פחות מ־24 שעות אחרי שסיימה שבועיים בבידוד צילצל הטלפון של שני, בת 29 מהמרכז. על הקו היה חבר שפגשה ערב קודם בפורום מצומצם לכבוד צאתה לחופשי. המפגש התנהל לפי כל כללי הריחוק החברתי. בחוץ ובאפס חיבוקים. "יש לי 39 חום ואני משתעל, כדאי שתיכנסי לבידוד שוב", אמר. שני פרצה בבכי. "הרגע של ההודעה שלו היה נורא ואיום", היא מתארת. "הקפדתי על מסכה, וישבתי ממש רחוק ממנו. הרגשתי שנתנו לי יממה בחוץ ואני צריכה להיכנס שוב לכלא, אבל עכשיו אני כבר מודעת לכמה זה קשה. הסתכלתי על הדלת והרגשתי שהיא מתרחקת ונהיית קטנה יותר. שהקירות נסגרים עליי בבת אחת. לא הצלחתי להפסיק לבכות כמה שעות. סיימתי את הבידוד על הדקה, ועכשיו שוב?"
שני ביקשה לשמור על שמה ופרטיה חסויים, כמו רוב המרואיינים בכתבה זו שנכנסו לבידוד, בגלל הבושה הנלווית לכך, או הביקורת שחטפו מהסביבה - עוד נגיע לזה. בימים כתיקונם, לפני איזו מגפה עולמית אחת, שני ראתה בעצמה אדם חסין נפשית. גם בסגר היה לה לא פשוט אבל התנחמה בכך שהיא באותה סירה עם כולם. חוץ מזה, מותר היה לצאת לסופר, לעשות קצת ספורט בחוץ. הבידוד זה סיפור אחר לגמרי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הבידוד הראשון התחיל בסדר, את משכנעת חברים שלך שלא נורא שהם הכניסו אותך לבידוד, אבל מיום ליום תפיסת הזמן מתערערת. את לא מבינה למה לקום מוקדם, כי במילא אין שום דבר שתצטרכי לצאת בשבילו, אז את קמה מאוחר, הולכת לישון בשלוש־ארבע בבוקר, מתחילה לוותר לעצמך בדברים הקטנים. הרגשתי שלימים אין גבולות. התקלחתי רק ארבע פעמים בעשרה ימים".
אחרי שבוע בבידוד השני, עוד פעולות שגרתיות פשוט נעלמו מהלו"ז. "לשטוף כלים למשל. את לא משקיעה בעצמך, נראית זוועה ולא אכפת לך. הרגשתי שדי איבדתי צלם אנוש. פשוט נהייתי אדישה. כביתי. הבנתי שאני לבד וזה מה יש".
מה עם הטלפון, ווטסאפ, זום?
"זה לא באמת עונה על הצורך בקשר אנושי. בערב לפני היציאה מהבידוד לא הצלחתי להירדם עד חמש בבוקר מההתרגשות. והתעוררתי בשבע, יקיצה טבעית, ומהשנייה שקמתי לא הפסקתי לבכות. יצאתי לרחוב ופשוט בכיתי. הכל צף פתאום. העייפות, ההרגשה שאני מטונפת. ואני בחוץ ואני תוהה, 'רגע, יש לי עוד חברים בעולם?׳ בכלל, כשאת יוצאת את בדיסאוריינטציה מוחלטת. לא זכרתי שצריך להכניס ארנק לתיק. ישבתי בבית קפה והרגשתי שאנשים קרובים אליי יותר מדי, למרות שהם היו רחוקים. בערב פגשתי חברים וכשהם התקרבו ממש קפצתי אחורה. התחושה שפתאום אני הנקייה, אחרי הבידוד, וכולם כל כך מלוכלכים - הפחידה אותי נורא".
בפעם השנייה שנכנסה לבידוד מצאה את עצמה קוראת רק על קורונה. "את כל הזמן מנסה להבין את הסטטיסטיקה, ואיפה את ביחס לזה. רציתי לדעת מה הסיכוי שנדבקת ממישהו אם פגשת אותו לדקות בודדות. הבנתי שהמחלה לא מפחידה אותי כמו שהבידוד מפחיד אותי. הבנתי שאם אני חולה אני רוצה לעבור למלונית, איפה שג'וזי ושקד קוממי", שני צוחקת. "הפחד להישאר לבד משתק".
