דור הוא רווק תל-אביבי בן 36. מאז שהתפרצה הקורונה לחיינו הוא יצא מהבית ארבע פעמים בסך הכול, שתיים מתוכן לבית מרקחת. כבר חמישה חודשים הוא עובד מהסלון. קניות הוא מבצע דרך האינטרנט. את הוריו שנמצאים בסיכון גבוה פגש בפעם האחרונה בראשית מרץ, וכל ערב הוא מדבר איתם בטלפון. את האחיינים הוא רואה בזום. פעילות גופנית הוא מבצע בסיוע אפליקציה, ועל דייטים הוא בכלל לא חושב. לא, הוא לא בבידוד מטעם משרד הבריאות, הוא בבידוד מטעם עצמו. וכן, ברור לו שהוא מהמחמירים. החברים קצת מסתלבטים עליו, בעבודה טוענים שהוא "לקח את המגבלות צעד אחד קדימה" ואפילו אמא שלו חושבת שהוא "קצת מגזים" אבל אם תשאלו אותו, אתם אלה שלא נורמליים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני בסך הכול עושה כל מה שאני יכול כדי לא להידבק", הוא אומר (בשיחת טלפון כמובן), "אני כל כך לא רוצה את המחלה הארורה הזו, ומה שהכי מפחיד אותי זה להדביק אנשים שאני אוהב. זה לא משהו שאני אוכל לחיות איתו בשלום. אני לא מצליח להבין איך אנשים לוקחים את הסיכון ומסתובבים חופשי".
יש שיכנו אותו היפוכונדר או קיצוני. יחד עם זאת, כולנו מזדהים עם העדר הרצון להידבק, וגם אם מדי פעם המסכה עוברת לסנטר, אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים כדי להימנע או לפחות משתדלים.
כולנו? כמעט.
בעולם מסתובבים גם אנשים שעושים כל מה שהם יכולים כדי להידבק בקורונה. אנשים שהסטטיסטיקות המבהילות לא מלחיצות אותם, שהמחשבה על חיבור למכונת הנשמה מתקבלת אצלם בביטול ושהרגע שבו יגידו להם שהבדיקה חיובית הוא כל מה שהם מייחלים לו. איך מגיעים לרגע הזה? אירועים מרובי משתתפים שזכו לכינוי "מסיבות הדבקה".
אל "מסיבות קורונה" מגיעים בעיקר צעירים אכולי תיאוריות קונספירציה שמטילים ספק בעצם קיומו של הנגיף. אחרים מגיעים לשם מתוך רצון "להידבק כבר, להתחסן ולסיים עם זה", אף על פי שאין שום הוכחה לכך שמי שנדבק, חלה והחלים מחוסן לכל החיים ולא יכול לחלות שוב.
בחודש שעבר עלתה מסיבה כזו לכותרות העיתונים בכל העולם לאחר שאחד המשתתפים בה חלה בקורונה ומת בבית החולים המתודיסטי בסן אנטוניו, טקסס. מדובר בצעיר בן 30 שהתוודה בפני האחיות שטיפלו בו על מסיבת ההדבקה ההמונית, שלדבריו נערכה על ידי מישהו שאובחן כחולה בנגיף. "אני חושב שטעיתי. חשבתי שזו מתיחה, אבל התברר שלא", אמר להן.
בהצהרה מוקלטת שמסרה ד"ר ג'יין אפלבי, רופאה בבית החולים, היא סיפרה שהיא מבקשת לשתף את הסיפור לא כדי להפחיד אנשים, אלא כדי לוודא שאנשים מבינים שהנגיף הוא אמיתי ובעל השפעה מהותית על הבריאות, גם על זו של צעירים. לדבריה, בבית החולים שלה היא רואה מקרים נוספים אצל אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. חלק מהם במצב קל יחסית, ואילו אחרים חווים את המחלה בצורה קשה. אפלבי הזהירה כי הנגיף "אינו מפלה", וקראה לציבור לברוח מטרנד המסיבות המסוכן.
