לספי שקד יש מסר קריטי להעביר לבנימין נתניהו: תעשה קרחת. "עבדתי עם נתניהו ב-2009 והוא האיש שהכי הרשים אותי מכל המנהיגים שפגשתי. יש בו אלמנטים צ’רצ’יליאנים", הוא אומר. "נפגשתי עם עשרות מנהיגים בעולם שמשוויצים שהם פגשו אותו. אבל מה שקורה עכשיו? אני לא מבין את האסטרטגיה שלו. הוא ממש לא בכיוון. הייתי אומר לו: 'קודם כל אתה מגלח את השיער. קרחת ברוס וויליס! אתה מחליף את החליפה בחולצת פולו שחורה, ואתה מתחיל את היום שלך בשש בבוקר כשאתה מדבר אל העם בפייסבוק' לייב' ומספר להם איך אתה הולך להזיע היום בשביל להציל את הכלכלה של ישראל. אתה מוותר על המשכורת שלך, כי כל עוד אתם בחל”ת אני בעל"ת - עבודה ללא תשלום. יש לך מספיק כסף".
עוד כתבות למנויים:
תרשה לי לפקפק בהצעה האחרונה שלך. אולי מה שהיה הקש האחרון זה הבקשה שלו להחזרי מס של מיליון שקל כשמאות אלפים מובטלים.
"התזמון היה שגוי. העם הזה עכשיו בשעתו הקשה ביותר מאז יום כיפור. חוץ מזה, העם הזה צריך אבא, אז מיד תפסיק את הריבים עם בית המשפט. הרי כדי לנצח אותם בתדמית שלך - אסור לך לריב איתם. אתה צריך לעשות משהו בשביל המדינה כדי שיגידו, 'וואלה, אנחנו איתו'.
"השמאלנית הזאת בהפגנה עם הסיר על הראש, גם אותה אם הוא מחבק ואומר, 'תקשיבי יהיה בסדר, אני הפסקתי לקחת משכורת וכל ה-4,000 איי-קיו שלי עובדים עכשיו כדי להציל את זה', היא הייתה מחבקת אותו. גם היא צריכה אבא. לנתניהו אולי הייתה ואולי יש הזדמנות פז לנקות את כל הנגטיב שלו, כי זה מקרה מאוד מיוחד שבו האינטרס שלו כמותג נתניהו והאינטרס של מדינת ישראל לצאת מהברוך הנוראי הזה - הם אותו אינטרס. אז תתחיל לעבוד בזה במקום לפלג".
שקד אמנם מדבר מביתו המופז בפורטוגל, אבל אי-אפשר לטעון שהוא לא מחובר בחבל הטבור לישראל. רק לפני שבועיים, למשל, הוא התעורר להודעה בפלאפון שגרמה לו לקפוא. בחדשות מישראל נראה בן הדוד הצעיר שלו, אזוק ומובל למעצר אחרי אחת ההפגנות הגדולות בבלפור. שקד לא מעוניין להרחיב. הוא חושש שהפרסום יזיק לבחור, אבל אולי גם לו - כיום יועץ פוליטי בינלאומי ובעבר פרסומאי עם התמחות בניסוח המיינסטרים הישראלי - יש מה להפסיד משיוך מובהק למחנה כזה או אחר. ועדיין, משפחה זאת משפחה.
"זה היה נורא", הוא משתנק בטלפון גם עכשיו. "הוא בחור עדין שלא מבין איך זה קרה לו".
מי לא מבין, אתה או הוא?
"אני בטוח לא. היה לי מאוד קשה לראות את הווידיאו הזה. מאוד. ההפגנות האלה נכנסות לי ללב ומצד שני מדכאות אותי. זה דברים שרואים במדינות עם בעיות. שראיתי בקטלוניה לפני חצי שנה. זה גם מרשים, אבל בסוף זה בעיקר עצוב שבזה מתעסקים עכשיו, בעיקר כשהכלכלה ממש במצב זוועתי. ומה שנורא זה שאני מאמין שיהיה יותר גרוע".