שבועיים אחרי שסיימה את הבידוד השני, שני קיבלה שוב הודעה שהיא צריכה להיכנס לבידוד, אחרי שהייתה בארוחת שישי עם חברים, ואחת מהם אובחנה כחולה א־סימפטומטית. "כשהודיעו לי, פשוט הכחשתי. אמרתי 'אני לא צריכה בידוד', ואז נורא כעסתי גם על חוסר המזל שיש לי וגם על חוסר ההיגיון, למה מישהי שלא פיתחה סימפטומים מכניסה אותי לבידוד? ואז נהייתי פשוט עצובה. היום זה כבר היום החמישי בבידוד השלישי. זה כבר הפך לבדיחה, אני צוחקת על עצמי, לבין הרגעים שאני מרגישה נורא־נורא בודדה. בשיא הכנות, האופציה היחידה שלי לא להיכנס שוב לבידוד, היא לא לצאת מהבית מלכתחילה".
מעבר להשלכות הבריאותיות, הכלכליות והחברתיות, אחד מהנזקים הפחות מדוברים של הקורונה הם ההשלכות הרגשיות של המגפה. גם מי שלא חלה ורק נכנס לבידוד מונע, עלול להיקלע למערבולת של חרדות קיומיות וכאב נפשי. זה לא רק החשש להיות חולה והמחשבה שאולי בגללך אחרים חלו, גם התלות בעולם החיצון מטרידה, והדאגות לעבודה, לאוכל, להפגת השיעמום. עוד לפני ההחלטה שהמעסיקים כבר לא יהיו אלה שישלמו על ימי הבידוד של העובדים, תחת בידוד הכל מרגיש הרה גורל. אפילו הדברים הקטנים ביותר. ביום השני לבידוד שלי, למשל, הגיע השליח מהסופר, ובמקום רוטב סויה הביא טריאקי. ייתכן שבאסון צ'רנוביל הדרמה הייתה קטנה יותר ממה שהרגשתי באותו הרגע. בבידוד הפרופורציות משתנות לגמרי. בזמן שחלק יצליחו לנצל את ההסתגרות הכפויה כדי לנוח ולהתחבר לעצמם, אחרים יצולקו. תחושת הערך העצמי תתערער.
"שגרה עוזרת לנו להתמודד עם מצוקות", מסביר ד"ר צבי פישל, יו"ר ארגון הפסיכיאטריה בישראל. "כשאנחנו יודעים בשביל מה אנחנו קמים בבוקר זה מרגיע. חוסר העיסוק מפגיש אותנו עם ריקנות שקיימת אצלנו. יש אנשים שזה מכניס אותם לדילמות קשות מאוד, שעד עכשיו הודחקו, ופתאום יש זמן להתעסק בהן. אולי אני לא נמצא בעבודה שטובה לי? אולי זה שאני לא מסתדר עכשיו עם בת הזוג שלי, אומר שאנחנו לא מתאימים? זה שטויות, זו סיטואציה לא טבעית שלא אומרת שום דבר על הבחירה שלך. כנ"ל לגבי המקצוע שלך".
אבל הקושי המרכזי הוא הבדידות. 35 אחוז מהפניות שמגיעות היום לער"ן, העמותה לעזרה ראשונה נפשית, עוסקות בבדידות. מדובר בעלייה של 11 אחוז בפניות על רקע זה, מאז מה שמכונה הגל הראשון. "זה לא מפתיע. אנחנו הרי יצורים חברתיים", מסבירה ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית של ער"ן. "אפילו בכלא העונש הכבד ביותר הוא בידוד. הבידוד מרחיק אנשים מסביבתם הפיזית והרגשית שהקנתה להם עוגן. כשאתה בבידוד, הבעיות שלך מתעצמות, ותחושת המסוגלות יורדת. אנחנו פחות חשים שאנחנו אדונים לגורלנו. אפילו אם אתה בבידוד עם המשפחה, קשה לך לחוש בעל ערך בתחומים אחרים וזה גם מאוד מחדד לבן אדם מה חסר לו בחיים ואת הפער בין המצוי לרצוי".
