45 שנה עברו מאז שנפתלי למד לשבת על הסיר, אבל הוא עדיין נשאר ילד נצחי. גם בשנת 2020 אלפי הורים בישראל מתחילים את הליך הגמילה של ילדיהם בעזרת הספר "סיר הסירים" של אלונה פרנקל. עם גרף מכירות שנותר יציב גם חמישה עשורים אחרי וכמות עותקים דמיונית שמוערכת על ידי גורמים בענף בכמיליון עותקים - מדובר באחד מרבי המכר הגדולים של ישראל בכל הזמנים. אבל אפילו פרנקל, "האמא של נפתלי", מודה שגם היום היא עדיין מופתעת מכך שהפך לקלאסיקה ישראלית.
כתבות נוספות למנויים:
"כשכתבתי את הספר בחיים לא חשבתי שהוא יהיה כזאת הצלחה", היא מודה. "כשאת כותבת את לא יודעת מה יצליח ומה לא ובעיקר זה מסובך בכתיבה לילדים, כי אי-אפשר לרמות ילדים, שום דבר לא עובד עליהם והספר יצליח רק אם הוא יקלע להם
בול".
לקריאת הספר ללא עלות באינטרנט - הקליקו כאן
3 צפייה בגלריה
אלונה פרנקל. ''נפתלי הוא נס, עד היום הוא הספר היחיד שממנו אני מתפרנסת''
(צילום: יובל חן)
ובכל זאת, מה לדעתך קלע בול בנפתלי שמחזיק כבר כמעט חצי מאה?
"אין לי מושג", היא צוחקת, "הרי אם הייתי יודעת, הייתי מנסה לשחזר את זה גם בכל הספרים האחרים שכתבתי. אבל נראה לי שזו הפשטות שעבדה כאן. הרי מאוד קשה לעשות משהו פשוט. ובעיקר הכנות והעובדה שלא פחדתי והשתמשתי במילים המפורשות פיפי וקקי, שבדרך כלל אומרים בלחש. הילדים גם הרגישו אמת מאוד גדולה בסיפור והוא גם מאוד הצחיק אותם, אני חושבת.
"כשכתבתי את הספר, פשוט העברתי את התפקוד שלי כאמא לתוך הדפים. הרי את לא יודעת איזו אמא תהיי, עד שאת לא הופכת לאמא ומצאתי שכמו שאני מתייחסת לילדים שלי בחיים ככה גם האמא בספר, שהיא אני, התייחסה לנפתלי. זה כנראה עבד נכון".
פרנקל בת 83 כיום והילדים שלה, שעליהם ביססה את דמותו, הם בעצמם כבר הורים לילדים שמזמן נגמלו מחיתולים. אבל נפתלי שלה לא התבגר עם השנים. טוב, אולי קצת. כי עכשיו הוא עובר מהסיר לאסלה ואפילו לומד לנגב.
כן, אחרי שבמשך שנים סירבה בעקשנות להוציא ספרי המשך, נפתלי זוכה עכשיו לחלק שני. ולא סתם, אלא שפרנקל הסכימה למסחר את הגיבור שלה, שהפך מזמן לנכס צאן ברזל תרבותי, וללוות את הספר החדש בקמפיין לנייר טואלט לח של חברת "לילי". לפי הערכות פרנקל תקבל על הקמפיין צ'ק שמן של שש ספרות - סכום שנע בין 150 ל-200 אלף שקלים. הספר "היה היה על האסלה. או: איך נפתלי למד לנגב את הטוסיק לבד", זמין בחינם באינטרנט ובהמשך, מבטיחה פרנקל, הוא גם ייצא לאור כספר מודפס.
אז מה, מיסחרת את נפתלי?
"כן. היו לי המון הצעות כל השנים אבל אף פעם לא הסכמתי. בפעם הזו אמרתי 'כן', כי כשפנו אליי זה היה כמו שאומרים בפולנית 'פטרייה שנופלת למרק'".
