מה משרד החינוך צריך ללמוד מנטפליקס?
"צריך להפוך כל בית ספר למעבדה לחדשנות. יהיו ערכים משותפים שנחליט עליהם, ומאותו רגע המנהלת או המנהל רצים בדרכם עם מקסימום חופש ואחריות. כל עוד הם עומדים במדדים, שיעשו את דרכם כפי שהם רוצים". ד"ר אייל דורון מציע לנצל את התקופה למהפכה בחינוך
אסור לנו להחמיץ את מה שהעולם מסמן לנו, והעולם מסמן את זה בצורה הכי ברורה שיש. הוא הפך להיות עולם צפוי כי הוא בלתי עקבי באופן עקבי. הוא הפך להיות עולם שבו אין יותר מיומנויות קשות ומיומנויות רכות. כולם, פשוט כולם, בלי קשר לשאיפות שלהם, צריכים להיות יצירתיים ולפתור בעיות ולהיות גמישים מחשבתית ולהסתגל לשינויים.
העולם הצפוי הזה הוא עולם שהתהפך עלינו באופן בלתי נתפס פעם אחרי פעם. צריך פעם אחת ולתמיד להתהפך מחשבתית על החינוך ולזוז מהר, בדיוק כמו כל תעשייה אחרת, בדיוק כמו שהרפואה והתחבורה ותעשיית הנשק והביטוח והבנקאות. הכול זז מהר. מערכת החינוך חייבת להיכנס למהירות של ספידים.
בשנים האחרונות אני מסתובב הרבה בעולם, בכל מיני מדינות, כדי לחקור את שיטות החינוך שלהן. אני מסתובב גם בארץ ורואה דברים מאוד יפים אבל הם יוצאי דופן. כלומר, איכשהו הכול, בעולם ובארץ, לא מתכנס למכלול אחד שמאפשר באופן שיטתי לרוב הילדים ליהנות ולקבל את מה שצריך, שהקורונה הסבירה לנו שהוא כל כך חשוב - להיות עם פיתרון בעיות ויכולת של תושיה ויוזמה ויצירתיות וסקרנות ומוטיבציה פנימית.
והשאלה איך מארגנים את זה? איך מכנסים את זה למשהו יותר שיטתי, שיגיע לכל הילדים? אני רוצה לקחת את ההשראה שלי מתרבות ארגונית, חברה שאתם מכירים, שאתם צופים במוצרים שלה לא מעט פעמים - חברת נטפליקס. חברה קטנה שהתחילה בחמישה מיליון דולר מול חברה של 50 מיליארד.
חברה קטנה בשם נטפליקס שהביסה את הענק בלוקבאסטר, שרוב האנשים שקוראים את הטקסט הזה עכשיו ממש לקחו שם סרטים בחנויות שלהם. איך נטפליקס עשתה את זה? היא חשבה אחרת. היא חשבה יצירתי, היא חשבה חדשני. היא אמרה: אצלי תקבלו מנוי, לא תקבלו קנסות על איחורים, אצלי אנחנו נגיע אליכם עם הסרט לדואר. אבל היא אמרה עוד דבר: יש לנו תרבות ארגונית אחרת. אנחנו נותנים לעובדים שלנו ולמנהלים שלנו מקסימום חופש ואחריות.
קראו עוד:
התאומות שלא יוכלו לעלות לכיתה א'
הכנה לכיתה א' - כל מה שצריך לעשות
איך נותנים חופש ואחריות (מה שצריך לתת לשטח, למורות, למורים, למנהלות, למנהלים)? מייצרים מה שנטפליקס קוראים לו "תרבות חזקה". תרבות חזקה היא תרבות שיש לה ערכים מאוד מאוד ברורים. זו תרבות שכולם יודעים מה הערכים המשותפים שיש ואז אפשר לרוץ הכי רחוק שאפשר.
אבל אם יש לי תרבות חלשה, אם יש לי תרבות מגוונת מדי, תרבות, כן, יש דבר כזה, תרבות שאין לה ערכים משותפים, אני מאוד מאוד מתקשה בלשחרר ואם אני משחרר, החופש הופך לכאוס. אין כבר שום סדר.