מאז חודש מארס ועד היום, התקבלו בער"ן כ־153 אלף פניות. לשם השוואה, בתקופה המקבילה בשנה שעברה, התקבלו כ־83 אלף פניות. בשגרה, פונים לער"ן כ־500 איש ביום בממוצע. בגל הראשון, בחודשים מארס־אפריל, התקבלו 1,400 פניות ביום. לדברי דניאלס, ב־5 באפריל עברו לראשונה את ה־1,500 פניות ליום. "זו הייתה תקופת שיא בכמות הישראלים שנשלחו לבידוד", היא מסבירה.
"אני בתפקיד למעלה מעשר שנים ומעולם לא הייתה עלייה כזו", אומרת ד"ר דניאלס. "ער"ן הוא סוג של נייר לקמוס של המצב הרגשי של החברה הישראלית. בתקופות של מתח ביטחוני כמו מלחמת לבנון השנייה או צוק איתן, הייתה עלייה של 40־60 אחוז בפניות. עכשיו המצב חסר תקדים בעוצמתו. ההשלכות הרגשיות שמתוארות הן מצוקה נפשית חריפה, מצוקה כלכלית, חרדה ומשבר. בדידות, לצד חוסר הוודאות באשר לסיום המצב, מביאה לעלייה ברגשות הרסניים של ייאוש וזה גורם מסכן. בדידות באמת הורגת. אנשים משתפים אותנו בכך שהם מעדיפים להימנע מבדיקות, מחשש שיבודדו אותם".
אצל אורית (שם בדוי), סטז'רית לרפואה בבית חולים גדול שנכנסה פעמיים לבידוד, פעם בגלל חשיפה למטופל חולה ופעם למטפל שנדבק, הבדידות הייתה הנדבך הכי קשה. "הבידוד הקודם היה סביב פסח, והיה מאוד טראומטי. עשיתי אותו אצל ההורים בבית בחדר נפרד כדי לא לחשוף אותם. לא יצאתי שבועיים מהחדר וזה היה נורא. פחדתי שאני לא אשרוד עוד בידוד".
הפעם, בחרה להתבודד בדירת השותפים שלה. אחרי כל ביקור בשירותים או במקלחת, אורית מחטאת הכל באקונומיקה. "הקושי הוא בעיקר נפשי. יש אפס אנד דאונס רציניים מאוד. אנשים חושבים שאולי בידוד זה חופשה נעימה, אבל עצם זה שאתה שוהה כל כך הרבה זמן עם עצמך מאפשר המון פתח למחשבות. ניתוח יתר של החיים. היו ימים של התקפי בכי ככה פתאום. יש איזו רגישות אקסטרה. אם יש משהו שהבנתי בשני הבידודים זה שאני בן אדם שמאוד זקוק לחברה. אולי כשעוברים את זה בזוג זה קל יותר, אבל לבד זה קשה מאוד. זה שיעור רציני בלחיות עם עצמך. בדרך כלל אני מוקפת באנשים, אין לי מגבלות.
"משהו בתחושה הזאת, שרק את סגורה בין ארבעה קירות, וכל השאר כביכול העולם פתוח בפניהם, והם מנהלים חיים רגילים במידת האפשר, יצר אצלי בדידות מאוד גדולה. הרגשתי שאנשים לא מבינים מה אני עוברת, ושאין להם זמן אליי כי הם ממשיכים בחייהם, ופתאום זה מרגיש עוד יותר לבד במערכה. עד שמישהו לא חווה את זה בעצמו, הוא באמת לא יודע מה זה אומר להיות שבועיים לבד".