תגדיר יותר גרוע.
"אני בקשר עם חברים ומשפחה. קשה להם. אנשים נדפקו. זו לא חארטה. יש בישראל אנשים רעבים. אני לא מעלה תמונות של הבישולים שלי באינסטגרם כבר חודש וחצי מאז שהבנתי שיש אנשים רעבים! העירו לי על זה והפסקתי. על זה ועל הפילוג ועל הריבים בזמן כזה, אני בוכה כל יום".
בוכה-בוכה?
"כן. לפני שבוע הורדתי את הילדות בגן, ואמא של אחד הילדים שאלה אותי על המצב בישראל. זו הייתה פעם ראשונה שמצאתי את עצמי משקר כדי להוציא את ישראל טוב, כשאני יודע שהמצב הוא רע. לא הייתי צריך לייפות. בפעם הזו נכנסתי לאוטו והתחלתי לבכות. לא הצלחתי להפסיק. עכשיו יגידו בארץ מה הטמבל הזה יושב בפורטוגל ומדבר עלינו? אז כן. גם אם אני רחוק - כואב לי ואני לא יכול להתנתק".
כבר כמה שנים הוא חי בקשקאיש, פרבר מועשר של ליסבון, עם אשתו לוקה, דוגמנית לשעבר וכיום שותפה בחברת רילוקיישן שמלווה אנשים אמידים שעוברים לפורטוגל, והתאומות סיינה וסאמר, בנות ארבע וחצי. הם הגיעו לשם בעקבות עיסוקו של שקד בשנים האחרונות. הוא השותף הסולידי של משה קלוגהפט, היועץ הפוליטי המצליח. לבד שקד עבד בין היתר עם נתניהו, ויחד הם אחראים לכמה מהקמפיינים הנפיצים והאפקטיביים שהיו כאן. בשנים האחרונות הם עובדים בעיקר באירופה. מאחוריהם ייעוץ פוליטי ברומניה, אוסטריה, קוסובו וגיאורגיה וייעוץ לגופים בינלאומיים. לפניהם: כיבוש היקום.
כמו בארץ, גם בחו"ל הם משתמשים בנשק לא קונבנציונלי מול היריב. הם גם בדרך כלל זוכים. אלא שאז הגיעה הקורונה וסחפה הכל. "בינואר-פברואר נסעתי כל הזמן באירופה בענייני עבודה", הוא אומר, "ואני כבר מתחיל לראות שבסין קורים דברים רעים. בפברואר שמתי מסכה, הייתי הראשון במטוס. חשבו שאני משוגע. הייתה לי גם טכניקה מיוחדת איך אני הולך לשירותים במטוס: מוריד את המים עם הרגל ולא נוגע בברז, לוקח נייר בלי לגעת במתקן, לא עומד קרוב לאנשים".
הגיוני. הרי מה זה התנהגות כפייתית או טקסים? סוג של ניסיון לשלוט בחרדה.
"נכון. קורונה היא משהו שעלול לקרות ונורא אם הוא קורה אבל יותר מזה, המחיר של הפרנויה סביבה הוא מטורף. יש כמה אנשים שאני מכיר שלא יוצאים מהבית שלהם. חודשים. ברמה שמביאים להם אוכל לדלת. לפני שבועיים הייתי באיזה קוקטייל שהיו שם 50 איש והיו נשיקות, שזה חובה בפורטוגל, ואיכשהו נשאבתי. לא רק שלא ישנתי בלילה, היו לי ייסורי מצפון כאילו הייתי באורגיה. למחרת הייתי אמור לפגוש את השגריר הישראלי שהוא איש מבוגר, וכל כך חששתי שביטלתי את הפגישה. מאז אני מתרחק מקוקטיילים".
אתה מאלו שחושבים שהקורונה זה עונש על משהו שעשינו?
"לא יודע אם זה עונש, אבל מאז תחילת המשבר הפסקתי לאכול חזיר".
מטעמי אמונה?
