כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כתיבה היא תמיד נס ואלכימיה. לעולם אינך יודע מתי יצוץ הרעיון לשיר ולאן זה ייקח אותך. לפעמים זה תוקף אותך נגיד, בנהיגה, ואין לך עט, אז אתה כותב את זה עם גפרור כבוי על גב פנקס צ'קים. מעולם לא חשבתי שלכתוב זאת עבודה, וכמו היוונים, אני מתפלל למוזות העתיקות - רצוי היווניות! - תשע קטינות עם כל כך הרבה אחריות! ומקווה שהן נענות לתפילותיי".
"שיר של רגשי אשמה על היעדרויות הגבר, כמובן. בשנות ה־70 הופעתי עם דני ליטני כמעט כל ערב, ואחר כך הברים והשתייה וכל זה, והנשים היו בבית, ממתינות. רכבת הפמיניזם האמריקאית לא ממש עצרה אצלנו. בגדול, זה גם על הנשים המחכות בארצנו. מחכות לגברים נעלמים, ללוחמים שיחזרו. יש כל כך הרבה שירים על הנשים הממתינות לגיבור שיחזור, לפעמים נדמה לי ש'חכי' ו'חאקי' זו אותה המילה, כמו בשיר הנוראי, 'את חכי לי ואחזור כי יותר מכל לחכות ידעת'. תודה רבה שלונסקי".
"שיר פרידה מאישה טובה שהייתה איתי שנים רבות. כשזוג מתפרק, ולא חשוב אם בצדק או לא, זה כואב. הייתי כתב 'מעריב' בלונדון כשיעקב גלעד השמיע לי בטלפון קווי סקיצה של יהודה פוליקר לשיר הזה, והיה קרוב לדמעות".
"השיר נכתב בעצם בימי שלום, בתרגיל קיץ גדודי במדבר יהודה, והתפרסם רק כמה שנים אחרי זה: שיר על חבר שנהרג באש מאוד ידידותית, והוא כל כך רחוק משירי גבורה קרביים והספדים ממלכתיים. לפני שהפך לנסיך, קראנו לו 'ציפציף', רזה ונמוך ונראה כמו ילד בן 14, ותמיד על האלונקה במסע אלונקות, צועד בסוף הטור, מבולבל וחולמני. ותמיד חשבתי: הדבר היחיד שציפציף לא יכול להיות זה חייל, אבל המדינה חיילה אותו. המדינה לא משחררת נסיכים קטנים".
"כמה ימים אחרי שנולדה אחינועם, הבת של אורי זוהר, נדרשתי לכתוב עליה שיר לפי לחן של רוב האקסלי המקסים. הייתי אז מעין משורר חצר נאמן של חבורת 'לול', והם ממש לא אהבו כשכתבתי שירים לזמרים לא לולניקים".
"כתבתי, תמורת סכום מגוחך, את הדיאלוגים והשירים לסדרה 'חדווה ושלומיק' מיד אחרי שעזבתי את המושב והיגרתי לתל־אביב, שגם אז נראתה לי חלולה ונהנתנית. כתבתי אותו אחרי החתונה עם נורית, חודשיים אחרי שהכרנו, בירח הדבש המטופש במלון דוד המלך בירושלים. בשיר, כמו בסדרה, הבעתי גם את הקושי שלי להשתלב בעיר וגם את היחסים השבירים עם הכלה הטרייה והאהובה".
"זמן מועט אחרי שהכרתי את השירים של דילן, באדיבותו של מאיר אריאל, תירגמתי את 'גשם כבד' ושירים נוספים של דילן, שלהפתעתי הרבה גם כתב מכתב לאקו"ם, סמוך להצהרה על פרס הנובל שקיבל, שבו ביקש שרק אני אתרגם את שיריו. מחמיא ביותר. כשבני אביב שר את זה, אני מרגיש שאני מחבק אותו חזק־חזק".
"יום אחד כשטיילתי עם שירה הבת האהובה שלי, כשהייתה בת חמש, עברנו ליד הגן שלה, ולא יכולנו להיכנס כי השער היה נעול. שירה כמעט בכתה, ואמרה: 'למה אי־אפשר לשחק פה?' ככה שהשיר הזה הוא גם שלה".