"אדם שמרחיקים אותו מהעולם, העולם הופך בפנטזיה שלו למקום מסוכן", מסביר ד"ר ערן רולניק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. "בידוד, כמו כל פרידה, מפגיש אותנו עם האיכות האמיתית של המציאות הנפשית שלנו. האיכות הזו תקבע האם אנחנו רק לבד או מרגישים בדידות. מתי תרגישי בודדה? כשמה שאת פוגשת עם עצמך זה את החלקים הקשים, המפחידים והלא־מוכרים לך בתוכך. החלקים הרעים. במקרה כזה נרגיש מותקפים מבפנים, נרגיש קלאוסטרופוביה, נרגיש בעונש".
גם כשמתבודדים יחד, זה לא תמיד קל יותר. רותם יהב נחום, בת 42, היא אם יחידנית לשני ילדים, בן חמש וחצי ובן שנה, שגרה בגני יער בלוד, שכונה אדומה שהייתה בסגר. שבע שנים עבדה מהבית. לפני פחות מחודש התחילה לעבוד בעירייה. ואז הגיעה הקורונה. עמיתה לעבודה אובחנה כחולה מאומתת, ויהב נחום נכנסה לשבועיים בידוד בדירת שלושה חדרים לא גדולה, עם שני ילדיה ועם אמה שעברה לגור איתם כדי לעזור. "הבן הגדול שלי מאוד אנרגטי. הוא משתגע בבית. אישרתי לו לצרוח במרפסת בשעה שלא תפריע לאף אחד, פשוט לצעוק. הוא ילד שמטפס על קירות, פיזית, שמטפס על הספה וקופץ ממנה, וזה מביא למקומות מסוכנים. ההתמודדות היומיומית מאוד מייאשת. אני מרגישה שנגמרים לי הכוחות, ואני אומרת את זה לפעמים לבן הגדול. וזו הרי לא אשמתו. אני כל כך מנסה לא להוציא את זה עליו, אבל בסוף את אוספת ואוספת וחייבת לפרוק".
יהב נחום מחכה לערב, לרגעי שקט אחרי שהילדים ילכו לישון, אבל לא יכולה להרשות לעצמה לשחרר. "אין לך שנייה לעצמך. את כל הזמן בדריכות בתוך הבית, שאמור להיות הטריטוריה הכי בטוחה שיש. כשהילדים נרדמים אני מוציאה את הראש מהחלון, מעשנת סיגריה, נושמת עמוק. זה הזמן שלי לדבר עם חברות ולבכות. כל החברות שלי ממשיכות בחייהן, הילדים ממשיכים ללכת לגן, ואת מרגישה מוקצה. מה עכשיו מסיבת סיום בגן? ואז יש האכלות של הלילה, והתחושה היא שאין לזה סוף. ופתאום הגדול מתלונן על סחרחורת, ומה אם הדבקתי אותו? הראש לא מפסיק לעבוד. זה מרגיש כמו לחיות ולא לחיות. לא לדעת מתי זה ייגמר, וכמה אני אצליח עוד למשוך את זה?"
תהילה קגן, בת 38, היא אמא לחמישה, ובשבוע ה־29 להריונה. לפני שלושה שבועות חלתה בקורונה, והיא מתבודדת בחדר השינה. בעלה ישן בסלון. שניים מבניה שנמצאו חיוביים אך לא סימפטומטיים, התבודדו יחד בחדרם. "עכשיו עברו לי הסימפטומים, אבל קשה לי מאוד בבידוד. הבת הקטנה שלי, בת שנתיים, מאוד קשורה אליי והמרחק בינינו קשה, וגם קשה לה להבין. ייסדנו נוהל שאני יושבת על המיטה במקום מסוים והיא מתיישבת בנקודה מול הדלת בצד השני, ואנחנו מדברות, והיא שולחת לי נשיקות באוויר, עד שהדלת נסגרת שוב. אני כבר לא צריכה לישון הרבה, אבל אני שוכבת במיטה כל היום, ולא יודעת כמה זה מתוך צורך של הגוף או פשוט כי אין לי משהו אחר לעשות".
קגן עובדת כדולה, ונאלצה לבשר לזוג שליוותה לאורך ההיריון שהיא כנראה לא תהיה איתם בחדר הלידה. "עברתי איתם דרך ארוכה. זה היה רגע קשה להבין שלא אוכל להיות איתם, וגם לשמוע את האכזבה של האישה בחודש תשיעי שפתאום הדולה שלה לא יכולה ללוות אותה".