צריכים ערכים משותפים
קחו את המקרה של תשעה באב, חורבן הבית, כל כך סמלי, ציינו את זה עכשיו. אנחנו לא מסכימים כמעט על כלום, אנחנו לא מסכימים על מה אפשר להסכים, אין לנו שום ערכים משותפים. עברנו מקונספט לא טוב של כור היתוך בלחץ לשבטי ישראל שאין להם יסוד מארגן אחד. וכשאין יסוד מארגן אחד, אי אפשר לרוץ. נהיה כאוס, נהיה בלגן, נהיה חוסר אמון. אנחנו צריכים לייצר ערכים משותפים כתרבות, כחברה, כמערכת חינוך, בשביל לרוץ קדימה.
הגורם השני שאני רוצה לדבר עליו בפאזל שלנו זה בתי הספר צ'רטר. יש כ-3,000 בתי ספר כאלו בארה"ב ובאירופהמדובר בשילוב מדהים בין ציבורי לפרטי. אלה בתי ספר שמקבלים את המימון מהמדינה, אסור לגבות דמי כניסה, כלומר אתה לומד בחינם, אסור לסנן תלמידים, עד לפה זה ציבורי.
אבל לא מפקחים עליך, אין פרוצדורות ואין לוגיסטיקה. נותנים לך לנהל את עצמך. כלומר אתה מקבל ניהול פרטי בחסות המדינה. כל עוד תעמוד במדדים שהתבקשת. אם אחרי שנתיים, שלוש, חמש שנים, לא עמדת בזה, שוללים לך את הרישיון.
בוא ניקח ביחד את נטפליקס ואת צ'רטר. מה למדנו ביחד? למדנו שאנחנו צריכים תרבות חזקה עם ערכים משותפים שכולם מאמינים בהם. לא שאלות גדולות שנריב עליהן לנצח, אלא שאלות שאנחנו יכולים להסכים עליהן, ערכים בסיסיים.
למדנו שאם אני רוצה לתת חופש ואחריות, אני לוקח בית ספר, אני אומר לך שאממן אותך, אתה תרוץ כל עוד תעמוד במדדים שלי. את שני הדברים האלה אני מבקש לקחת ולארוז עכשיו את הפיתרון שאני חושב שאפשר לרוץ איתו. רק אני מבקש להפסיק לדבר על אוטונומיה. כי כשאומרים - בוא ניתן לבתי ספר אוטונומיה, אומרים בדיוק הפוך. אוטונומיה אתה נותן לישות נפרדת, שהיא שונה ממך, שאין לה את אותם ערכים. תרבות משותפת אומרת: יש לנו דברים שאנחנו כן מסכימים עליהם, נסכים על מעט וחשוב, ואז שכל אחד יילך עם מקסימום חופש ואחריות בדרך שהוא רוצה.
ועכשיו אוריד את זה לקרקע - צריך להפוך כל בית ספר במדינת ישראל למעבדה לחדשנות. יש ערכים משותפים שנחליט עליהם, של גמישות מחשבתית, של חדשנות, של דרך ארץ וכו'. מאותו רגע המנהלת או המנהל מנהלים מעבדת חדשנות. הם רצים בדרכם עם מקסימום חופש ואחריות אבל אתם זוכרים כמו בתי הספר צ'רטר, אם הם לא יעמדו במדדים ניקח חזרה את הזיכיון.
כל עוד הם עומדים במדדים, שיעשו את הדרך שלהם כפי שהם רוצים. מדדים כמו חדשנות למשל או מדד גמישות מחשבתית. מדד גמישות מחשבתית זה למשל כמה פעמים יש לך שני מורים ביחד, שלושה מורים ביחד, מערבב כיתות, מערבב גילים, מערבב נושאים ותחומי למידה. כמה שיעורים קצרים וארוכים יש לך וכמה אתה משחק עם סדר היום.