3 צפייה בגלריה
''למה הספר הצליח? כנראה בזכות הפשטות, הכנות והעובדה שלא פחדתי והשתמשתי במילים המפורשות פיפי וקקי, שבדרך כלל אומרים בלחש''
(צילום: יובל חן)
לא הרגשת שזו פחיתות כבוד? גם פרסומת, גם נייר טואלט, ואת בעצמך אמרת שנפתלי הוא קלאסיקה.
"פחיתות כבוד?" היא נזעקת, "מה פתאום? נכון שזו הפעם הראשונה בחיים שהעברתי משהו שכתבתי מתחום היצירה לתחום הפרסום, אבל כשמבינים איזה פער קיים בין סכומים שמקבלים כאשר מוכרים ספר בחנויות לבין סכומים שמקבלים בפרסומת, אין בכלל מה להשוות. זה היה מהלך מאוד כלכלי עבורי. כל החיים שלי קיבלתי המון פרסים על הספרים שכתבתי, אבל כסף? רק עבור הספר 'ילדה' קיבלתי כסף, כשזכיתי עבורו בפרס ספיר, ומה עשינו עם הכסף הזה? ישר קנינו אוטו, כי הסכום היה פטור ממס". וחוץ מזה, היא מוסיפה, "צריך גם להיות קלילים ולזרום עם המצב, הרי לא כזה פשוט היום עם הקורונה".
ובכל זאת, רבים יטענו שיש דברים שלא עושים גם עבור הרבה כסף.
"תראי, אני כבר הייתי המון זמן בראש עם הסיפור של נפתלי שהוא כבר ילד גדול ויושב על האסלה, כי כל הזמן חשבתי לעצמי מה עושים הנכדים שלי כשהם באים אליי ויושבים לבד בשירותים. הרי ילד קטן, המקום היחידי שבו הוא לבד זה בשירותים. ולכן כשהציעו לי לקחת קטעים מסיר הסירים לטובת פרסומת, אמרתי להם שבדיוק יש לי מחשבות על ספר חדש על ילד שמקים ממלכה של דרקונים דווקא בשירותים. התנאי שלי היה שלא ישנו לי אף מילה, ובאמת בחברת 'לילי' לא שינו שום דבר ממה שכתבתי. הטקסט מתפרסם באינטרנט ממש כפי שניסחתי אותו, כולל האיורים".
פרנקל, שהיא קודם כל מאיירת מחוננת של ספרי ילדים ואיירה קלאסיקות שכתבו ע. הלל, לאה גולדברג ואחרים, איירה כמובן גם את דמותו של נפתלי. "ויזואלית, נפתלי הוא שילוב של שני הילדים שלי כשהיו קטנים. שניהם ילדים מתולתלים, מקורזלים אפילו, והיה לי מאוד כיף לצייר את הילד עם התלתלים. זה לא דרש שום מחשבה, ידעתי בדיוק את מי אני מציירת", היא צוחקת.
אף על פי שכתבה לאורך השנים 40 ספרים גם למבוגרים וגם לילדים, איירה כמות נכבדה של ספרי ילדים, ואפילו זכתה בפרס ספיר - נפתלי הוא הכוכב הכי גדול שלה. "הספר הצליח עד כדי כך", היא אומרת, "שהוא עד היום הספר היחיד שממנו אני עדיין מתפרנסת".
על מספר העותקים המדויק שנמכרו עד היום מסיר הסירים - היא לא רוצה לדבר. "אני גם פוחדת קצת מעין הרע, אבל זה באמת המון-המון-המון עותקים. בכל פעם כשאני מסתכלת בדוח של שכר הסופרים, אני לא מאמינה. נפתלי הוא נס נדיר ואני שמחה עליו. זה נס וזה פלא. הרי יש בארץ מאיירים וסופרים מהממים, פשוט גאונים לחלוטין, ולמרות זאת, כל כך מעט ספרים נכנסים למה שמכונה קלאסיקה, וזה מזל שנפתלי שלי הוא קלאסיקה.