בדיקה אחת של קגן כבר יצאה שלילית, אבל מכיוון שהיא הייתה מאושפזת, היא מחכה לתשובה שלילית נוספת. "הקושי זה הלא־נודע. אם היו אומרים לי מראש 'את צריכה להיות חודש בחדר', אז את יודעת שיש לזה התחלה וסוף. אבל זה שאת לא יודעת מתי תצאי, זה קשה. חוץ מאת הבנים שלי הדבקתי גם את אמא שלי, גם זאת מחשבה קשה. אבל היא לקחה את זה קל יותר וכבר משוחררת מהבידוד. התחושה שרק אני תקועה גם גורמת לתסכול".
תחושת האשמה משחקת תפקיד מרכזי נוסף בקושי הנלווה לבידוד, בין אם חלית או לא. "האשמה וגם ההאשמה מאוד נוכחות", מסבירה ד"ר דניאלס. "אנשים מספרים לנו שיש גם תוקפנות שמופנית כלפי הנדבקים - האשמת הקורבן. לדעתי זה מנגנון שעוזר לאנשים להתמודד עם חוסר השליטה וחוסר האונים".
ינאי (שם בדוי), בן 30, מכיר את התחושה היטב. "קמתי עם 39 חום ועם שיעול, והרגשתי שאני צריך להודיע לכולם עוד לפני שבכלל עשיתי בדיקה. זה היה מאוד לא נעים. הרבה אנשים התייחסו לזה כאילו סיפרתי להם שיש לי סרטן מתקדם, והיו אנשים שאמרו, 'טוב, נו, זה לא מפתיע שזה קרה לך, אתה כל הזמן מסתובב'".
ינאי היה בבידוד שלושה שבועות בדיוק. "לזמן אין משמעות, זה היה לי מאוד־מאוד קשה. היו ימים שלמים שמצאתי את עצמי הולך לישון בשבע בבוקר עד חמש־שש בערב. וכל פעם כשפקחתי עיניים הרגשתי שבשביל מה כבר יש לי להתעורר? אין שום דבר. הרגשתי שאני מתמכר לנטפליקס לא בקטע טוב, ושאני מגזים עם לעשן מריחואנה".
כחלק מההחלטה לקצר את הבידוד לחולים שאינם סימפטומטים, ינאי שוחרר ארבעה ימים לפני המועד האמור, אבל הרגשות הקשים לא הסתיימו כשהדלת נפתחה. "היו אנשים סביבי שהיה להם מאוד קשה עם זה שהשתחררתי פשוט כי עבר זמן, ולא כי שתי בדיקות יצאו שליליות. אנשים מתקשים להבין איך ברגע אחד הנהלים הפכו לפחות מחמירים. יש חברים שאני מרגיש שיש להם רתיעה מלהתקרב אליי, משהו פסיכולוגי, בלתי נשלט".
גם אם פוטנציאל ההדבקה הוא אפסי, יש למבודדים מספיק סיבות אחרות להתבוסס ברגשות אשם. נעמה, בת 40, גרושה ואמא לילדה בת שבע וילד בן שנתיים וחצי, נחשפה לאחיין שלה בן הארבע, שהתגלה כחולה מאומת. כשהתברר לה שהיא צריכה להיכנס לבידוד, היא הייתה באוטו בדרך לעבודה. "בשנייה שסגרתי את הטלפון, הרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהגוף", היא מספרת. "הדחף הראשון שלי היה לרצות למחוק את השיחה, ולהמשיך כאילו כרגיל. אבל הבנתי שאין לי ברירה".
השיחה הבאה הייתה לבוס, "הסברתי שאני לא יכולה לבוא ב־11 יום הקרובים, ומהרגע הזה, הרגשתי אשמה מטורפת כלפי העבודה, הרגשתי שאני משתמטת, שבגללי כולם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה, כי הייתי מספיק מטומטמת לפגוש את המשפחה שלי".
