בשנת 1924 יצאו צמד הרפתקנים בריטים, ג'ורג' מאלורי ואנדרו אירווין, למשימה שאיש עוד לא הצליח להשלים בתקופתם: להגיע לפסגת האוורסט - ההר הגבוה ביותר, המכונה גם תקרת העולם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האם הם צלחו את המשימה? התשובה לשאלה הזו היא בגדר תעלומה שנותרה פתוחה גם קרוב למאה שנים אחרי. ייתכן שהשניים היו הראשונים בהיסטוריה שהגיעו לפסגה, אבל הם מתו על ההר ומעולם לא זכו לספר מה קרה להם שם למעלה.
גופתו של מאלורי התגלתה בשנת 1999, אולם המצלמה שהם נשאו עימם, ושעשויה להכיל תיעוד שלהם בפסגה ולשנות את ההיסטוריה, לא נמצאה לידו. ההנחה היא שאירווין הוא זה שנשא את המצלמה, ומציאת גופתו יחד עם התיעוד של המסע שלהם הפכה ל"גביע הקדוש" של מטפסי האוורסט.
כעת, כמעט מאה שנה אחרי, יצאה משלחת מצוידת היטב במטרה לפתור אחת ולתמיד את התעלומה. מלבד ציוד טיפוס ההרים, חליפות הגנה מפני השלג ושלל מצלמות ואמצעים אלקטרוניים משוכללים, הם לקחו איתם גם מידע יקר ערך – המיקום המשוער של גופתו של אירווין. חוקר בכיר שמתמחה בגיאוגרפיה של ההר, ושערך מחקר מעמיק מאוד לגבי המסלול של הבריטים, הצליח לשער במידה רבה של ביטחון את המיקום שבו, להערכתו, קפא אירווין למוות. מציאת המיקום הזה, יחד עם מסע המשלחת כולה, היא ליבו של הסרט התיעודי Lost on Everest שישודר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.
כשצופים בסרט ומבינים מה נדרש כדי להעפיל לפסגת ההר, קשה לתפוס כיצד ניסו שני הבריטים לעשות זאת עם האמצעים הצנועים שהיו בידם ב-1924. השניים הגיעו עם ציוד חורף בסיסי למדי ובלוני חמצן כבדים ממתכת שהכבידו על הטיפוס. גם אמצעי הבטיחות הנהוגים כיום, כולל חבלים וטבעות, לא היו כמעט בשימוש. לשאלה למה אתה רוצה לטפס על האוורסט ענה מאלורי "כי הוא שם". גופתו, שהתגלתה רק 800 מטרים מהפסגה, מעידה כי הם היו קרובים מאוד, וייתכן אף שעמדו במשימה.
במאי הסרט, מטפס ההרים ואמן סרטי הטבע רנן אוזטורק, שילב בסרט הנוכחי תיעוד של הטיפוס הקשה והמאתגר אל הפסגה יחד עם תעלומה כמעט בלשית. בריאיון ל-ynet הוא מסביר את ההרגשה כשמעפילים על הר: "המשימות האלה קשות מאוד בגלל הגובה והאוויר הדליל. הגוף שלך נאבק ובעצם מתחיל למות לאט-לאט, ויש לך זמן מוגבל מאוד להיות שם. אתה חייב לנצל את האנרגיה שלך בצורה חכמה. אם אתה מבזבז אותה, לא תצליח להגיע לפסגה".
אחרי שהיית שם בעצמך, אתה יכול לשער עד כמה זה היה קשה עבור הבריטים ב-1924?
"כשהיינו שם למעלה וראינו כמה זה קשה, וכמה ציוד משוכלל נדרש כדי להצליח במשימה, הבנו שהם לקחו על עצמם משימה כמעט בלתי אפשרית. לנו היו חליפות מתקדמות, מכשירים טכנולוגיים וכל מה שחברות האקסטרים יודעות לייצר, ומנגד הציוד שלהם היה כל כך מועט ופשוט. אני יודע על משלחת שניסתה לחקות אותם ולהעפיל להר עם ציוד דומה לשלהם, אבל נכשלה. בכנות, אני לא מצליח להבין איך הם הגיעו כל כך גבוה עם ציוד כל כך בסיסי".