"לגמרי. אמרתי לקראת סוף העולם אולי כדאי. זו מחווה כזאת של היי, הבנתי. מצד שני אני עדיין אוכל שרצים".
את היכולת הווירטואוזית לרקוד על שתי החתונות וגם על הבר האקטיבי - בלי חזיר, עם פירות ים, עם אמונה, אבל בלי דת - הוא התחיל לדברר כבר בתקופת הזוהר שלו כפרסומאי. היד שלו תמיד הייתה על הדופק של המיינסטרים הישראלי. וכאחד מהפרסומאים הטובים שהיו כאן בתחילת האלף, הוא תמיד היה בית אריזה מעולה. כולן היו בנותיו: מ"זה לא אנחנו זה התפוזים", דרך "את הכי יפה כשנוח לך" ועד "סתם כי בא לי לדבר".
גם התדמית שלו עצמו הגיעה באריזת מתנה: חבריו מתקופת הפרסום מכנים אותו עד היום "בן אדם הצגה". בישראל של אז פרסום היה מקצוע לוהט, ושקד היה נער הפוסטר שלו. סוג של רוקסטאר, כולל מכונית הספורט, חברה אנונימית בשם שרי גבעתי ושיפוט בריאליטי "הדוגמניות". היום, באופן כללי, הוא מעדיף לדבר רק על ההווה. תוהה מה יגידו הקליינטים הרציניים.
אבל הוא לא נולד מהים. שקד גרסת 2020 הוא רק מהדורה משוכללת של עצמו. הכישרון אותו כישרון, אבל במקום לשכנע שמה שמפריד ביניכם לבין האושר הוא זוג כפכפים - כיום הוא מתיישב על התדר הרגשי הזה כדי לקדם פוליטיקאים ואנשי עסקים. רק הצורך שלו בחיזוקים נעלם. עכשיו הוא מעדיף את אחורי הקלעים. המגפה גם דרשה ממנו ומשותפו הטמעה של העולם החדש, והם השיקו את שירות By far, שמאפשר לפוליטיקאים ולגופים מסחריים לעבוד איתם גם בזום.
"בימי הקורונה יש לקוחות מעניינים", הוא מהרהר. "פנה אלינו מישהו שרוצה לעשות טינדר לאנשים עם בדיקה סרולוגית חיובית לקורונה. עכשיו הוא מגייס. פנה אליי אוליגרך שרוצה שלאשתו יהיה שני מיליון עוקבים באינסטגרם. בואי נגיד שהוא יכול להיות רגוע".
מה ההבדל בין ההתמודדות הישראלית עם הקורונה לפורטוגל?
"אם בישראל אני אקח את כל האווירה ואזקק אותה למילה אחת מאז תחילת הקורונה, זה כעס. בפורטוגל זה פחד. כשכל הסיפור הזה התחיל, התחלתי לייעץ פה לסגן יו"ר האופוזיציה שהוא גם רופא שמתמחה במגפות. הוא אמר שאלוהים הפגיש אותנו. היה לו המון מה לתקשר החוצה לציבור הפורטוגזי ולי היו חרדות מהנגיף, אז אני קיבלתי רופא מומחה והוא קיבל יועץ קמפיינים בינלאומי. הדבר הראשון שאמרתי לו זה שבישראל, כשיש מלחמה, תמיד האופוזיציה עוזבת הכל, מפסיקה להתקיף את הממשלה ומגבה אותה.
"אמרתי לו, בוא נעשה פה אותו הדבר. הייתה אמורה להיות לו הצעת אי-אמון באותו יום והחלטנו שהוא יגיד ישר: 'אני מכניס את כרטיס חבר הפרלמנט לארנק, ומוציא את כרטיס הרופא. אני לא מגיש אי-אמון, במקום זה אני מנצל את שלוש הדקות שנוצרו לי כדי לפנות לציבור הפורטוגזי. ושם הוא נתן נאום מאוד יפה שבעצם גרם לכולם להישאר בבית עוד לפני שהתחיל הסגר. נאום מרגש שנהיה ויראלי בפורטוגל וגם בברזיל. התוצאה של זה היא שהבן אדם הפורטוגזי ברחוב לא מבולבל".