השמועות אומרות שמסיבות מהסוג הזה הפכו לנפוצות ברחבי ארה"ב, אבל קיומה של התופעה שנוי במחלוקת - לא ברור אם הבילוי האמריקני החדש אכן קיים, ואם כן מה היקפו. יש הטוענים שצעירים בארה"ב פשוט שמים קצוץ על הגבלות הריחוק החברתי, וממשיכים לצאת למסיבות בדיוק כמו בעבר. אין להם כוונות להדביק או להידבק בנגיף, אבל גם אין להם כוונות לשנות משהו באורח החיים שלהם כדי להימנע ממנו. ואם יגיע? אז יגיע.
מגזין Wired דיווח על סטודנטים באלבמה שקיימו מסיבה עם חולים מאומתים, ואז הימרו על היקף ההידבקות שייגרם בעקבותיה. "מארגני המסיבה הכניסו כסף לקופה. הראשון שיחלה בקורונה, יזכה בכסף", כך סופר בכתבה.
בן רדפורד, סופר וחוקר תעלומות ואגדות אורבניות, הטיל ספק בקיומן של מסיבות כאלה. לדבריו, אולי אי-שם במדינה העצומה והמורכבת הזו יש כמה אנשים טיפשים שנדבקים בכוונה, אולם אין לכך הוכחות מוצקות. על פי רדפורד, כל הסיפורים המדווחים בתקשורת "כוללים את כל המרכיבים האופייניים לשמועות הזורעות פניקה מופרכת".
בין אם מדובר באירועים שוליים שהתקשורת מנפחת לצורכי רייטינג, ובין אם מסיבות קורונה הן תופעה רחבה מכפי שהיינו רוצים לחשוב, האירועים הללו אינם הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה אנשים בריאים לחלוטין עשו כל מה שהם יכולים כדי "להחלות" את עצמם.
למה שאדם בריא יגרום לעצמו לחלות במחלה שעלולה לסכן את חייו? ושאלה נוספת - למה שאדם חולה יסכים לשתף פעולה עם אקט שכזה?
זוכרים איך קלרה קופרובסקי (חנה רוט בתפקיד בלתי נשכח), אמא של אלכס מ"אלכס חולה אהבה", הכריחה אותו לחלוק מיטת יחיד עם אהר'לה במשך שלושה לילות רק כדי שהוא יידבק באדמת? "ד"ר פריד אמרה שחשוב להיפטר ממחלות בגיל צעיר", הטיחה בו כשניסה להתנגד וכולנו צחקנו בקול.
פעם, בשנות ה-60 וה-70, "מסיבות הדבקה" במחלות ילדים היו מקובלות ונפוצות מאוד. לא היה מדובר במסיבות של ממש, אלא במפגשים מאורגנים מראש בין ילדים שחלו במחלת ילדים לבין כאלה שטרם חלו בה, כדי שהבריאים יחלו ויזכו בחיסון טבעי. רשימת מחלות הילדים שהורים ניסו להיפטר מהן באמצעות אותם אירועים כללה אדמת, חצבת ואבעבועות רוח. כולן נחשבות למחלות ילדות לא קשות במיוחד, שכדאי "לתפוס" בגיל צעיר משום שהסיכוי לסיבוכים עולה עם הגיל. עם המצאת החיסונים המפגשים הלכו ודעכו. לרגע היה נדמה שעידן מסיבות ההדבקה הגיע לקיצו, אבל אז שטפו את הרשתות החברתיות קבוצות של מתנגדי חיסונים וחידשו את העניין בהדבקה מכוונת.
