שאני אוהבת אותו יותר ממה שהוא אותי. הוא לא רצה להיות המטפלת שלי".
איפה עומדת מערכת היחסים שלכם?
"אנחנו היום יותר חברים טובים מאשר נאהבים, בגלל החיים. הוא רצה להיות בסדר איתי ודאג לי כי אחרי הכול, אני אשתו של חבר שלו. אני עם לב שבור. הוא כותב לי שאני בנשמה שלו ושנמשיך להיות חברים טובים עד הסוף. כלומר, הוא לא רוצה אותי".
פייגין־רייך מתארת סיפור אהבה שיש בו גם רגעים מכמירי לב, כמו זה שבו אהוב לבה מגיע איתה לחדר המיון של איכילוב כשהיא במצב בריאותי קשה, ואז עוזב אותה והולך משום שהוא חושש לקבל דו"ח חניה. "זו הייתה ראיה לכך שאני לא יכולה להתחתן עם אדם כזה", היא אומרת. "גבר שאוהב אותך לא יכול לעזוב אותך בבית חולים ולהסתלק. אבל תראי, אני כן איבדתי את הראש. אני כן מטורפת עליו ואני בוכה מגעגועים יום ולילה. הפתיע אותי שדבר כזה קרה לי, אבל עכשיו אני בתוך זה".
עדיין?
"יש גברים שמחזרים אחריי, כל מיני ידידים ומכרים שאני פוגשת גם דרך הפייסבוק, אבל אף אחד מהם זה לא הוא. מצד שני, הוא כבר מתחיל להתקרב לגיל שלא כל כך קוסם לי, למרות שאני לא הרבה יותר צעירה ממנו. הוא כיום בן 86. גבר שמתקרב לגיל 90 כבר אין לו אותם הביצועים" (צוחקת).
את מאמינה שתהיה לך עוד אהבה?
"קשה לי להתאהב שוב מחדש כל כך מהר. האהבה שלי כלפיו, שהיא חד־צדדית, עולה לי בבריאות. הייתי רוצה לשכוח אותו. אני גם רגילה לנצח, ואיתו נוצחתי. אני אישה שתמיד היו לה מחזרים, אם רק הייתי רוצה. כאן הפילו אותי".
אהבה זה כואב.
"כן, אבל אם אכיר מישהו אחר ואתנתק, הוא יבין שהוא בעצם כן אוהב אותי. יש לי תחושה כזאת".
מה למדת על אהבה שלא ידעת בצעירותך?
"שזה הדבר הכי חשוב בעולם. אין משהו חשוב יותר. היא גורמת לך לשלוט ביקום. את לא מפחדת מכלום וזה נותן המון כוח. הזהב והאור, הכול נמצא באהבה. זו לא סתם קלישאה".
מה למדת על ההבדל בין נשים לגברים?
"שגבר בנוי אחרת. אני חושבת שגברים אוהבים פחות. יש להם סדרי עדיפויות שונים. אני כן מקווה שאפגוש גבר שיזרום איתי ויהיה איתי באש ובמים. ולנשים אני רוצה להגיד, שצריך להאמין שיש אהבה ושחלומות יכולים להתגשם. למרות כל מה שקרה לי, אני אופטימית".