כולם טאלנטים
מדד חדשנות הוא די פשוט - האם ייסדתם במעבדה שלכם בבית הספר מנגנון אחד חדש שאפשר להפיץ אותו בכל המדינה? אם רעיון שלכם הוא טוב, הוא סקלבילי והוא ניתן להפצה בלי המון טכנולוגיות מסובכות, בכל הארץ, קיבלתם וי במדד חדשנות. הכול מבוסס על המנגנון הבא שכולם טאלנטים. בעיני כל מורה ומורה הם טאלנטים, כל מנהלת ומנהל הם טאלנטים. טאלנטים במעבדת חדשנות שמנסה לרוץ בהכי הרבה חופש ואחריות, כל עוד היא עומדת במדדים שכולם החלטנו עליהם.
זה נראה לכם מילים גדולות? תחשבו עוד פעם. אבל יש פה עוד נקודה אחת חשובה לפני שנסיים, אי אפשר לצפות מבית הספר לעשות ניסים בלי רצף של הוויה, רצף של למידה. אם הקורונה לימדה אותנו משהו זה שאנחנו לומדים בכל מקום ובכל זמן. לכן אם ההורים יהיו נוקשים מחשבתית ולא גמישים מחשבתית, ואם הבית, ההורים, המורים, המנהלים והילדים לא יהיו כולם במרחב אחד שמבינים שאפשר ללמוד מרחוק ומקרוב, שיש רצף של חוויה והוויה, כל זה לא יעזור.
ואני אסיים בשדרה שאיתה צריך לרוץ, מנהלות ומנהלי בתי הספר. יש לנו מעל 5,000 בתי ספר בישראל, יש לנו מעל 5,000 מנהלים. כולנו יודעים שאיפה שיש מנהל טוב שקיבל השראה, שקיבל טיפוח, שקיבל כבוד, שקיבל תמיכה, שקיבל חופש ואחריות, אפשר לסמוך עליו שזה יילך לכיוון הנכון. בואו נסכים על ערכים משותפים בסיסיים בלי שאלות גדולות שנתנפץ עליהן בוויכוחים אינסופיים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
רק מנהלת או מנהל בתי הספר יודעים מי התלמידים החזקים שיכולים לעזור לחלשים. רק הם יודעים בקהילה שלהם איזה הורים יכולים לעזור ואיזה הורים רק מפריעים. רק הם יודעים איזה מורים יכולים לרוץ יותר לאט ויותר מהר.
מבחינתי הם ה-VIP, הם אלה שצריכים לקבל את כל הארטילריה החיובית כדי לרוץ. כל עוד הם עומדים במדדים של החדשנות, של הגמישות המחשבתית. כל עוד הם עומדים במדדים האלה שירוצו וייצרו את הווריאציה שלהם. אנחנו לא כור היתוך ואנחנו לא שבטים מופרדים, אנחנו צריכים לייצר תרבות חזקה, עם מינימום ערכים ומקסימום חופש ואחריות, ואין כמו מערכת החינוך, דווקא מערכת החינוך, לנסח מחדש את הקרקע המשותפת שלנו, בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים וחשד וחוסר אמון.
ואם מדברים על לבנות את אבן הפינה של הבית, שאנחנו לא רוצים שייחרב לנו, זה מתחיל דווקא עכשיו. בוא ננצל את ההזדמנות הזאת, את האנרגיות האלה, את טריפת הקלפים והבלבול כדי לחזור לבסיס ולנסח את המינימום שייתן לנו את המקסימום - תרבות חזקה, ערכים משותפים, חופש ואחריות.
כל בית ספר מנוהל על ידי טאלנטים של מעבדת חדשנות וההורים לא רק צופים או באים בטענות, אלא שואלים איפה הם יכולים לעזור ברצף הזה ולהפוך גם את עצמם לגמישים מחשבתית. אני מאחל לנו מהר ככל האפשר מהפכה כאן ועכשיו.
ד"ר אייל דורון, חוקר חשיבה יצירתית , מפתח שיטת SEISEI, מחבר הספר "להמציא מחדש: הורות וחינוך במאה ה-21"
לפנייה לכתב/ת 