חלק ממתנגדי החיסונים מסתפקים בלא לחסן את ילדיהם. אחרים לוקחים את הטיעון הזה שלב אחד קדימה ומחפשים ברשתות החברתיות ילד חולה שיסכים להיפגש עם ילדם הבריא, להדביק אותו ולהעניק לו "חיסון טבעי". באזורים מסוימים בעולם, בעיקר כשמדובר באבעבועות רוח, ההדבקה המכוונת לא כוללת מפגש פנים מול פנים אלא משלוח של פריט מזוהם כלשהו (כמו סוכרייה על מקל שליקק ילד חולה). מומחים סבורים כי הסיכויים להידבק כך באבעבועות נמוכים מאוד, כי הנגיף לא ישרוד זמן רב על פני פריטים מזוהמים. יחד עם זאת, הפריט עלול להעביר מחלות אחרות כמו דלקת כבד נגיפית B, זיהום סטרפטוקוקאלי מקבוצה A וזיהומי סטפילוקוק - מחלות מסוכנות שההורים מעולם לא התכוונו לחשוף את ילדיהם אליהן. בארצות הברית ובמדינות אחרות משלוח כזה באמצעות שירותי הדואר אינו חוקי, אבל אנחנו בשנת 2020 - ואם מישהו מספיק יצירתי כדי לחשוב על להדביק את הילד שלו במחלה באמצעות סוכרייה נגועה, הוא ימצא דרך אחרת לבצע את המשלוח.
בדצמבר 2015 דווח על התפרצות מגפה של אבעבועות רוח בבית ספר יסודי בריטי, שהיה סובלני במיוחד כלפי הורים שסירבו לחסן את ילדיהם נגד המחלה. לפי הדיווחים, 25% מילדי בית הספר נדבקו באבעבועות רוח. המחלה עדיין קיימת ולא הוכחדה לחלוטין.
במקביל להתפרצות בבריטניה, סערו הרוחות באוסטרליה בעקבות פרסום בפייסבוק של הזמנה למסיבת הדבקה באבעבועות רוח. הולי סינגלטון, אם לשני ילדים החברה בתנועה נגד חיסונים, הזמינה את הציבור להגיע אליה לשם הדבקה "טבעית" באבעבועות הרוח שבהן לקו שני ילדיה. רשויות הבריאות האוסטרליות הוקיעו את הפרסום, המסיבה בוטלה בסופו של דבר והמדינה השיקה תוכנית המיועדת להגביר את שיעורי ההתחסנות במדינה.
אבל למה בכלל להתעקש על הדבקה? ובכן, מתנגדי החיסונים מאמינים שלחלות זו הדרך הטבעית והנכונה לחסן את הגוף. ד"ר ליאור הכט, רופאת ילדים, מתחלחלת מהרעיון. "מה שאנשים נוטים לכנות 'מחלות ילדות' הן מחלות מאוד לא קלות", היא מסבירה, "לכל אחת ואחת מהן יש הרבה סיכונים וסיבוכים, ואף שיעורי תמותה ותחלואה מאוד קשים. אם ניקח את החצבת, לדוגמה, אז הסיכון למות הוא 1 ל-1,000. אני לא מכירה הורה שמוכן להיכנס לגן שעשועים עם הילד שלו, להסתכל על מתקן שכתוב עליו "הסיכוי למות הוא 1 ל-1,000" ולתת לילד שלו לעלות עליו בכל זאת - ועוד לא אמרתי מילה על סיבוכים שמופיעים מאוחר יותר. זה כמו פצצה מתקתקת שאף אחד לא יודע עליה ופתאום היא מתפרצת".
יש אנשים שרוצים שהילד שלהם יידבק כי הם מאמינים שעדיף לעבור את זה בגיל צעיר.
"בואו תראו לי את הנתונים שאתם מתבססים עליהם. באיזה מחקר מדובר? איזו קבוצת ביקורת? בתור רופאת ילדים, אני אשמח לראות את הנתונים האלה. אם מדובר בתינוק עד גיל שלושה חודשים אני עוד יכולה להבין, אבל אין שום הבדל בין להידבק בחצבת בגיל שלוש או בגיל שבע. ובכלל, למה לשאול את השאלות האלה? יש חיסון. אין שום סיבה שילד בכל גיל שהוא או מבוגר יחלו במחלה הזו ויתמודדו עם הסיכונים שלה. המחלה הזו הייתה צריכה להיעלם מזמן מהעולם. בשלב הזה של האנושות, היא לא צריכה להיות קיימת בכלל. אם כבר מדברים על זה, יש מחלות מסוימות שהסיכוי לפתח בהן תופעות לוואי קשות וחמורות לאורך זמן גבוה יותר אם חולים בהן בגיל ילדות בהשוואה לגיל מבוגר".