"שיר נוסף שכתבתי לבת שלי כשהייתה קטנה. כשהיא התבגרה היא אמרה לי: 'אבא, בעצם השיר הוא יותר עליך ועל החרדות שלך, כשאתה מבקש שאחבק את הפחדים שלך'. והיא צדקה, ואכן מגיל צעיר ועד כה, שירה היא לא רק בת אהובה אלא יש בה גם צד אימהי, שדואג ומטפל במסירות בהורים שלה".
"כשהייתי ילד, נחמן בצר, אבא של חבר נעוריי מוקי, גידל כבשים ואהבתי לצאת איתו למרעה. לכל כבש הודבק לאוזן מספר, ונחמן השתקן אמר לי: 'אתה יודע, יותי, אני מחבב את כל הכבשים, אבל הכי אני אוהב את 16'".
"'החברים של נטאשה' רצו להפיק אלבום עם שיריו של ויסוצקי, משורר שאני מעריך ומעריץ או בקיצור 'מעריכץ'. אני זוכר שישבנו בחדר אפל ואפוף עשן של ארקדי, עם להקה שתמיד נראית קצת דיכאונית וטרם פירוק. השיר חשוב כיום יותר מאשר אז, כשזכינו לראות שבראש כל העולם החופשי יושב טמבל עילג, גזעני, מטורף וכתום שיער".
"את השיר הזה ברוזה ואני הקלטנו ביום שבו אנואר סאדאת נחת בארץ. לימים זה הפך לשיר שלום וגם להמנון של השומר הצעיר. הייתה לנו אז אופטימיות צעירה ואהבה, וחלומות. לפני כמה שנים ביקשתי מדויד לא לשיר את זה יותר משום שהתקוות התנפצו לרסיסים, אלא אם כן נשנה את השם ל'יהיה רע' או 'יהיה עוף'. דויד כמובן לא ציית".
"ישבתי עם שלמה ידוב יקירי והתמסטלנו בספרדית, ב'כתר המזרח', שמעל משרד 'הגר' שלנו, היכן שאריק איינשטיין היה 'מזריק שאוורמה' כלשונו. אני חושב שזה השיר הכי 'היפי' שלי, בשנים שבהן היו לנו שערות ארוכות ומחשבות קצרות, ורצינו לשנות את העולם, אבל העולם לא הסכים".
"זה הייתי אני, ולא נהניתי מזה. קצת התעודדתי כשבוריס, השכן הזקן והגמדי שלנו במושב, אמר לי: 'אתה יודע, הגבוהים יכולים אולי לשחק כדורסל ולהחליף נורות, אבל אנחנו הקטנים יכולים להיכנס לכל מקום!' וגם למדתי כבר כשהייתי ילד על התרפיה הזאת: אם משהו עצוב לך ומציק, אתה תמיד יכול לכתוב על זה שיר".
"גם את זה כתבתי על שירה, שאכן הייתה הילדה הכי יפה בעולם, אבל כמובן שאין לי בעיה שהשיר הזה הוא של כולם, שכן אין אמא בעולם שלא חושבת שהילדה שלה הכי יפה בגן ובעולם".
"שיר שתפרתי, כמו חליפה, על אישיותו ותפיסת עולמו של חברי האהוב יצחק קלפטר, שלימד היפר כמוני שמותר לי גם להישען ולנוח".
“בגלל שרבים כבר יודעים, לא אכפת לי להגיד שכתבתי את זה על ענת עצמון, כשהיינו צעירים ואוהבים, אבל לא תמיד ראינו אחד את השני. בגלל שכשהייתי ילד התאהבתי בילדה פוזלת, שלא ספרה אותי, אהבתי גם את הפזילה של ענת, וכתבתי לה באחד המכתבים: ‘איזה כיף לך, כשאת נוהגת, את יכולה לנהוג עם עין אחת ולחפש חניה עם העין האחרת’”.
"שיר בשבחי הידידות, אני חושב שיהודית רביץ נתנה לי את הרעיון. חברים חשובים לדעתי אפילו יותר מהמשפחה הביולוגית האהובה, וכל אחד צריך לפחות אחד, כמו שאמר ניטשה: 'ההבדל בין חבר אחד לאף חבר הוא אינסופי'".
