בזמן שאתה מחכה למשיח, המשיח מחכה לך
"הקריאות להחרמת טחינת אל ארז צבועות, שכן המחרימים קונים באותו הזמן מוצרים של חברות ישראליות שתומכות בהתנחלויות ובצה"ל..." בשבוע שעבר רעדו הרשתות החברתיות בזכות בחירתה האמיצה של ג'וליה זהר, בעלת "טחינה אל ארז", לתמוך בהקמת קו סיוע לקהילת הלהטב"ק הערבית בישראל.
והתגובה האומללה הזו לחרם? זה איימן עודה, ראש המפלגה אליה אני הצבעתי, ברגע מביך של צביעות אידאולוגית ביחסו לקהילה הגאה.
לאמירה הזו שלך, עודה, לבחירתך לדחוק מבוכה אידיאולוגית לפינה הקבועה והצפופה ששמה "הכיבוש", יש שם אחר. אמיתי יותר. קוראים לה: עצלות אידיאולוגית. אני מבטיחה לך שדעתי כדעתך בעניין הכיבוש. ייתכן שאתה צודק גם בעניין הפוליטיקה של הטחינה. לא בדקתי את מצב חברות הטחינה בישראל. אין לי מושג למי הן שייכות ולאן הולך הכסף שלהן, ואני גם לא יודעת האם ומאין מגיע מימון לחרם על "טחינה אל ארז".
הבעיה איננה עם התשובות שכן נתת. הבעיה היא עם התשובה האחת שלא נתת. אתה ברחת מאחריות מוסרית לניכור ולפגיעה המתמשכת בלהטב"קים (גם) בחברה הערבית.
לתלות כל רעה חולה בכיבוש
איימן עודה יקר, הכיבוש כאן על מנת להישאר. ככל שהדבר מצער, יש להודות שבזמן הקרוב לא נראה כאן פתרון של שתי מדינות. יתר על כן, יום אחד - כשיגיע פתרון פוליטי, והוא יהיה חייב להגיע - הוא לא יראה כמו החלום שלך, שלי או של חברותיי המתנחלות. הוא יהיה פשרה כמעט בלתי נסבלת.
ובינתיים, הבחירה לתלות כל רעה חולה של קהילתך בכיבוש, מדרדרת אותך ואת החברה הערבית בישראל לתהום מוסרית. במקום לחכות למשיח שלא יבוא, אתה צריך להביא גאולה לקהילה. בעודך משליך האשמות (לא באמת רלוונטיות) על הכיבוש, ילדות וילדים ערבים מתים מפחד ובושה בשל נטייתם המינית. חיים נהרסים, משפחות נקרעות ומשפחות חדשות - רעות ושקריות, של להטב"קים בארון, קמות - והן עתידות לייצר דור נוסף של העמדת פנים וסבל.
הכיבוש הוא האסון שלך (וגם שלנו) אבל מנהיג רציני לוקח אחריות בתקופות קשות. אם החברה הערבית תדחה את הטיפול באלימות ובכשלים המוסריים שלה עד תום הכיבוש, כל שייוותר ממנה הוא קהילה קורבנית שנעשים בתוכה מעשי רשע ואין לה יכולת לעזור לעצמה.
מזל שבחברה הערבית בישראל יש קולות רבים אחרים. מזל שיש מי שמבינות ומבינים ש"כיבוש" אינו תרסיס קסם להלבנת כתמים. מזל שיש לנו ג'וליה זהר. מזל שיש לנו את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן (והלוואי אמן שהיא תהיה ראשת הממשלה שלנו, או לכל הפחות שרה בכירה).
הוי עודה, עודה לכולנו יש חלומות
בפרשת "מסעי" שאותה נקרא השבוע בבתי הכנסת (ובסיומה נחתום את קריאת ספר "במדבר"), מתואר חלום ההתנחלות הישראלי. הוא מתחיל בדרום, בצפון סיני, ומסתיים עמוק בשטח לבנון.
המותניים הצרות של החלום הן כמובן מים לים. וזה עוד כלום, שכן ההבטחה שנותן אלוהים לאברהם ולזרעו (והיהודים מאמינים שזו ההבטחה להם בלבד) היא כל השטח שמנהר מצרים, הלא הוא הנילוס, ועד הפרת. ואם כל זה לא מספיק, אלוהים (האחד שהוא שלנו, כן?) מצווה בפרשת השבוע (במדבר, ל"ג). "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידו".
החלום של פרשת "מסעי" הוא 100% מאדמת כנען - ואף לא אחוז מהעמים היושבים עליה. ככה זה עם חלומות. החלום המקראי לא התגשם לעולם. הוא גם לא יתגשם. חולמי חלומות יש בשני העמים. למרבה הכאב והאיוולת יש בשני העמים גם קבוצות רבות שנותנות לחלומות להרוס להן את ההווה. את החיים עצמם.