אין סיכונים בחיסונים?
"בוודאי שיש. גם בלחצות את הכביש יש סיכון. יש תופעות לוואי יחסית פשוטות כמו חום או פריחה. ברוב המוחלט של המקרים, התופעות האלה חולפות תוך שעות עד ימים בודדים. הסבירות לחלות במחלות מסוכנות כתוצאה מחיסון היא פי עשרה יותר נמוכה מהסבירות להיתקל בתופעת לוואי קשה של המחלה עצמה שממנה מתחסנים. אם הולכים רק לפי החישוב הסטטיסטי הקר, כשהסיכוי למוות מחצבת הוא 1 ל-1,000 והסיכוי לאיזושהי פגיעה משמעותית מהחיסון כמעט לא קיים, אני לא רואה פה בכלל מקום להתלבטות".
וזה לא רק עניין של הילד הפרטי שלך. מתנגדי חיסונים שמסתפקים בלא לחסן את את הילד שלהם, מהמרים שאולי הוא יידבק מתישהו. מתנגדי חיסונים ששולחים את ילדם למסיבת הדבקה מהמרים על חייו ובריאותו, וגם על חייהם ובריאותם של אלה שיבואו איתו במגע – כמו תינוקות, נשים בהיריון, קשישים ומדוכאי חיסון שעלולים לחלות בצורה קשה.
"לבני אדם יש אחריות על הבריאות של עצמם, ולפעמים האחריות הזו כוללת בתוכה גם את את הסביבה", אומרת הכט. "אני עובדת כעת במוקד קורונה, אני משחררת אנשים הביתה לבידוד. אני אומרת להם: "תקשיבו, אף אחד לא נמצא איתכם בבית ויודע אם שמרתם על בידוד מלא או לא, אבל קחו בחשבון שאם מישהו מבני המשפחה שלכם נדבק ויוצא אחר כך החוצה ומפזר את המחלה, זה לא אתי, לא מוסרי ולא לגיטימי. המחלה לא נשארת אצלכם".
מה לגבי מסיבות הדבקה בקורונה?
(נאנחת) "אנחנו רק עכשיו מתחילים לגלות שגם אנשים שחלו בקורונה בצורה מאוד קלה, או אפילו היו א-סימפטומטיים, המחלה משפיעה על מערכות הגוף שלהם הרבה מאוד זמן אחרי. זה משהו שאנחנו רק עכשיו לומדים אותו. למה לרצות להידבק בזה?"
אנשים שלוקחים את הילד שלהם להידבק במכוון במחלות פועלים מתוך בורות או פחד, אבל לפחות הכוונות שלהם טובות - אין להם רצון אמיתי להזיק לחיי הילד שלהם אלא לשפר אותם. לפי תפיסת עולמם, הם גורמים לילד להיות חולה כדי שאחר כך הוא יהיה "יותר בריא", אבל מה נאמר על אנשים שגורמים לעצמם להידבק בנגיף מתוך ידיעה ברורה שהם הולכים לשאת אותו עד יומם האחרון?
נגיף ה-HIV זוהה לראשונה ב-1981. איידס, המחלה שמופיעה עקב כשל במערכת החיסון שנוצר מהידבקות בנגיף הזה, עברה כברת דרך ארוכה. המחלה המאיימת של הניינטיז, זו שהגיעה במארז מהודר יחד עם אימה, בושה, רתיעה, הר של סטריאוטיפים ותשדירי שירות מבהילים, הפכה ברבות השנים מגזר דין מוות למחלה כרונית, כזו שאפשר לחיות איתה, הודות לטיפול התרופתי המכונה "קוקטייל" שהומצא באמצע שנות ה-90. מדובר במיקס בין כמה תרופות שמצליח למנוע את התפרצות המחלה אצל נשאים (אם הוא ניתן באופן רציף), ולהאריך את חייהם ולהיטיב את איכות חייהם של חולי איידס, שבהם המחלה התפרצה.