"שיר כועס. יש כל כך הרבה שירי אהבה, ומעט מדי שירי קנאה. אין ספק שישנה פה גם השפעה של השיר 'jealous guy' של לנון. ולא הייתה לי בעיה להגיד לאהובות שלי: 'מותק, אני לא מבטיח לך לאהוב אותך לנצח אבל אני מבטיח לך תמיד לקנא!'"
"שיר אהבה, לא רק לאישה שאיתי אלא גם לברוזה. וגם לספרדים. בלי לדעת מילה בספרדית, דויד ניגן והסביר לי את הטקסטים, ופרט את המנגינה על הגיטרה ואני כתבתי. מפיקי האלבום, שאני ממש לא רוצה להזכיר את שמם, אמרו לנו שהתקליט לא יימכר, והם מפסידים כסף, ויקנו אותו, 'רק אספנים שאוהבים שירים ספרדיים'. היינו טיפשים וצעירים, ומכרנו להם את הזכויות שלנו לאלבום שהיה אולי הנמכר ביותר בארצנו המזמרת. וכמו במקרים רבים, המפיקים הערמומיים מתעשרים, אבל אנחנו נשארים עם השירים!"
"השיר החזק ביותר בתקליט לדעתי. ישנם שירים רבים על אהובות ומעט מדי על זוגות נשואים. כמי שהיה במוסד הזה יותר מ־20 שנה, אני יודע כמה שזה מורכב. והבעל ששולח בעילום שם מכתבים לאשתו הוא המאהב המושלם"
"שיר על סוף עידן התום. שר את זה אריק איינשטיין הדגול, שהיה זמר עם, אבל ממש לא זמר מחאה, והיה לא קל לשכנע אותו לשיר את זה".
"הקדשתי את זה לרעי האמיץ אייבי נתן, לוחם השלום, שבמסעדת 'קליפורניה' שלו כתבתי את השיר. וכמו דון קישוט, גם הוא לא הספיק להביס את טחנות הרוח. זהו גם שיר על לוחמים למען הצדק ואקטיביסטים פוליטיים, שנחלשו, הזדקנו והותשו, והמערכת השתיקה אותם".
"כשאני מסתכל אחורה, כתבתי כל כך הרבה שירי אהבה ובסוף נשארתי די לבד. הרבה יותר קל לי לכתוב שיר אהבה למישהי מאשר ממש להיות איתה. בכל פעם כשהתאהבתי, חיכיתי בסבלנות שזה ייגמר או שהיא תלך לישון ואז אשב לי במטבח ואכתוב לה שיר געגועים ענוג. מה שמאוד מנחם אותי, בגילי, הוא שבנעוריי ובצעירותי, לא היו היכרויות באינטרנט, לא ווטסאפ, וגם לא מילים כמו זוגיות ומערכת יחסים, אבל אולי הייתה אהבה. כתבתי בחיי כל כך הרבה שירי אהבה, אבל הזוג היחיד שהתחתן בשנות ה־70 ולא התגרש זה דויד ברוזה ואני".
"הבדידות יקרה לי, ולמדתי לכבד אותה, וגם להשלים עם זה שאני כנראה לא בן אדם זוגי. וגם כשהייתי, במשך שנים רבות, לא בדיוק שמרתי על כללי המונוגמיה, וכמו שכתב צ'כוב: 'אם היה מנזר שמקבל לא מאמינים, הייתי נכנס אליו מחר'. להיות לבד זה המצב הקיומי שלי, ולכן תקופת הבידוד במגפה לא מפחידה אותי. העולם פשוט הצטרף אל בדידותי. ברוך הבא. כמו כן, אני תמיד שוטף ידיים, לא מתקהל, ואני לא מקנא במישהו שמתקרב אליי פחות משני מטרים".
“שיר שממליץ לא לצאת אם אפשר להישאר בפנים. בימים הרחוקים ההם, רמי קלינשטיין, שהלחין ושר את זה ואני היינו חברים די קרובים, וכתבתי לו שירים. הייתה לו אז צעקה וזעם קודר. חשבתי שהוא יהיה ברוס ספרינגסטין, אבל הוא נהיה למשהו אחר”.