עד כמה זה קשה לצלם סרט בתנאים כאלה?
"ישנם הקשיים הטכניים וישנם גם הקשיים הפיזיים, אבל אני רואה את התמונה המלאה. הסיפורים שאני רוצה לספר לא מתמקדים בהגעה לפסגה, אלא במסע עמוק יותר. במקרה הזה, אני מחפש להבין את ההיסטוריה של ההר ולתת לצופים פרספקטיבה רחבה יותר של האנשים שניסו לעשות את הבלתי אפשרי, וכמובן לנסות לפתור את התעלומה - לאן בדיוק הם הגיעו וכיצד הם מתו. האוורסט מתוקשר מאוד ויש עניין עולמי סביבו, אבל אני מנסה להביא את הסיפור מזווית אחרת, ואני מאמין שהתעלומה הזאת נתנה לצופה משהו אחר".
צילום סרט כזה כרוך בסכנת חיים. אתה לא חושש לשלם מחיר כבד עבור האמנות?
"הייתי בכמה מצבים מסוכנים, אולי יותר מכפי שהייתי רוצה באמת. אלה מצבים שבהם אתה מקבל החלטות, ואתה מקווה שהן לא האחרונות שלך. זאת חייבת להיות ההחלטה הנכונה, אפילו ברמת הצעד הבא שאתה עושה על ההר. באוורסט הייתי במצב שבו החמצן שלי היה תקול, והרגשתי את הגוף שלי מתחיל לכבות, אבל נאחזתי בזה כדי לספר את הסיפור. אני שמח שכולם ירדו בסדר מההר ואף אחד לא מת".
אחד הפריימים המפורסמים בהר זה הפקק האנושי שממתין כדי לעלות למעלה. מה אתה חושב על זה?
"ראינו את התור הזה וצילמתי אותו מקרוב. הוא אכן משונה במבט מרחוק, אבל חשוב להבין שהוא נוצר כי אין הרבה חלונות שמתאימים לעלייה להר, וברגע שאפשר כל אלה שממתינים במחנות הקרובים לפסגה יוצאים לדרך בדיוק באותו זמן. אני יודע שיש הרבה ביקורת על 'ההתמסחרות' של ההר, אבל אני רואה עוד זווית שהיא פחות מדוברת – זה הישג אנושי שבו אלפי אנשים ממדינות שונות עובדים בצוותים, משתפים פעולה למען מטרה משותפת. יש בזה הרבה יופי אנושי. עכשיו עם הקורונה, ההר יקבל פסק זמן מהמטפסים, וזה דבר טוב לטבע. זה גם יעזור לאנשים לחשוב היטב על ההחלטות שלהם לגבי היחס שלהם לטבע ולכבד אותו יותר".
חוץ מלספר סיפור חדש, מה אתה יכול להביא כדי להראות את ההר בצורה אחרת?
"בעבר המוטיבציה שלי נבעה מתוך הרצון לחקור ולטפס בעצמי, ולתקשר את ההרגשה איך זה לעמוד על פסגות. עכשיו הדרייב שלי הוא עבור האימג'ים שאני יכול להביא בחזרה – תמונות שעוד לא נראו. להביא פריים של הזריחה דרך נקיק בצד הנפאלי של האוורסט זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. התמונה מדברת בעד עצמה, והיא מספרת את הנרטיב האמיתי של מה שקורה שם. אני חושב שהתוכן הוא ייחודי, ובעיניי הוא שווה את הסיכון. כל שנה הטכנולוגיה משתפרת, ויחד עם רחפנים ועזרים נוספים אני בטוח שנוכל לייצר פרספקטיבות שעוד לא ראינו. אם אחזור לשם שוב, זה יהיה כדי לייצר משהו חדש באמת".
קיבלתם תגובות לסרט מהמשפחות של המטפסים הבריטים המקוריים?
"לא קיבלתי ישירות, אבל אני בטוח שהמשפחות של הבריטים גאות בסרט. רצינו לכבד אותם ולספר את הסיפור שלהם. הם גיבורים של ההר, וכך הצגנו אותם".