למרות הטיפול המוצלח, איידס עדיין מוגדרת כיום כמחלה כרונית חשוכת מרפא ללא תרופה או חיסון, כזו שגבתה את חייהם של למעלה מ-25 מיליון בני אדם ב-30 השנים האחרונות, ולפיכך קשה לדמיין שיש מי שירצה להידבק בה. ובכן, יש.
במקביל לבהלה הכללית, לעלייה חדה במספר המשתמשים בקונדום ולפחד עצום לחלות, נולדה תופעה מעניינת ומטרידה שזכתה לשם באגצ'ייסינג (Bugchasing, בתרגום חופשי: רודפי נגיפים). מדובר בפרקטיקה מינית שבה גברים הומואים מקיימים יחסי מין לא מוגנים עם גברים שנמצאו חיוביים לנגיף במטרה מוצהרת להידבק מהם. אדם העוסק בפעילות זו מכונה "באגצ'ייסר", ומי שמוכן לסייע למאמץ להידבק ומעביר לו את הנגיף מכונה "גיפטגיבר" (giftgiver, נותן המתנה). לרוב הם מחפשים אלה את אלה ברשת.
ב-2003 פרסם המגזין "רולינג סטון" כתבה מקיפה תחת הכותרת "באגצ'ייסרס: הגברים שמשתוקקים להידבק ב-HIV". בכתבה צוטט מנהל שירותי הבריאות בסן פרנסיסקו, ד"ר בוב קבאג', שטען כי רבע ממקרי ההידבקות החדשים באותה שנה היו מגברים שנדבקו בכוונה. קבאג' טען מאוחר מדי כי דבריו הוצאו מהקשרם, אולם ב"רולינג סטון" עומדים מאחורי הסיפור.
תופעת הבאגצ'ייסרים הופיעה כבר כמה פעמים בתקשורת מיינסטרימית. כך לדוגמה, בעונה השביעית של סדרת הדרמה ER ד"ר מלוצ'י מטפל בהומו שרוצה להידבק באיידס מבן זוגו הנשא. מלוצ'י שואל אותו מפורשות אם הוא באגצ'ייסר. בעונה הרביעית של הסדרה "הכי גאים שיש", סטודנט לשעבר של פרופ' בן ברוקנר מבקש ממנו להדביק אותו בנגיף, מתוך רצון לחוות את "המתנה". בן מסרב וכותב סיפור קצר על המקרה.
החל מראשית שנות ה-2000 ניסו כמה חוקרים באקדמיה למצוא את המניעים לתופעה. חלק מהבאגצ'ייסרים העידו כי הם מחפשים את ההתרגשות והאינטימיות הגלומות בפעילות מסוכנת, אבל לא באמת מייחלים לבדיקת HIV חיובית. אחרים שסבלו מדיכאון וממחשבות אובדניות דיווחו על עיסוק בפרקטיקה כסוג של התאבדות, או מתוך בדידות ורצון לחוות את תחושת הקהילה ולקבל את שירותי התמיכה המוצעים לאנשים עם HIV. היו גם אנשים בריאים שנמצאו בזוגיות עם נשא, ורצו להידבק כדרך להישאר במערכת היחסים.
רוב הבאגצ'ייסרים ראו במרדף אחר הנגיף פעילות ארוטית אינטנסיבית, ותיארו את מעשה ההידבקות במונחים כמו "סקס המוות", "שבירת טאבו" ו"האקט המיני הקיצוני ביותר שנשאר". חוקרים הציעו כי תפיסה זו נובעת מהתנגדות קיצונית לנורמות ההטרוסקסואליות הדומיננטיות, וכתגובה לסטיגמות ולדחייה מצד החברה. בתקופה שבה כל הומו בכל מקרה נחשד בהיותו נשא של מחלה מאיימת ומפחידה, היו כאלה שהאמינו שעדיף כבר להפוך את הסטיגמה לאמת. "בניינטיז האמירה 'אני גיי' היתה כמעט שקולה לאמירה 'אני מצורע שחולה במחלה שמיליונים מתים ממנה', מסביר לי א', הומו בן 59 מתל אביב. "היו כאלה שהרגישו שזה כבר לא משנה. אם אתה גיי, אתה בכל מקרה הולך עם שלט על המצח שכתוב עליו 'זהירות, נשא איידס פוטנציאלי לפניך'".