ולכולנו יש פחדים
אתן פוחדות שהכיבוש אף פעם לא יסתיים. אתן פוחדות מהמשך הדיכוי והניצול ואנחנו פוחדות מהשואה ומהרדיפות שהיו לפניה ואחריה. אלא שפנטזיות ופחד הם לא תוכניות עבודה. הם שיעבוד לעבר שכבר עבר, ולעתיד שלעולם לא יתממש. פחדים ופנטזיות הם בריחה מהמציאות.
והמציאות? במציאות יש בתים ושכונות שסובלים מאלימות קשה. יש עוני מנוול. יש נשים שחולקות מיטה עם הרוצח שלהן. יש ילדים שנפשם נקרעת כי הזהות המינית שלהם לא מתיישבת עם השקרים המגדריים שהקהילה מתחזקת. ומה עוד? יש אומץ ואהבה ויש את ג'וליה זהר, ולהטב"קים בחברה הערבית שמעזים לצאת מהארון אל אור השמש. יש משפחות שמחבקות למרות הגינוי החברתי ויש אפשרות לשבת יחד ולאכול "טחינת אל ארז", שתכלס, היא פשוט נהדרת.
אני מרגישה שיש חלקים גדולים בכל החברה הישראלית שמסרבים למשכן את ההווה למען מקסמי שווא משיחיים. עזבו אותנו מסיפוח או מהאשמת הכיבוש בכל אסון שמתרחש. תנו לנו לחיות באהבה, לגדל את הילדות והילדים בבריאות ובאמונה ולשמוח באפשרות לתת ולקבל עזרה. יש לכולנו אפשרות להפסיק לסחור בשקרים משיחיים ולהתחיל לכבד את המציאות.
מחשבות על "רק לא ביבי"
בשבוע האחרון גברה האלימות ברשתות החברתיות וגם בהפגנות נגד שלטונו של ביבי. אני הכי מתנגדת להמשך שלטונו של ביבי. הכי שאפשר. אבל אלימות - מילולית ובוודאי פיזית - היא לעולם לא דרך לגיטימית. אלימות שמקורה באמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים היא צורה נוספת של הקרבת החיים הראויים על מזבח חלומות.
"רק לא ביבי" היא פנטזיה ולא תוכנית עבודה. נכון, ביבי מציע שלטון מושחת של מנהיג תאב כבוד וממון המוקף בחבורה של אומרי הן. הוא מסכסך, מלבה שנאה, מסכן את הדמוקרטיה ומנקר את העיניים. ביבי ילך - וייתכן שזה יקרה בקרוב. עם זאת, כדאי לזכור ששום גאולה לא תבוא עם לכתו.
החוסר במנהיגות ראויה ימשיך לגבות מחירים. קשיים כלכליים לא ייעלמו מהעולם וכמותם גם המאבקים הפנים-קהילתיים; אלימות נגד נשים לא תמוגר, ילדים יסבלו משרירות לב של הוריהם ושלום לא ירד מהשמים. לאחר כל מהפכה פוליטית תישאר בידינו האחריות להציע זו לזו אהבה, סולידריות חברתית ודאגה למיעוטים. המחויבות לחיות חיים ראויים לא קשורה למאבק הפוליטי נגד שלטונו של ביבי והיא לא תסתיים בלכתו. אף משיח לא יבוא, אבל אנחנו כאן.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בדיון על בנות מואב, משה ופנחס, "אחד מנתניה" ציטט דברים שכתבתי והגיב עליהם בתיאור, "הפרטים הקטנים שמשנים את האמת".
"יש לתאר שאשתו של משה עבדה לאלוהי אביה" - זו השערה שאין לה קשר הכרחי עם המציאות. עוד מוסיף "אחד מנתניה", כי "אישה שעוזבת את מקומה והולכת אחר בעלה אל עמו ואל שבטו, אינה הולכת נגדו - בוודאי לא בעידן ההוא..." ומסכם בהנחה כי, "הפכת בכתבה זו את הקב"ה לגבר קנאי שהורג על רקע של חילול כבוד המשפחה. קצת הרחקת לכת..."
יקר, תודה על דברי התורה ועל ההערות. ראשית, כפי שהשיבה לך "מרכזית, חולון" (הכינויים שנבחרים בבית המדרש שלנו הם סוגיה תלמודית בפני עצמה): "בספר מלכים מסופר על שלמה שנשא נשים נוכריות. הן המשיכו לעבוד את אלוהיהן, וכתוב כי בסוף ימיו היטו את ליבו לעבודה זרה".
היא צודקת והיא מתכוונת לפסוק הזה, "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים". תראה, בחברה שהיא לא מאוד מונותאיסטית (וכך היו חלקים גדולים מבני ישראל לפי הסיפורים המקראיים) הפטריארך לא ירגיש צורך לצוות על אשתו להחליף אלוהים עם נישואיהם. למה לו? שיהיה גם וגם. יותר בטוח.
ובקשר לקנאותו של אלוהים, אני קוראת את סיפורי המקרא ומדווחת. אשמח אם תביא דוגמאות שיעמידו אותי על טעותי.