עם ממשלת האחדות שלנו זה לא כל כך עבד. מה אתה אומר על גנץ?
"הוא הולוגרמה של כאב פנטום של השמאל הישראלי מהמוות של רבין. השמאל הישראלי כל כך מתגעגע לרבין, ובצדק, שהוא מנסה להלביש את המהות הזאת על מישהו שהוא כנראה טיפוס אחר לגמרי. נכון, יש לו עיניים כחולות, נכון, הוא היה רמטכ"ל, נכון הוא ציונות בורגנית ישנה, אבל הוא לא רבין. ולא יהיה עוד רבין.
"גם היום אני רואה חברים שלי שאומרים, 'כן יש עכשיו את איזנקוט!' אני אומר להם חבר'ה, אתם בשמאל בחיים לא תנצחו אם תמשיכו לחפש גנרלים דמיוניים. יש לכם מישהו אחד במרכז שמתמיד כבר שנים ועושה עבודה מעולה בעיניי. וזה יאיר לפיד. אז אולי הוא סאחי מדי והוא 'גרה בשינקין' ורמת אביב והוא לא ברור בנושא הקנאביס, והוא היה בטלוויזיה והוא מיינסטרים וזה כמו לאהוב את קולדפליי וזה לא מגניב - אבל יש לכם פה בן אדם שנותן עבודה לא רעה בכלל, ואתם יותר מדי קולים בשבילו. אז תמשיכו ונראה מה יהיה עם הגנרל הבא".
אם כבר שמאל, מה קרה עם תמר זנדברג? נתתם לה ייעוץ בסתר כשרצה לראשות מרצ וכשזה נחשף היא הכחישה.
"זנדברג נבהלה והתבלבלה. היא הייתה פותרת את זה בשנייה ובגאווה. היא רק הייתה צריכה להגיד: 'כן, עבדתי איתו. הוא מקצוען ובשביל להביא עשרה מנדטים למרצ אני אעבוד עם כל מי שצריך. אפשר להתקדם'. אנחנו מסתכלים על דברים כאלה בעיניים מקצועיות. ובעיניים כאלה זה היה נראה כמו טעות נוראית. במקום להגיד 'כן, עבדתי איתו' - היא שיקרה. אבל מבחינתי זו עבודה. אין פה מקום לרגשות" (זנדברג מסרה בתגובה: "אני לא מכירה את ספי שקד. מעולם לא פגשתי אותו או שוחחתי עימו").
את הענייניות הקרה הזו שהשאירה את הרגשות בניינטיז, היכולת הכמעט-מתמטית להפוך כל סנטימנט לטראפיק, שקד וקלוגהפט חולקים במשותף. בכל השאר, האיש שחילץ את שקד מעוד פרסומת לבורקס הוא על פניו הנגטיב המוחלט שלו. קלוגהפט הוא דתי, ממושקף, תוצר קלאסי של הציונות הדתית. יש שטוענים שהוא יותר אידיאולוג מקמפיינר, כולם מסכימים שהוא יסודי וחרוץ, וחלק טוענים לשיטות עבודה אקזוטיות.
השניים הכירו בקמפיין של הבית היהודי ב-2012. הסלוגנים שלהם, "משהו חדש מתחיל" ו"בנט זה אח", הפכו את הבית היהודי ממותג עייף - להצלחה מסחררת. "אני זוכר שקלוג בא אליי הביתה", שקד נזכר בתחילת היחסים. "לדעתי זה היה באוקטובר 2012, ובדיוק הייתה אזעקת טילים. אולי הראשונה".
וזינקת לזרועותיו?
"גם אם הייתה נופלת פצצת אטום לא הייתי מזנק לזרועותיו, אבל רציתי לגמרי לזנק לכיוון חדר המדרגות והוא כזה, 'מה אתה עושה? בוא נמשיך לדבר עבודה'. הוא היה שותף מדהים מ-2013, אבל רק ב-2015 התחלנו באמת להיות חברים".