האיזון העדין שהושג בין האימהות לקריירה הופר ועבר טלטלה. "כשהבנתי שבנוסף לעבודה אני צריכה להיות לבד עם שני ילדים בבית, זה מילא אותי באימה. הרגשתי גלי חרדה שנמשכו כל היום, ב־22:00 עדיין רעדתי בסלון. הגרוש שלי הביא את הילדים וכשפתחתי את הדלת וראיתי אותם פשוט התחלתי לבכות. הרגשתי שאני לא חזקה מספיק כדי להחזיק את זה מולם. הרי אני צריכה להיות הגורם שמחזק אותם. אמרתי לבת שלי, ילדה בת שבע, שהיא חייבת לעזור לי כי אני עצובה. זה דבר מערער לילד לראות את ההורים שלו בוכים, אבל היא ידעה כבר מחברים שיש כזה דבר, בידוד, והייתה בפחות חרדה ממני".
התפקוד היומיומי עמד פתאום בפני סימני שאלה. "שאלתי את עצמי מתי אנקה? בלילה? ומתי אעבוד? גם בלילה? אז מתי אני אישן? זה לקחת למקום הכי קיצוני את השאלות האם אני אמא מספיק טובה והאם אני עובדת מספיק טובה. זה הגביר את הווליום בטירוף. עסקתי באופן קומפולסיבי בספירת הימים. הייתי יוצאת לזרוק זבל בלילה והדבר היחיד שראיתי מחוץ לבית היה הבפנים של המעלית ו־20 צעדים לפח זבל וחזרה, ופתאום זו תחושה מדהימה, כמו חומות של תקווה. הפריצה החוצה". גם נעמה הגיעה להזנחה עצמית. "היו שלושה ימים שלא התקלחתי, וזה לא שלא היה לי זמן", היא צוחקת. "את משילה מעלייך קצת את התרבות, מרשה לעצמך להיות האדם הקדמון. חוץ מזה ביזבזתי מלא כסף, משלוח של צעצועים ב־1,300 שקל, לפצות את הילדים".
לכאורה, היציאה מהבידוד צריכה להיות רגע של אושר, אבל מבודדים רבים מרגישים ההפך, השמחה מתחלפת בחרדה מהעולם החיצוני. כמעט באופן פרדוקסלי, אתה כל כך רוצה לצאת החוצה, אבל מפחד ששוב תיחשף לחולה ותמצא את עצמך נעול. כל אדם ברחוב הוא פתאום אויב פוטנציאלי, כל כוס קפה היא מערום וירוסים, המודעות גוברת, גם החששות.
"כשיצאתי מהבידוד, פחדתי מאוד מלהיכנס שוב", מספרת נעמה. "זה פחד אימים. נכון, שרדתי אחד, ואני יודעת שאני אחיה, אבל זה עדיין מאוד מפחיד אותי". גם אורית מצאה עצמה עם החשש הזה. "אנשים שנכנסו לבידוד מקבלים תחושה של 'הייתי חשוף'. ואז אתה יודע שזה שם. שכולנו עם פוטנציאל הדבקה. אחרי הבידוד הראשון הייתי באובר־הקפדה, כשניגשתי למטופלים, הייתי עם מקסימום מיגון. היו תקופות שבתל־אביב אנשים לא הסתובבו עם מסכה, אני לא הורדתי אותה".
בין אם מדובר בילדים או בבני הזוג, מי ש"כלואים" יחד, מתמודדים גם עם היכולת להכיל את האחר, "ממקום הרבה יותר חשוף, בלי ההגנות. בלי התפקידים והסמכויות", מסבירה ענת ריבלין, עובדת סוציאלית, מטפלת ומנחת קבוצות, שמטפלת גם דרך הפלטפורמה האינטרנטית סמבאדי. באתר, שמבצע התאמה אישית בין מטופל למטפל, מדווחים על עלייה של 30 אחוז במספר הפניות מאז פרוץ המגפה.