"הצורה הטהורה והקדומה ביותר של השירה היא התפילה, ואני חושב שבשיר הזה אני קצת נוגע בזה. רבים נוטים לחשוב שזהו שיר עצוב שמשום מה הפך לשיר אבל שמתנגן ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, אבל הוא נכתב, כמו שניסיתי כמיטב יכולתי בשירים אחרים, לאהבת האדם ולתפארת האל, כפי שאני מרגיש אותו".
"שיר על אפסותו של האדם, שנכתב במקור בצרפתית. אריאל זילבר היה שכן שלי ברמות השבים. זילבר גידל צנוניות שאף אחד לא רצה לקנות, ובערבים היינו נפגשים, ולא שיערתי שבעתיד הוא יהיה דתי ולאומני. היה בו תום של ילד ששבה את ליבי. ישבנו על מדרגות הבית שלי עם ג'וינט ענק. והיה לי מאוד קל איתו. כמו ב'ככה את רצית אותי', גם השיר הזה נכתב לפני שסיימנו את הג'וינט".
"גם בשיר הזה, שמוליק קראוס השיכור דחק בי לכתוב את זה מהר, וגם דפק לי שתי סטירות. כתבתי מהר וקצת פחדתי ממנו, אחרת איך אפשר להבין מילים 'שמש כמו ביצה קשה'?
“אני זוכר שאחרי ששודר השיר, התאספה חבורת נשים חסודות ופמיניסטיות באולפן טלוויזיה, שהוקיעו אותי כשוביניסט וכסקסיסט שלא מרשה לנשים לבכות, מה שהוכיח לי שגם פמיניסטיות יכולות להיות מטומטמות".
"היה נפלא לעצור לרגע ליד בית עלית ברמת־גן ולהסניף, וחבל שגם את הבית הזה הרסו, כמו שעושים פה לכל מבנה היסטורי יפה, ובמקרה הזה, גם מתוק. בגלל השיר הזה הכרתי את מי שיהיה חבר הנפש הקרוב שלי, דוד מושביץ, שהיה אז מנכ"ל עלית והזמין אותי לנשף של החברה. למרות השוני המוחלט בינינו, הוא עורך דין מבריק ואני משורר תימהוני, נרקמה בינינו חברות אמיצה לאורך יותר מ־40 שנה. והכל בגלל הריח".
“כרוניקה של אהבה שהסתיימה. למרבית הפלא, יש גם פרידות לא עצובות!”
"בילדותי, חיפה הייתה הפריז שלי, והשעות היפות ביותר שלי היו בקולנוע 'ארמון' שבעיר, שהיה בית הכנסת שבו נשמעו תפילותיי לג'יימס דין, ואחר כך גם התאהבתי קשות בנטלי ווד. וכששואלים אותי היום מה הכי אהבתי בנהלל, אני עונה בלי היסוס: 'האוטובוס לחיפה'".
"כל חיי הם סיפור בריחה מהארץ הזאת בניסיון למצוא ארץ שלווה, רחוקה ואחרת. ככתב 'מעריב' גרתי שש שנים בלונדון, בניו־יורק ובבוסטון, אבל איזו רוח חזקה ממני, כמו זאת שהעיפה את דורותי מ'הקוסם בארץ עוץ', החזירה אותי לכאן שוב ושוב. מעולם לא הבנתי איך אפשר להתגעגע כל כך למקום רע, ואני חושב שהקשר שלי לכאן הוא בעיקר השפה העברית, שמתה אלפיים שנה ולפתע קמה לתחייה, כיפהפייה גותית, ואני מחזר אחריה, לא יכול לא לכתוב ולא לחלום בשפות אחרות".
בימים אלה מוציא גפן ספר שירים ותרגומים חדש, 'לאט' (הוצאת עברית), שכתב בשנתיים האחרונות. "השירים הם התרפיה שלי. אני בורח אליהם מהמצב וממגפות. בגלל שאני חושב שאני לא רק משורר אלא משורוקר, אנשים יכולים לפעמים לשמוע את הקול שלי כשאני כותב. אני בטוח שהשירים האלה יהיו בהופעות שלי כשיפתחו את השמיים. ספר שירים, בעיניי, הוא כמו אלבום. אתה כותב עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר ואומר, הנה פתאום יש לי אלבום. זה ספר דק אבל חזק".
פורסם לראשונה: 06:12, 31.07.20