"הרי יוצאים לאור מדי שבוע עשרות ספרים, הם מוצגים בהתחלה על השולחן בחנויות, ומהר מאוד עוברים למדף, שזה כמו ארון הקבורה של הספרים, ואלה שלא זוכים לעוד מהדורה פשוט נעלמים, ואילו אצלי ילדים שגדלו על נפתלי גם מגדלים עליו את הילדים שלהם, ויש לי קלסרים מלאים בצילומים של ילדים שיושבים על הסיר ולא רק מישראל, אלא מכל העולם".
את הספר כתבה, היא אומרת, לאחר שהבחינה שבסביבתה הקרובה אמהות אחרות מתייחסות לא פעם בכעס ובאופן משפיל לילדים שלא מצליחים עם תהליך הגמילה. "לא יכולתי לשאת את זה שמעליבים ילדים כדי לגמול אותם, וחשבתי שאם יהיה משהו מודפס שידבר אל הילד - זה יעזור. הרי לאנשים יש כבוד כלפי המילה הכתובה, וקיוויתי שאם תהיה בספר אמא שתפנה לילד בצורה חיובית ובלי לשפוט אותו, בלי לגעור בו, זה גם יצליח לעזור לילדים להיגמל מחיתולים. לשמחתי זה הצליח".
לא הרבה זוכרים, אבל בעולם ולאחר מכן גם אצלנו התפרסם ספר נוסף של פרנקל, שבו החליפה את נפתלי דמות של ילדה. "זה היה אחרי שהספר הצליח בעולם ויצא בארצות-הברית. ישר התנפלו עליי שם ואמרו 'מה פתאום את פונה רק לבנים? צריך לפנות גם לבנות'. אני חשבתי שזה טיפשי, מה פתאום לעשות גם גרסה לילדות? יש מאדאם בובארי ומיסייה בובארי? הפמיניזם שלי שונה, אבל לכי תתווכחי עם האמריקאים, אז הוצאתי באנגלית גרסה עם גיבורה ילדה, ואחרי הרבה שנים היא יצאה גם בארץ".
גם כאן פרנקל לא ויתרה על החתרנות, ובגרסה העברית קראה לגיבורה ציונה. "למה ציונה? ככה יצא לי, אבל מישהו שהראיתי לו את זה אמר לי 'נו ברור שיקראו לה ציונה. הרי אם אימבר כתב את 'עין לציון צופיה' וקראו לו נפתלי, אז למקבילה הנשית שלו צריך לקרוא ציונה'. אבל מי שבא עם היציאה הכי טובה עד היום הוא דווקא ילד שפגשתי בשעת סיפור ואמר לי 'אוי, אולי תעשי ספר גם על ילדה ותקראי לה נפתלינה?"
יש בך משהו מתריס, מרדני.
"כן, בטח. איך אפשר להתקיים בלי למרוד קצת? הסיסמה שלי היא לא ללכת עם הזרם. אמנם היום אני כבר לא רצה להפגנות כי כבר אין לי כוח וכואב לי הגב, אבל כבר מזמן אמרתי שצריך להיות מרי אזרחי ושהאנשים צריכים לשנות את המציאות כי זה נורא ואיום מה שקורה לנו במדינה, במיוחד עכשיו בתקופת הקורונה".
את עמוק בקבוצת סיכון. את פוחדת מהקורונה?
"אני בן אדם אופטימי. בכלל, שמתי לב שכל משפט שני שאני אומרת זה 'אל תדאג, יהיה בסדר'. אז אני לא מאמינה שאני אמות מקורונה, אבל גם באופן כללי נראה לי מאוד-מאוד משונה הרעיון הזה שאני אמות. איך אני יכולה בכלל למות? זה לא לעניין, ובכלל נורא משעמם למות. יאיר, בן הזוג שלי, הוא בעברו איש צבא קשוח, ודווקא הוא חושש מהקורונה. אני אומרת לו 'יאיר אל תדאג, יהיה בסדר'. והרי זה היה צריך להיות להפך, שאני, ילדת השואה, הנטושה, אהיה זו שאפחד", היא צוחקת.