"פתאום כל ההגדרות שלנו והדברים שהציבו גבולות נשמטים", אומרת ריבלין. "אתה נכנס למעין מעבדה, כמו ב'אח הגדול', ולא מעניין מי אתה ומה אתה. זה באמת זורק את הבן אדם ממאה לאפס. אז מה נכנס לוואקום? הטראומות, הפחדים, התחושה שאני לא שווה. כל השדים שלך יוצאים. הבידוד גורם לעליית מתח כי הדברים שהעניקו לי משמעות וחשיבות הם פחות רלוונטיים. העולם מסתדר בלעדיי, ויש אנשים שזה מעלה אצלם את רמת החרדה ואפילו הדיכאון. כי אם העולם מסתדר בלעדיי, אז אולי אני לא כזה חשוב. כל אחד בבידוד נפגש עם הדברים האלה, ההבדל הוא שאלה שהם יחד, צריכים לחלוק את אותו המרחב עם מישהו שמתמודד גם כן עם דבר כזה, וכל אחד מתמודד אחרת: יש אחד שננעל ונאטם, יש אחד שכועס וצועק, מישהו שאוכל המון או מישהו שמפסיק לאכול. כל אחד מחפש איזו דרך".
עולם בריאות הנפש כבר חוקר את השלכות הקורונה, אבל לומד בעצמו תוך כדי תנועה. אחת התובנות המובהקות היא עלייה במקרי האובדנות. מעל 3,000 מהפניות שהגיעו לער"ן מאז מארס הן בעלות תוכן אובדני, כאשר בגל השני נרשמה עלייה של 25 אחוז בשיחות אובדניות לעומת הגל הראשון. לדברי פרופ' גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות של משרד הבריאות, זו רק ההתחלה: אובדנות נוטה לעלות דווקא אחרי שהמשבר מסתיים. "בדרך כלל כשיש סכנה קיצונית, אנשים דווקא פחות מאוימים מהמצוקות הפנימיות שלהם", הוא אומר. "כשנגמר המשבר ומתחיל משבר כלכלי, אנשים מתחילים להיות מוטרדים מהלחץ החיצוני ואז עולה שיעור ההתאבדויות".
ההשלכות הנפשיות, מזהירים המומחים, יישארו איתנו לשנים. זה היבט שהמדינה, מבחינתם, לא יכולה להתעלם ממנו. "כיום כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה נזקקים לטיפול נפשי", אומר ד"ר פישל, "על סמך מחקרים בסין, או מחקרים על הסארס והאסון בפוקושימה למשל, אנחנו מעריכים שיתווספו בישראל עוד עשרה אחוזים שיזדקקו לטיפול נפשי. כשעשינו כימות כלכלי, כמה יעלה לקופות לשלם את הטיפול הנפשי הזה - מדובר בשלושה מיליארד שקלים. לכן כבר עכשיו צריך למצוא פתרונות. אי־אפשר להפריד ולהגיד, קודם נטפל בווירוס ואחר כך בכלכלה, ואחר כך בנפש. אם אתה לא מטפל בהם במקביל, המספרים חוזרים אליך כמו בומרנג".
ובכל זאת, יש מבודדים שיצאו מהבידוד עם תחושת מסוגלות גדולה, או לפחות לימדו את עצמם לראות גם את הנקודות הטובות. "לא חשבתי שהקושי שלי להיות לבד משמעותי כל כך, אבל יצאתי גם מחוזקת, אני מסוגלת לבד", אומרת אורית. "וזכיתי גם לחברים מדהימים, שהכינו קוקטיילים והשאירו מחוץ לדלת, הביאו הפתעות. דברים שלא קורים ביומיום וחיזקו אותי".
גם נעמה ושני ילדיה שרדו. "בעבודה התגייסו לעזור לי ואיכשהו הצלחתי לשחרר. אחד הדברים הראשונים שהחלטתי לעשות זה להוריד לבן שלי חיתול, וכל מי שגומל ילד יודע שזה סיוט, חודש של מרחץ צואה ושתן, אבל הבנתי שזה ייתן לי מיקרו־סיטואציה של שליטה בדבר הזה, שנותנת לי אור. זה היה קשה אבל הרגשתי שעם ההתקדמות של הימים היה גרף נפשי שאיזן אותי".