טוב, אתם קצת הזוג המוזר.
"זה כמו שתיקחי פלייבוי תל-אביבי מזדקן ובחור צעיר עם כיפה, אבל שניהם נורא אוהבים לנגן על כינור. אז נכון, אין הרבה על מה לדבר אבל כשהתחלנו לנגן על הכינור יחד, כלומר לעשות קמפיין, זה היה מושלם. הבנו את זה ישר. והעבודה המשותפת חיפתה על הבדלים תרבותיים קשים שהיו בינינו".
9 צפייה בגלריה
''אי-אפשר להמציא מחאה, אפשר להצית אותה''. שקד עם השותף לייעוץ האסטרטגי הבינ''ל, משה קלוגהפט
(צילום: אלבום פרטי)
בוא נדבר על שיטת העבודה החביבה המיוחסת לכם: ליזום מחאות מבוימות. למשל מחאת כלי הרכב, כשהכנסתם את אובר לעבוד בארץ.
"שמעי, אי-אפשר להמציא מחאה. אפשר להצית אותה, אבל לא לייצר אותה. הכעס צריך להיות כבר קודם אצל האנשים. איאפשר להמציא אותו".
מה בעצם אתם עושים כיועצים פוליטיים?
"לכל מפלגה או מועמד יש את הקולות שבטוח יבואו אליהם: רונית הביביסטית בטוח תצביע לביבי. אז אותה צריך לשלהב. לשמור אותה מוכנה לריב כל הזמן בשביל המותג. יש כאלה שבחיים לא יצביעו לו, כמו אלדד יניב. בו צריך להשתמש כדי שהוא יריב עם רונית הביביסטית וישלהב את ה'בייס'. ויש את הקהל הכי מעניין, אלה שכרגע לא מצביעים לאותה מפלגה אבל אפשר לשכנע אותם בעזרת טיעון מיוחד. ואנחנו יודעים לזהות אותם. גם דרך מחקר וגם דרך הרשתות, לזהות מה המסרים שצריך לתת להם ולהעביר את המסרים האלה הכי מהר, הכי זול והכי חזק".
באיזה קמפיין ישראלי שלך אתה הכי גאה?
"לש"ס ב-2015, ('השקופים'). אני מאוד גאה בקמפיין הזה. אחרי כל כך הרבה ארצות שעבדתי בהן, דווקא בש"ס הרגשתי הכי בחו"ל. תרבות אחרת, פשקווילים, תחנות רדיו שהם מקשיבים להן בטלפון. זה היה אחר. הנאה שלא נגמרת. בש"ס אני הייתי בכותרות של התקשורת החרדית. זה לפתוח כל בוקר 'קול ברמה', שזו התחנה אנטי-ש"ס, ולשמוע אותם אומרים כל בוקר 'ספי שקד הוא אידיוט'. זאת חוויה מאוד מאפסת".
מאיפה הגיע הרעיון שדרעי ישתמש בבצל כדי לבכות בסרטון לקמפיין?
"אין לי מושג. לא הייתי שם באותו רגע. מישהו נתן לו את הבצל כדי שיבכה, ובתור מנהל הקמפיין אני לוקח על זה אחריות. אבל אם אני הייתי רוצה שהוא יבכה הייתי פשוט מראה לו את הסקרים. לדעתי עמדנו על ארבעה מנדטים באותו יום. אבל יום אחרי שעניין הבצל יצא, ישבתי במסעדה עם לוקה ופתאום הגיעה אליי צלחת עם בצל חתוך לשולחן. זה נורא הצחיק אותי".
הבית היהודי, ש"ס, "אם תרצו" בהמשך. חברים שלך מתקופת הפרסום אמרו, "ספי היה מרצ ומכר את נשמתו לשטן בשביל כסף"?
