הבמאי אלן פארקר ("אקספרס של חצות") הלך לעולמו
הבמאי הבריטי המוערך אלן פארקר הלך לעולמו בגיל 76. בין סרטיו הבולטים "אוויטה", "תהילה", "מיסיסיפי בוערת", "בירדי" ו"החומה" - המבוסס על אלבומם של הפינק פלויד
אבדה גדולה לעולם הקולנוע: הבמאי הבריטי הנודע אלן פארקר הלך לעולמו בגיל 76 אחרי מאבק ארוך במחלה קשה - כך אישרה היום (ו') משפחתו. פארקר מותיר אחריו מורשת קולנועית נהדרת שכוללת סרטים מוזיקליים כמו "תהילה" ו"החומה" מצד אחד ודרמות מכבידות עוכרות שלווה כמו "אקספרס של חצות" ו"בירדי".
פארקר פרץ לתודעה כבמאי ותסריטאי צעיר עם סרטו הראשון "באגסי מאלון" מ-1976, מותחן פשע מזמר מתוצרת בריטניה שסימן את החיבה יוצאת הדופן שלו לשילוב נעימות מוזיקליות ותכנים לא נעימים בהכרח. שנתיים לאחר מכן עשה צעד ראשון בהוליווד עם המותחן הפוליטי המצמרר "אקספרס של חצות" המספר את סיפורו של צעיר אמריקני שנעצר וסבל מהתעללות בכלא בטורקיה (נעימת הנושא של הסרט מאת ג'ורג'יו מורורדר זכורה כהמנון אלקטרוני משנות ה-70).
פארקר נותר בארצות הברית כדי ליצור את הסרט המוזיקלי "תהילה" ב-1980, ממנו יצאו אין ספור להיטים, וכן סדרת הטלוויזיה המצליחה שהגיעה בעקבות הסרט. עם זאת, היצירה הבולטת והזכורה ביותר של פארקר היא כנראה זו שנולדה שנתיים לאחר מכן מתוך שיתוף הפעולה שלו עם רוג'ר ווטרס ולהקת הפינק פלויד, "החומה" - פנטזיה מוזיקלית אפלה ומלאת ביקורת חברתית על הפוליטיקאים, מערכת החינוך והאלימות. "החומה" ושיר הנושא הנודע של פינק פלויד מיצבו את הבמאי כעילוי ויוצר ייחודי בנוף הקולנוע המסחרי. גם כשמדובר בנושאים מכבידים ומטרידים ולא מסחריים בעליל.
כך בדרמה האמנותית "בירדי" (1984), בו מככב מת'יו מודין בתפקיד צעיר תימהוני בעל תשוקה לציפורים שנפשו מרוסקת על ידי הממסד הנוקשה הכולא אותו במוסד לתשושיי נפש. "לבו של אנג'ל" (1987) היה המקרה הראשון בו עבד כבמאי עם כוכבי על הוליוודיים כמו רוברט דה-נירו ומיקי רורק, והתוצאה של ניסוי זה: מותחן מסויט ומסוגנן המתרחש בדרום המיוזע של ארצות הברית ושנחשב על פי רבים ליצירת מופת. הצלחת "לבו של אנג'ל", שעלילתו הדמיונית מתחוללת בניו אורלינס, הותירה את פארקר בארצות הברית - הפעם במיסיסיפי, שם התנסה במותחן פוליטי מן המציאות "מיסיסיפי בוערת" (1988), בכיכובם של ווילם דפו וג'ין הקמן, המגולל את מקרה הרצח של שלושה פעילים חברתיים על רקע הקמפיין לשוויון של אפריקנים-אמריקנים במדינה הנגועה בגזענות.
לפני ששב למולדתו בתחילת שנות ה-90 כדי להוביל את הפקת הדרמה המוזיקלית הפופולארית האהובה "הקומיטמנטס" (1991) על כל הלהיטים שיצאו ממנה, הספיק פארקר לביים דרמה פוליטית נוספת מעבר לים "בוא תראה את גן עדן" (1990) בכיכובו של דניס קווייד העוסק בסיפור שלא סופר על התושבים היפנים של ארצות הברית שנכלאו במחנות מאסר על רקע מלחמת העולם השנייה והמתקפה בפרל הארבור.
בשלב זה של הקריירה, פארקר האט את הקצב ולקח על עצמו פחות ופחות פרויקטים. ב-1994 שיתף פעולה עם שורה מרשימה של כוכבים בדרמה הקומית התקופתית "הדרך לוודוויל" המגוללת את מעלליו של ד"ר קלוג, המטפל הסהרורי. למרות נוכחותם של אנתוני הופקינס, בריג'יט פונדה, ג'ון קיוזק, מת'יו ברודריק ודיינה קארווי, הסרט נחל כישלון בקופות. פארקר התאושש ממעידה זו במהרה עם העיבוד שלו למחזמר "אוויטה" (1996) מאת אנדרו לויד וובר ובכיכובה של מדונה.
פארקר הספיק לביים עוד סרט אחד, "האפר של אנג'לה" (עם רוברט קרלייל ואמילי ווטסון), אשר כשל בקופות ב-1999, לפני שחתם את העשייה שלו כבמאי ארבע שנים לאחר מכן עם "סיפורו של דיוויד גייל" (בכיכובו של קווין ספייסי וקייט ווינסלט) שגם הוא אכזב מסחרית וסימן את תום הקריירה של הקולנוען הבריטי, רגע לפני יום הולדתו ה-60 ועל רקע הקושי ההולך וגובר להפיק יצירות אמנותיות גדולות.
בראיון ל"גארדיאן" ב-2017 סיפר כיצד החליט לפרוש מעסקי הקולנוע שהפכו למסחריים וקשים לביצוע. "כתבתי תסריט עכשווי אנרכיסטי - מעין גרסה של 'הקומיטמנטס' בגלאזגו אבל עם הומור שחור", הוא נזכר, "חבר שלי הבטיח שיממן את כל ההפקה. אבל כשזה הגיע לחלק הסגנוני, היה לי ריב איתו בנוגע להקצאת תקציב למחלקת העיצוב האמנותי לצורך תחקיר לוקיישן. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. זה לא רק שהחבר אכזב אותי, אלא גם שאני נהייתי מאוד תקיף עם הזמן. להילחם על סרטים ולהחליף מהלומות עם אנשי הממון הפך לטבע הבסיסי שלי ולא אהבתי את זה. החלטתי לשים סוף לפרויקט ולקריירה שלי".
מאז 2003 פארקר לא ביים יותר, אולם הוא היה ידוע בבריטניה כמי שמקדם קולנוענים מקומיים ותומך בהם. בגלל פעילות זו, ובגלל העושר המגוון והסגנוני שהותיר מאחוריו עם שלל סרטים שעיצבו רבים מאיתנו, מדובר באבדה גדולה.