גם תהילה קגן, שעדיין בבידוד, מצאה נחמה: "פתאום הילדים עושים כביסה, הם מעמיסים מדיח, מכינים ארוחת ערב, מחליפים טיטול לקטנה. אני אמא לחמישה ילדים, ואתמול יצאתי מהמקלחת ואמרתי, 'וואו, אני יכולה למרוח קרמים, ולשים לק', פתאום היה לי זמן לעצמי".
ואם בכל זאת נשאבים לתהומות נפשיות, המומחים מבהירים שאין זמן טוב יותר להפגין קצת סלחנות - לעצמנו ולאחרים. "תהיו ערניים לאחרים וגם לעצמכם ותפנו אלינו בכל גיל", אומרת ד"ר דניאלס. "אלה לא זמנים רגילים, גם הנורמה נכנסה לבידוד".
1. זכרו שזה לא אתם, זה המצב. "זה די טבעי שכולנו נחוש מידה של בדידות בעולם שהשתנה בצורה דרסטית במהירות כזו", אומר ד"ר ערן רולניק. "כולנו קצת נעזבנו לנפשנו בחודשים האחרונים וייקח זמן עד שנוכל להתמודד עם כל הדברים הרעים, בפנים ובחוץ, שמתקיפים אותנו מכל עבר".
2. נסחו מחדש את המצב. "המילה בידוד מתכתבת עם זה ששמים מישהו בצינוק בבית סוהר והוא לא רואה אור יום. ולכן היא מפחידה, אבל זה לא זה", מסביר ד"ר צבי פישל. "אנחנו בבית. אם הייתה מילה אחרת, זה היה פחות דרמטי".
3. ייצרו שגרה. "מתי אני עובד? מתי אני מדבר עם בני משפחה? מתי אני מתמכר לנטפליקס? חשוב לשאול את עצמך איך אתה מתעל את הזמן הזה לדברים יותר חיוביים", אומר ד"ר פישל.
4. עשו משהו למען האחר. "למשל, להרים טלפון לבני משפחה, לקשישים, לחברים רווקים", אומר ד”ר פישל. "הנתינה היא משהו שעושה טוב לא רק למקבל, בעיקר לנותן".
5. אל תפחדו מתהיות קיומיות. "חשבון הנפש", מסבירה ד"ר שירי דניאלס, "הוא הזדמנות לצמיחה. להבין מה הצרכים שלי, מה חשוב לי, מי החברים שלי ואיזה אדם אני רוצה להיות".
6. שתפו. "אם יש שיח שאנשים חולקים את החוויה העמוקה, יכולה להיות בזה הקלה", אומרת עו"ס ענת ריבלין. "באמת לבטא את הפחדים, המקומות הכאוטיים האלה. התחושה שאני לא לבד מנרמלת את המצב. אף פעם לא היו מגפות בעולם האינטרנט, והחוויה המגה־אוניברסלית הזאת לא דומה לשום דבר. אולי זו הזמנה להפוך לקבוצה, קבוצת בני האדם, להתחבר למקומות החשופים, פחות מהמקומות של הידיעה והרציונל, יותר ממקומות של רגש".
7. הצטיידו בחפץ אהוב. "כמו שאומרים לילד, הייתי ממליץ גם לאדם מבוגר לקחת איתו לתקופת הבידוד חפץ, אפילו דובי, שמייצג משהו בעולם החיצוני שהוא מוכר ואהוב", אומר ד”ר רולניק. “למשל, לקחת ספר שאת יודעת שחברה שלך משאילה לך. זה לא רק הספר, זה החפץ שהיה ביד שלה, ועכשיו הוא איתך, תקשורת עם העולם החיצוני ועם אדם יקר".
8. פנו לעזרה. "מי שמרגיש קושי נפשי בבידוד, כדאי לו לפנות לער"ן, לסה"ר - זה אנונימי לחלוטין, לנט"ל, לקופות חולים - לא להתבייש", אומר ד”ר פישל. טלפונים: ער"ן: 1201; נט"ל: 1-800-363363;