"לאנשים מותר לשנות את דעתם. בגיל 15 אחרי קו 405 הייתי כהניסט. בצבא הייתי יותר מרצ. גם בפרסום. אבל קרה לי משהו שקרה להמון ישראלים: יצאנו ממקומות וירו עלינו, אז אתה הופך להיות יותר ימני או מרכזי. ובלי קשר, אני יכול לעשות קמפיינים גם לאנשים שאני לא מסכים איתם. זאת עבודה. עם בנט ועם ש"ס קיבלתי המון ביקורות והמון עלבונות, אבל אני גאה בקמפיינים האלה. ובצד השמאלי יש פחות סובלנות מהצד הימני, דרך אגב. אבל אני לא אייצג מישהו שלא ציוני".
והיה גם הקמפיין ההוא של "אם תרצו", או בשמו העממי "קמפיין השתולים". דובר עליו הרבה. הוא הפך את השמאל לקללה.
"שוב, אנחנו מקצוענים ומי ששוכר את שירותינו - אנחנו נעשה את העבודה הטובה ביותר. בזמנו זה היה פרובוקטיבי, היום פי אלף קורה בטוויטר כל דקה, מימין ומשמאל. היום זאת תקופה אחרת ולא הייתי עושה את זה. צריך לשים דברים בקונטקסט שלהם".
אז אתה לא מתחרט?
"האם היום הייתי אומר את זה? לא. היום, עם מיליון מובטלים ופילוג בשיא - צריך רק להרגיע בישראל".
הוא גדל בשנות ה-80 בראשל"צ מערב, במשפחה של שלושה אחים וזוג הורים שעד היום, הוא אומר, הוא עושה הכל הפוך מהם. "זה היה בית שאין בו אהבה", הוא אומר. "ההורים שלי התגרשו בשנות ה-20 שלי. בואי נגיד שזה לא היה כיף. אבל לא היה כיף גם לפני זה. אני זוכר את עצמי בתור ילד אומר להם 'תתגרשו כבר'. לגדול בבית שההורים לא מסתדרים, שאין בו אהבה, גורם לך להכניס המון אהבה לבית שלך שאתה בונה. התפקיד שלי הוא להעצים את הבנות שלי כדי שכשהן ייצאו לעולם, בניגוד אליי, הן ייצאו אליו כשהן מלאות טוב.
"הטעות הכי גדולה בחיים שלי זה שהבאתי את הילדות האלה לעולם בגיל 42. אני הבנתי מי אני בזכותן. אני נהנה מכל רגע איתן, ואני בוכה על כל השנים שפיספסתי עד שהן נולדו".
ולמה ההורים שלך לא נפרדו קודם?
"לא יודע. לא שאלתי. אבל תמיד רציתי אהבה כי לא היה לי את זה מספיק בבית. שנים חיפשתי את זה אצל נשים, במקומות עבודה, מהמנטורים שלי, מהבוסים שלי. היה המון היבריס שבא מחוסר ביטחון, אבל לא נהניתי גם מהצלחות גדולות בגללו. תמיד היה החשש שבסוף כולם יגלו את הבלוף".
בזמן אמת, קשה היה לראות את חוסר הביטחון מבעד לבליינות. על הדרך הוא הפך לסלב, כשנהיה שופט בריאליטי "הדוגמניות", שהרבה לפני הפי-סי התרשע בכיף על בחורות עם חלום. היום האפיזודה הזו מביכה אותו. "אותי הביאו לשם לשחק את הילד הרע, והייתי מרוכז בלעשות את זה טוב פעם ראשונה בטלוויזיה", הוא מסביר. "באיזה שלב עיתונאית קראה לי 'פיגוע דנטלי'. היא צדקה, כי היו לי אז שיניים עקומות, וזה כאב לי. והבנתי מה המתמודדות הרגישו כשירדנו עליהן. זה היה שיעור שלמדתי בחיים. נכשלתי בו, אבל למדתי".
אבל לפחות זו הייתה תקופה סוערת.
"הייתי יותר צעיר מכל החבר'ה שהובילו את העסק. הייתי ה'וונדר-בוי'. ראיתי דברים. שמעי זו הייתה תקופה אחרת. זה היה לפני 15 שנה, אבל מרגיש כמו 50 מבחינת היחס לנשים. אני זוכר סיפור על משרד שלא עבדתי בו, שמנהל ומנהלת עשו קמפיין גדול. הוא קיבל במתנה ב-מ-וו והיא קיבלה ניתוח אף שהיא לא ביקשה. וזה היה נראה לנו טבעי!''
