על הנייר משפחת אסף היא עוד משפחה שחיה בישראל: זוג הורים צעירים, ענת (30) ונחמיה (29), ושלושה ילדים קטנים - עלמא, המיה וצרי - שמתגוררים יחד, חולקים רגעי שמחה וקושי, אהבה וחלומות. אבל רק על הנייר.
משפחת אסף לא גרה בדוחק ונאבקת לסגור את החודש, בין תשלום שכר דירה לתשלום משכנתה. ההורים לא יוצאים מדי בוקר לעבודה ומחכים לחזור הביתה בערב ולחבק את הילדים, והם גם לא מכניסים את הילדים למסגרות ומנהלים תורנויות הסעות לחוגים ומג'נגלים עם הבייביסיטר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הם לא צריכים את כל זה כי הם בחרו לחיות כמעט 7/24 ביחד, ללא מסגרות חינוכיות לילדים, ללא עבודה מסודרת.
"אנחנו מקבלים עיקומי פרצוף על דברים שאנחנו עושים. יש אנשים שלא יורד להם טוב בגרון שאנחנו כמעט לא עובדים", מספרת ענת. "לי אין ביקורת לאיך שאנשים חיים, מי שעובד הרבה שעות כי זה טוב לו, כי הוא מרגיש משמעות והוא רוצה את הכסף, אחלה, מדהים. לי זה לא מתאים".
משפחת אסף מתגוררת ביישוב אבנת שבצפון ים המלח. הם לא צריכים להרחיק לכת משביל הכניסה לביתם כדי לראות את הים הכחול, את המדבר ואת מטעי הדקלים. "אנחנו מנסים לחיות באורח חיים שבו יתאפשר לנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים, בכיף ובשפע, קרוב לטבע, מבלי להיות משועבדים לכל מיני דברים במסלול החיים הצפוי" - מסלול החיים שכולנו מכירים היטב. "בלי להיות באיזו תוכנית תבניתית כזאת של לעבוד משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים כל יום בשבוע, ורק אז לראות את הילדים לאיזה שעתיים. בלי לשים את הילדים במסגרות, בלי לקנות דברים חדשים כי זה נחמד שהספה נראית יפה וכי הילדים נורא אוהבים ממתקים. אם היינו קונים לבנות כל מה שהן רוצות הן היו צריכות ללכת לגן כי אני צריכה לעבוד, זה לופ שאי אפשר לצאת ממנו והן מבינות את זה", אומרת ענת.
"לפני כמה שנים, כשעלמא הילדה הגדולה שלנו נולדה, הבנו שאם אנחנו רוצים לחיות איתה ועם הילדים שיבואו בהמשך בבית, אז הצורך לשלם שכר דירה בהכרח יגביל את זה. החלטנו שמעתה והלאה כל המקומות שנגור בהם יהיו מקומות שמאפשרים לנו לגור בחינם", מספר נחמיה. הכוונה היא למצוא בית שעבורו על המשפחה לתת משהו בתמורה. "כמו שעות בקהילה, עבודה בחינוך ופרויקטים שונים", מסבירה ענת. "בהתחלה פתחו עלינו עיניים, אמרו לנו מי יביא לכם לגור בחינם יא מדרובות?", הם צוחקים, "אבל זה הבית השלישי שאנחנו גרים בו בחינם, יש המון אפשרויות".
מה עם עבודה? הרי יש הוצאות נוספות מלבד שכר הדירה.
"רוב השנים שאנחנו ביחד אנחנו עובדים במשרות מאוד חלקיות, ולא פיצחנו איזה משהו בהיי-טק. אנחנו עובדים כמדריכי נוער, כמדריכי טיולים. אנחנו אוהבים להיות בעשייה. פשוט משתדלים שהרבה מהעשייה לא תהיה בכסף. עוד לא קרה לנו שלקחנו עבודה כי שילמו טוב".
נכון לימים אלו, ענת עובדת חמש שעות בשבוע ונחמיה עובד שלוש פעמים בשבוע - ומבחינתם גם זה מוגזם. "זה הרבה יחסית. היינו רוצים קצת פחות", הם אומרים, ומבטיחים שזאת רק תקופה מעט עמוסה, כי בימים כתיקונם נחמיה מסתפק בארבעה ימי עבודה בחודש בסך הכול. "הרבה אנשים אמרו לנו שאין סיכוי שנצליח לעשות את זה עם ילדים, ואז נולדה הילדה הראשונה ו-וואלה, זה עובד, אפשר לחסוך אחלה עם תינוקת. ואחר כך אמרו: 'בסדר, תינוקת אחת זה קל, אין סיכוי שתצליחו לחסוך עם שני ילדים', והנה כבר ילד שלישי ואנחנו עדיין במקום הזה. מצליחים לחסוך הרבה, ולא להיכנס לתוך המרוץ הזה שמהתחלה החלטנו שלא נהיה בו".