לצד באגצ'ייסרים שחיפשו ברשת אחר פרטנר ספציפי שיגשים את "חלום ההידבקות", התקיימו עד לפני כמה שנים גם "מסיבות הדבקה" - מפגשים מיניים מרובי משתתפים שתכליתם קיום יחסי מין לא מוגנים במטרה להידבק בנגיף.
"מה שעמד מאחורי המסיבות האלה היא ההתעסקות המתמדת בלהידבק ב-HIV והרגשה של 'הקלה' לאחר שנדבקת", מסביר ד"ר רועי צוקר, מומחה ברפואה פנימית ובמחלות זיהומיות. "אם כבר נדבקת, 'זה נמצא מאחוריך', ואתה יכול לקבל טיפול ל-HIV ולהמשיך בחייך ללא פחד מתמיד מפני ההדבקה. אני יודע, עבור אנשים ששומעים את זה מבחוץ זה נשמע קצת אבסורדי, אבל בקרב אנשים שחוו את הפחד מאיידס, ובעידן שבו כבר קיים טיפול טוב ל-HIV, ניתן למצוא דפוסים פסיכולוגיים שיכולים להתאים להתנהגות זו. המסיבות האלה היו נפוצות יותר בעבר ועם השנים הלכו והתמעטו, בעיקר לאחר שנכנס הטיפול המונע ל-HIV".
הטיפול המונע שד"ר צוקר מדבר עליו מתייחס ל-PREP ול-PEP. פפ (PEP) הוא טיפול מונע לאחר חשיפה שמזכיר במובן מסוים פוסטינור, גלולת היום שאחרי שניתן לקחת עד 72 שעות ממועד קיום יחסי המין כדי למנוע היריון. לאחר מכן יעילותה פוחתת. הפפ ניתן לאנשים שקיימו יחסי מין לא מוגנים עם נשא HIV או עם אדם בקבוצת סיכון, ועובד באותו האופן. גם בטיפול הזה יש להתחיל תוך כמה שעות, שכן יעילות הטיפול יורדת ככל שעובר זמן ממועד החשיפה. בניגוד לגלולת היום שאחרי, הפפ הוא טיפול שנמשך חודש שלם, שבמהלכו נוטל המטופל את קוקטייל התרופות המוצע לנשאי איידס. לא ניתן לראות בפפ תחליף ליחסי מין מוגנים, שכן מדובר בטיפול לא קל עם שורה של תופעות לוואי, אולם הוא פתרון טוב עבור אדם שיש לו יסוד סביר לחשוש מהידבקות.
פרפ (PREP), לעומת זאת, הוא טיפול מונע לפני חשיפה הניתן לקבוצות סיכון להידבקות בנגיף. מדובר בכדורים המהווים הגנה טובה מ-HIV עבור אלה שיש בכוונתם לקיים יחסי מין ללא קונדום. אם נוטלים אותם באופן קבוע מדי יום פשוט לא נדבקים. בעצם מדובר בליטול תרופה לכל החיים, כאילו אתה כבר נשא. הפרפ נכנס לסל הבריאות בישראל בחודש ינואר האחרון.
שני הטיפולים הללו הובילו לכך שמרבית הגייז בעולם המערבי כבר לא מפחדים מ-HIV, ולפיכך מאפשרים לעצמם לקיים "סקס ברבק", כלומר ללא קונדום.
שכיחות תופעת הברבק (Bareback או בתרגום חופשי: רכיבה ללא אוכף) - קיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה במודע - עלתה בחדות מהרגע שבו הגיע הקוקטייל לעולם, והיא הפכה ללגיטימית ממש בעידן הפרפ והפפ. מסיבות ברבק, אירועי ענק שאליהם מגיעים משתתפים מכל העולם מתוך מטרה לעשות סקס נטול קונדום, עושות כיום חיל באירופה.