הוא כבר הגיע להיות שותף במשרד בינוני כשהחליט שאינו יכול עוד. גם היום הוא זוכר בדיוק את הרגע שהוא מבין את הצייטגייסט, ובורח מהמקצוע. "אני זוכר את עצמי נוסע ברוטשילד בתקופת המחאה ב-2011 ומבין פתאום שאנשים שונאים מותגים, ושכל מה שאני עושה עד עכשיו זה לבנות מותגים. זה כבר לא היה כמו בימים הטובים של הפרסום שאנשים היו באים אליי ושואלים אז מה תהיה הפרסומת הבאה של קסטרו. לאנשים נשבר".
מה הבנת בדיעבד?
"אני חושב שהייתי צמא להכרה אז. בודד. מבולבל. נכנסתי בגיל מאוד צעיר לעולם של הפרסום שהיה אז מאוד זוהר, ולקחתי דוגמה מהאנשים הלא-נכונים בדברים הלא-נכונים לפעמים. לא באמת אהבתי את זה. זה לא באמת איתגר אותי. הייתי בתקופה די בודדה".
את אשתו לוקה, בת 35, הוא פגש ‑ כמה מתבקש - על סט של פרסומת שמעולם לא יצאה ב-2007. "אחרי חצי שנה הצעתי לה להתחתן. הבנתי ישר. ראיתי הרבה נשים יפות, אבל לא ראיתי אישה כל כך יפה עם לב כזה טוב וחדה".
"הדבר הראשון שחשבתי היה מי זה החתיך המעצבן הזה?", לוקה נקרעת מצחוק כששקד מעביר לה את השיחה. "הקטע הוא שכמעט לא הגעתי לליהוק של הפרסומת. זה היה גורל. בכלל היה לי חבר רומני אז. אבל הייתה כימיה מטורפת. למחרת אמרתי לאמא שלי שאני עוברת לישראל, והיא צחקה".
ב-2016 הם עברו לאירופה. ערים כמו ברלין או לונדון היו להם קרות מדי, אז הם התחילו מברצלונה ומשם עברו לקשקאיש. "הגענו לקשקאיש בפעם הראשונה ב-2013 והתאהבנו ישר", מסביר שקד. "זאת עיירת גלישה פורטוגזית שהיא היום מרכז לזרים מכל העולם שעובדים באירופה, ורוצים חיים שקטים שטופי שמש. יש לנו כאן הרבה חברים".
קל להסתכל על החיים של השניים כפרסומות לדיאט קולה, אבל במציאות, כמו תמיד, הכל היה מורכב יותר, שלא לומר בלתי אפשרי להכלה. אחרי שנים שהמתינו עם ענייני ילודה מתוך החלטה מודעת, כשהחליטו שזה הזמן - התברר שזה לא קל בכלל. "ההיריון היה גיהינום", נזכרת לוקה. "כל ההתחלה. ומשבוע 20 ומשהו - אישפזו אותי. נתנו לי עשרה אחוזי סיכוי שהילדות ישרדו. אני זוכרת שאמרו לי שאין סיכוי שהן יוצאות בלי מומים, שהם ממליצים לסיים את ההיריון. אני הייתי במיטה, אבל ישר אמרתי לא".
ספי: "אני חייב הכל ללוקה. היא התעקשה לא להפיל. הייתה שמירת היריון מחודש מוקדם. בילינו כמה חודשים באיכילוב. הם היו מדהימים. אני זוכר שרופא בכיר ראה אותי עומד למטה עם חבר וצוחק ואומר לי, 'אל תחייך! יש לך עוד הרבה לעבור'".
הוא לא הבין עד כמה. התאומות של הזוג נולדו בחודש שביעי, והגיעו הישר לטיפול נמרץ בפגייה, המוכרת לאמהות גם כמקום המפחיד ביותר בעולם.