איך בכל זאת מצליחים לקיים משפחה בת חמש נפשות כמעט בלי עבודה? מה עם אוכל, בגדים, תחבורה ציבורית ובילויים? במשפחת נחמיה מתעקשים שלא רק שזה אפשרי, הם גם מצליחים לחסוך.
"אני יכולה להגיד שכל השנים שאנחנו ביחד אנחנו מרוויחים מתחת לקו העוני ומוציאים בדרך כלל 3,000 שקל בחודש, ומצליחים גם לחסוך. אנחנו משלמים חשמל, מים, ארנונה, אינטרנט, דלק ודו"חות חניה של עיריית ירושלים", הם צוחקים, "אבל מוציאים ממש קצת כסף על אוכל. אנחנו אוכלים אוכל שבעינינו מאוד בריא, בסיסי, לא מזהם, שזה אומר הרבה קטניות ודגנים. לפחות שני שלישים מהירקות והפירות אנחנו מלקטים או מגדלים בגינה", אומרת ענת. "בשבע השנים שאנחנו ביחד קניתי אולי שתיים-שלוש חולצות שבת ב-40 שקל", מוסיף נחמיה.
ומה עם ציוד לילדים?
"לילדים לא קנינו בכלל ציוד. לא מיטות, לא ארון, לא משחקים ולא ספרים. עגלה וטרמפולינה שאחת השכנות השאילה לנו לתקופה קצרה. יש המון אנשים שכל הזמן מוסרים בגדים במצב מדהים. אין לנו מקום בארון מרוב בגדי חורף שקיבלנו.
"ומקסימום מחכים בסבלנות שדברים יגיעו, לא ישר רצים לקנות. כל מה שתרצו בעולם, מישהו כבר קנה אותו ורוצה להיפטר ממנו, אז אין שום היגיון לעבוד קשה, להשתמש בכסף שלי כדי לקנות משהו שמישהו אחר רוצה להביא לי בחינם. אנשים מוסרים בלנדרים, סירים מטורפים, סטים של צלחות סכו"ם, ספות, שולחנות, מיחם, מגבות, סדינים", אומרת ענת ומציגה חלק מחפצי הבית. "הרבה מהחברים שלנו שהם בסטטוס דומה לשלנו, עם 3-2 ילדים, מתקשים לסגור את החודש או סוגרים וקצת. לנו לא היה שום לחץ כלכלי כל השנים שאנחנו יחד, ותמיד היה אפילו אקסטרה כדי ללכת לפסטיבל, לקנות משהו מגניב שרוצים, לצאת לחופשה או ללכת למסעדה".
משהו חסר?
"אני חושב שאפשר לאזן את אורח החיים שלנו. אנחנו הלכנו על דרך חיים שהיא קצת יותר בקצה, וגם לה יש מחיר", אומר נחמיה. "יש גם חסרונות, יש לפעמים יש דברים שאני רוצה, אבל אני חושב על כמה אני רוצה לחסוך בחודש אז קשה לי לשחרר".
"יכול להיות שהייתי נהנית מלקנות בגדים חמודים כאלה לתינוק שנולד לנו, להתפרע על אוכל שהוא יותר מזהם, גבינות עיזים שוות ומלוואח", מוסיפה ענת. "אני חושבת שיכולנו לחיות חיים שאנחנו עושים בהם הרבה כסף אם היינו רוצים, הייתי יכולה להתברג באיזה היי-טק מחשבים ולעשות בוכטות, אבל זה פשוט לא מעניין. זה לא שווה לי להיכנס למקום שאני עובדת המון ואני לא רואה הרבה את המשפחה שלי. אם משלמים שכר דירה וקונים אוכל יקר וקונים כל עונה בגדים לכל הילדים, אז חייבים לעבוד, ואז מכניסים את הילדים למסגרות, ואז המסגרות עולות כסף, ואז פתאום אתה נתקע וצריך לשלם לבייביסיטר וחנוק וחנוק חנוק", היא מסכמת. "האמת שנחמד לי לדעת שיש מרוץ בחוץ שאני לא חלק ממנו, טוב לי ככה".