בברלין שבה חיים כ-15 אלף אנשים הנושאים את הנגיף, והנחשבת למתירנית וגיי-פרנדלי במיוחד, מתקיימות לאורך כל השנה מסיבות סקס ענקיות עם המון משתתפים ומעט מאוד קונדומים. בחלק מהמסיבות מתקיימת "רולטת הסקס" - טרנד מפוקפק שהתחיל בסרביה, גלש ממנה למדינות רבות באירופה וזכה לפופולאריות גבוהה במיוחד בספרד. מדובר באורגיה שבה מתקיימים שלושה חוקים: הראשון, אחד מהמשתתפים הוא נשא HIV; השני, למשתתפים אסור לדעת מי מביניהם הוא הנשא, והשלישי - אף אחד לא משתמש בקונדום. הבחירה אם ליטול פרפ לפני היא בידי המשתתפים.
"רוב ההומואים בעיר הזאת נוטלים פרפ באופן קבוע", קובע דור שמתגורר כבר שנים בברלין, "אפילו אני, שלא משתתף במסיבות סקס, נוטל פרפ לצורך הגנה נוספת. זה מסובסד ועולה לי כעשרה אירו כל שלושה חודשים".
גם נדב, בן 30, שהשתתף בעבר במסיבות ברבק ונוטל פרפ באופן קבוע, מסביר: "HIV זה כבר מזמן לא כזה ביג דיל. לא מתים מזה, והחיים של נשאים די נורמליים. סקס בלי קונדום מהנה יותר, ולהרבה אנשים לא אכפת לקחת כדורים באופן קבוע ולבקר את הרופא שלהם מדי פעם. זו הקרבה לא גדולה".
ברק הוא נשא HIV ישראלי שמתגורר בברלין כבר 15 שנה. הוא נדבק בנגיף במסיבת ברבק טרום עידן הפרפ, ואין לו חרטות. "ברבק זו הצורה הטבעית לעשות סקס", הוא טוען. "אני ככל הנראה נדבקתי במסיבה כזאת, אבל לא הלכתי אליה במטרה להידבק. פשוט רציתי ליהנות. יחד עם זאת, כשהתשובה החיובית הגיעה השמיים לא נפלו עליי, להיפך. הרגשתי תחושת שחרור מטורפת – זהו, הנורא מכל כבר קרה ואפשר סוף-סוף להמשיך בחיים. כיום מי שמשתתף במסיבות ברבק כבר יכול להגן על עצמו. כל החרדה נעלמה הודות לפרפ".
ד"ר צוקר, פרפ באמת מייתר את השימוש בקונדום?
"פרפ לא מייתר את השימוש בקונדום, מכיוון שהוא מונע רק HIV ואינו מונע מחלות מין אחרות כמו זיבה, קלמידיה וכו' שעם השנים הפכו להיות בעייתיות לא פחות - ואף מעלה את הסיכוי לחלות בהן. במחלות האלה ישנה עלייה משמעותית בעמידות לאנטיביוטיקות השונות, ובמקביל דווקא הטיפול ב-HIV הפך להיות פשוט יותר עם השנים. להערכתי, בראייה לטווח הרחוק, הבעיה תהיה יותר מחלות מין אחרות ופחות HIV".
יש קשר בין מסיבות ההדבקה השונות - קורונה, איידס, מחלות ילדות? למה אנשים "מחלים" את עצמם?
"יש מן המשותף ויש מן השונה מאוד. אני חושב שבאופן כללי נכון להגיד שהמילים 'הקלה' ו'לגמור עם זה כבר' עומדות מאחורי התנהגות או פרקטיקות שכאלה. יחד עם זאת, מסיבות הדבקה של מחלות ילדות גוררות מחלה וריפוי ברוב המקרים, בעוד שהדבקה ב-HIV, נכון לעת הזו, היא הדבקה לכל החיים שדורשת טיפול לכל החיים. לגבי קורונה, מי יודע?"
פורסם לראשונה: 09:50, 12.08.20
