אבחון, בידוד, אשפוז, מצוקת כוח אדם – כבר חווינו מציאות כזו בעבר. בימי קום המדינה, כשנלחמו בישראל בשחפת. "מדינת ישראל ומשרד הבריאות כבר עסקו במיגור של מחלות מדבקות", אומר יעל שליש, אחות במקצועה שחוקרת את הנושא, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה".
(צילום: אבי חי)
כתבות נוספות למנויים:
שחפת היא מחלה זיהומית מדבקת, שפוגעת בדרך כלל בריאות ונחשבת לאחת המחלות הקטלניות בהיסטוריה. איך התמודדו עם מחלה כה מסוכנת בימים שבהם המדינה הצעירה עוד נאבקה על קיומה? ללא מסכות, ככל הנראה, אבל עם תוכנית מסודרת. "השחפת לא הוגדרה פה כמגפה אלא כמחלה מידבקת", מספרת שליש בריאיון, "משרד הבריאות עסק בזה המון. שר הבריאות היה חיים משה שפירא, והמנכ"לים של המשרד, ד"ר מאיר וד"ר חיים שיבא, בנו תוכנית סדורה של זיהוי הנדבקים בשער העלייה - מחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל - ואחר כך בידודם.
"היה מחסור במיטות כמו היום. הייתה מצוקת אשפוז, היה גיוס המוני של מיטות, הייתה מצוקה של כוח אדם. מי שהרים את הכפפה היו בעיקר האחיות. הן עמדו בחזית המיגור של המחלות המידבקות, וגם כיום אנחנו רואים את הרצון שלהן לקבל תקנים".
6 צפייה בגלריה
בית החולים לשחפת. ''האחיות עמדו בחזית''
(צילום: אוסף יומני כרמל - ארכיון הסרטים הישראלי סינמטק ירושלים )
המחקר של שליש, דוקטורנטית באוניברסיטת בר-אילן, עוסק במאבק בשחפת לאחר קום המדינה במהלך העלייה הגדולה לישראל. "מחלת השחפת בדומה לקורונה עוברת בצורה טיפתית ואני, כאחות שמלמדת את הנושא של מניעת זיהומים, התעניינתי ופשוט התחלתי להתחקות אחרי נושא הארכיונים ובנושא הצילומים", היא מסבירה מדוע בחרה להתעמק במחלה.
היא מתמקדת במחקרה בממדים של השחפת, בתפיסתה ובתדמיתה המאיימת, בדרכים השונות להתמודדות עימה ובמיגורה על ידי מדיניות של זיהוי מוקדם, בידוד, מתן טיפול וחיסונים, הדרכה להיגיינה וקידום בריאות. "כל זה נבחן בתיעוד ארכיוני של מסמכים, ריאיונות, יומנים וזיכרונות של הצוותים הרפואיים והסיעודיים אשר עמדו בחזית המיגור של המחלה".
בימים אלה היא יכולה להיעזר בתיעוד מהתקופה בזכות פרויקט הדיגיטציה של ארכיון הסרטים הישראליים בסינמטק ירושלים. במסגרת הפרויקט, שהחל לפני חמש שנים, הומרו כל יומני החדשות משנת 1927 עד 1972, וניתן לראות בהם, בין היתר, דיווח על הקמת בית חולים לחולי שחפת בישראל, שהיה חלק מהפעולות שננקטו פה כדי להתמודד עם מחלת הריאות.
בית החולים, אומרת שליש, היה חלק מעשייה ענפה בישראל למיגור השחפת. "בתקופת העלייה הגדולה היה חשש שעולים, שהיו פליטים, יגיעו עם מחלות מידבקות. משרד הבריאות חשש מתחלואה המונית והדבקה המונית. מדיניות העלייה אפשרה העלאת חולים עם מחלות מידבקות באופן מבוקר".
העולים נבדקו בשער העלייה. הם הופנו לבדיקות שיקוף ובדיקות דם, לחיטוי ולקבלת חיסונים. המחנה היה סגור, ולא התאפשר לצאת ממנו ללא רישיון מעבר. בהמשך, כשהוקם בית החולים, הופנו אליו חולי השחפת.