את יאיר, בן זוגה, הכירה פרנקל אחרי שבעלה הלך לעולמו. "עם יאיר אני התחלתי", היא מספרת בקול רך. "בעלי נפטר בשנת 1997 ואני חושבת עליו הרבה. בכלל, אני אישה נטושה. ההורים שלי נטשו אותי בזמן המלחמה כשהחביאו אותי אצל איכרים פולנים תמורת תשלום, ורק כעבור כמה שנים התאחדנו שוב כמשפחה; בעלי נפטר ונטש; שלוש החברות הטובות שלי נפטרו ונטשו אותי, וכל הנטישות האלה הפכו אותי לאדם מאוד פגיע. יכולים לכתוב עליי מיליון ביקורות טובות, אבל דווקא את הדבר השלילי היחיד שיכתבו אני אצרוב לתוך העור. אנחנו הרי משקיעים הרבה יותר מאמץ בצורך לשכוח מאשר ביכולת לזכור".
את זיכרונותיה מילדותה המוקדמת בשואה וגם לאחר מכן, כעולה חדשה בארץ, היא כינסה בספרי המבוגרים שכתבה, שגם עליהם זכתה בשבחים, כולל זכייה בפרס ספיר היוקרתי עבור הספר "ילדה".
"קיבלתי את פרס ספיר בלי להתכוון", היא צוחקת. "אחר כך כתבתי את הספר 'נערה' שבו אני מספרת איך זה להיות מהגרת בארץ זרה, בלי שפה, בלי מנהגים, אפילו אותיות בעברית לא הכרתי. נפלתי לתוך מדינה עם אקלים שונה ורותח, זה מפיל אותך על הרצפה, ספגתי את ההתאכזרות הנוראית של הצברים, אי-אפשר לדמיין מה היה פה כשעלינו בשנת 49' מבחינת ההתנשאות כלפי העולים מאירופה. אז בבגרותי ישבתי וכתבתי והתחשבנתי עם כל הצברים היפים שרדו בי.
"ועכשיו אני רוצה לכתוב ספר בשם 'מטרוניתא', כי זה הגיל שלי. זה כל כך חדש בשבילי", היא צוחקת, "אף פעם בחיים עוד לא הייתי בת 83. מה קרה פה? איך החיים עברו כל כך מהר? הרי רגע אחד את מנשקת לתינוקות שלך את הטוסיק, וברגע השני הם אנשים גבוהים ששמים דאודורנט ויכולים להתרבות. זה פסיכי".
אפרופו זמן, הילדים של היום, עם כל הטכנולוגיה, עדיין מתחברים לנפתלי.
"נכון, כי למרות הקִדמה עדיין הדברים הכי בסיסיים לא משתנים בכלל, וכולנו צריכים קִרבה, אהבה, סקרנות, הרפתקנות, עניין, חברים".
ועדיין משהו כן השתנה. היום נגמלים מחיתולים הרבה יותר מאוחר.
"זה בגלל החיתולים החד-פעמיים", היא פוסקת. "פעם, כשהיה צריך לכבס חיתולי בד ביד ללא מכונת כביסה - ומי שלא כיבס חיתולים ביד לא יבין על מה אני מדברת - אז היה צורך מאוד דחוף של האמהות לגמור עם הסיפור הזה. ועכשיו, כשיש חד-פעמי הכל יותר פשוט ולכן גם מתארך, מה גם שבמשפחות רבות בכלל לא ההורים מחליפים רוב היום לתינוק, אלא מטפלות ומעונות, ואז הצורך לגמול את הילד הרבה פחות דחוף".
אבל זה מאריך לך את הקשת של גיל הקוראים.
"כן. אבל גם עם זה אני בקונפליקט, כי אני נגד ילודה מוגברת ונגד זה שאנשים מתרבים ללא הכרה. זה נורא משפחות עם 12 ילדים, אבל מצד שני זו הפרנסה שלי וככל שיש יותר ילדים - אז צריך יותר את הספר שלי. את רואה, שום דבר בחיים לא פשוט".