"שבוע 33, רעלת היריון, דימום באף, לחץ דם גבוה והידיים והרגליים התחילו להתנפח", לוקה משחזרת. "כשאמרו שאני הולכת ללדת החליטו לעשות קיסרי חירום. אני לא האמנתי. זו הייתה קומבינציה של 'אי-אר' ו'האנטומיה של גריי' יחד, ובלי חתיכים. שמונה אנשים בחדר צועקים, ואני אומרת להם, 'בעלי ברוטשילד בפגישה, הוא לא פה'. הוא לא הספיק להגיע. הייתי לבד. נכנסתי ללידה עם 170 לחץ דם, אבל כנראה מהאדרנלין לא האמנתי שאנחנו יכולות למות. אני בלחץ, אני לא מכירה אף אחד, ופתאום הגיע לי המלאך המרדים ששואל איך קוראים לי והתחיל לדבר איתי ברומנית. משם הכל נרגע".
את זוכרת את הרגע הראשון שראית אותן?
"אני זוכרת שהביאו לי את הראשונה, סיינה, ונתנו לי לנשק אותה ושאלתי כל הזמן למה היא לא בוכה. היא נראתה כמו חזיר חמוד והייתה קצת סגולה. וסאמר ישר צרחה. אבל סיינה מתברר לא נשמה. זה רק הבנתי אחר כך. אחרי זה עשו לי הרדמה מלאה. לא חשבתי שאני אחיה בשביל לראות אותן. הייתי מתעוררת כל כמה שעות ונעלמת".
מי שהיה שם בהכרה מלאה היה שקד. "אני זוכר שנכנסתי לשם פעם ראשונה עם הרופאים ועם אינקובטורים, והולכים מולי במסדרון אנשים ואומרים 'מזל טוב, אבא'. ואז הם מסתכלים לתוך האינקובטור ונהיה להם פרצוף רציני, והם אומרים רק 'בהצלחה’".
לוקה: "פעם ראשונה שראיתי אותן הייתה אחרי יומיים. הסתכלתי עליהן וזו הייתה חוויה מאוד מוזרה. לא אחד הרגעים המאושרים שלי. ראיתי בובות לבנות כאלה והרבה מכשירים מסביב והכל מצפצף. הייתי בהלם. לא בכיתי. חזרתי לחדר ואמרתי לחמותי, 'רציתי להחזיק אותן ולהריח אותן, והיה אסור כי הן היו במכשירים'. רק אז בכיתי נורא. ספי התעקש. אמר 'הן מדהימות, הן זזות'. לא התחברתי אליהן, כי לא החזקתי אותן ולא הנקתי אותן אחרי הלידה. ההנקה נורא עזרה לי להתחבר".
9 צפייה בגלריה
''הסתובבנו בכל העולם וחיינו מעכשיו לעכשיו - וברגע שיש ילדים פתאום צריך לתכנן''
(צילום: Kirill Pervukhin)
ואיך הילדות שינו את הזוגיות?
"אני חושבת שאנשים שהזוגיות שלהם חזקה - זה משנה אותם לטובה. אנחנו היינו מסתובבים בכל העולם וחיים מעכשיו לעכשיו, וברגע שיש ילדים פתאום צריך לתכנן. אני עוברת עכשיו תהליך עם מישהי שמאמנת אותי איך להיות אמא ובזוגיות. לרוב אני נותנת עדיפות לזוגיות שלי, קבענו יום בשבוע שיוצאים, אבל עכשיו בכל מקרה אין לאן לצאת. הכל קל, כי לא צריך לבחור. וספי מבשל, שם לי נרות. לא רע לי בכלל".
ספי: "בואי נגיד שלחזור שיכור הביתה בשתיים בלילה, כשהילדות נוחרות בבית, זה קצת עושה ייסורי מצפון. תראה אותך, הילדות ישנות ואתה חוזר ככה הביתה, אבא. בבוקר זה עובר".
פורסם לראשונה: 07:12, 07.08.20