הריחוק החברתי והמסכות היו קיימים?
"לא כל כך, זה מפתיע, בעיקר סגרו אותם במחלקות בידוד. לא רואים תמונות של מסכות, אבל אין ספק שההדבקה הטיפתית היא מאוד דומה".
היו הנחיות לציבור?
"כן. הליגה למלחמה בשחפת, שכבר פעלה ביישוב היהודי והכירה את המחלה, נערכה ויצאו פרסומים באמצעות סרטים לעודד את האנשים לבוא ולהתחסן".
למהלך גויס גם ארגון הבריאות העולמי, ומי שהיה אחראי על כך היה ד"ר חיים שיבא, המנהל הראשון של בית החולים תל השומר, ששימש בין היתר מנכ"ל משרד הבריאות בשנים 1952-1950. "הוא יצא בקמפיין עולמי כנגד מחלת השחפת", מספרת שליש, "חיים שיבא הביא אותם לארץ והיה צורך להביא את האוכלוסייה, בעיקר התינוקות ובני הנוער, לבוא ולהתחסן. היו פרסומים שאמרו: 'הורים, הגנו על ילדכם מפני סכנת הדבקת השחפת. אפשר למנוע את הייסורים והסבל מהשחפת על ידי הרכבת BCG' - שזה היה החיסון שארגון הבריאות העולמי סיפק כאן בצורה של תרומה וסיוע כדי למגר את המחלה. בשנים 1953-1952 רואים עקומת ירידה במגמת התחלואה של חולי השחפת".
כיום אותו חיסון אינו בשימוש (מלבד במקרים מיוחדים), כי נמצא שהוא אינו יעיל במניעת המחלה. שיטות אבחון וטיפול ותוכניות לאומיות הצליחו להפוך את המחלה לנדירה יחסית במערב, אך ישנם עדיין מיליוני חולים בשחפת ברחבי העולם.
כמה חולים היו, וכמה אנשים מתו אז משחפת בישראל?
"מתוך 309 אלף עולים שנבדקו במחנה העלייה, נמצאו 950 עולים עם שחפת פעילה ו-11 אלף חולים בשחפת בלתי פעילה, שזה דומה לחולים המאומתים לעומת החולים הסימפטומטיים. כל זה היה 3.8% מכלל האנשים שנבדקו".
לא קל לעקוב אחרי הנתונים בשנים הראשונות. "ב-1948 הייתה מלחמת העצמאות והיה צנע, ולא היה מי שיעשה סדר. רק ב-1952 אנחנו רואים כתיבה מסודרת של הממצאים. אנחנו יודעים שלפני העלייה נפטרו מהמחלה 121 אנשים בקרב האוכלוסייה היהודית. לעומת זאת ב-1951, בשיא העלייה, כשהצליחו לטפל ולזהות, היו 243 מתים. ב-1952 היו 190 מתים, ומהשנה הזו בעצם אנחנו רואים מגמת ירידה, כשאנחנו יודעים שהאוכלוסייה הכפילה את עצמה".
מבחינתה, הדמיון בין המחלה שתקפה אז לנגיף שעימו אנחנו מתמודדים כיום, מעבר להדבקה הטיפתית ולפגיעה בריאות, הוא האופן שבו הגיעו לישראל ודרך ההתמודדות. "גם הקורונה פקדה את ישראל בעקבות תנועת נוסעים דינמית בין ארצות, בדומה להגירה הגדולה עם קום המדינה שהביאה שחפת ומחלות אחרות. בשני המקרים התגובה היא מדיניות של משרד הבריאות".
ועוד נקודת דמיון אחת - העומדות בחזית. "האחיות בעצם עשו את העבודה - נתנו את החיסונים, עסקו בהדרכה להיגיינה, לתנאים סניטריים. הן היו במעברות ובמסגרות ויצרו את התקשורת. השפה הייתה קשה, הן לא ידעו את השפה של העולים, אבל הן עשו עבודת קודש".
