בפעם הראשונה שבק דורי-סטיין דיברה עם הבוס החדש שלה, היא רצה על ההליכון בחדר כושר של מלון בקולורדו. אחרי עשרה קילומטרים, עם פנים נוטפי זיעה ושיער מדובלל, מישהו על ההליכון הסמוך אמר לה, "חשבתי שאת יותר מהירה". ואז הוא פנה לסוכנים החשאיים שלידו: "נכון שהיא יכולה לרוץ יותר מהר?" דורי-סטיין כמעט נפלה מההליכון כשהבינה שמדובר בברק אובמה.
עוד כתבות למנויים:
- "שונאי טראמפ הם כמו חברים בכת שעבור שטיפת מוח"
"הייתי בעולם שלי, עם האוזניות, לא שמתי לב שהוא נכנס", היא נזכרת. "בכל מקום שאובמה הגיע אליו כולם התמתחו לדום, והנה פתאום בחורה שעובדת בשבילו - אני לא בטוחה שהוא ידע איך קוראים לי - ולא רואה בכלל שהוא שם. זאת הייתה אינטראקציה טבעית מהסוג שהוא כבר לא זכה לפגוש. הוא מאוד נהנה לראות איך הדם אוזל לי מהפנים".
פלרטטן.
"חח, לא, אבל הוא אוהב הקנטות והתגרויות קטנות. הוא יודע בדיוק איזה אפקט יש לו על אנשים, ונהנה להשתעשע עם זה".
דורי-סטיין, אז צעירה בת 26, הגיעה לוושינגטון באביב 2011 כדי ללמד בבית ספר פרטי יוקרתי שאפשר למצוא בו ילדי נשיאים. היא באה לסמסטר אחד, או כך לפחות חשבה. לא היו לה תוכניות להישאר בדי-סי, עיר תחרותית ומזויפת "שכולם בה מתלבשים כמו ללוויה של בוס במאפיה ב-1985. שחור על שחור על שחור. ולא שחור מגניב של ניו־יורק". כמה חודשים אחר כך הייתה לה עבודה בבית הלבן כקלדנית ומתמללת אישית של נשיא ארצות־הברית, הייתה לה אהבה גדולה, ואחר כך עוד אחת, ואחר כך שתיהן במקביל. במשך חמש שנים חיה את החלום, וגם את הסיוט. "בקבוק מולוטוב של ג'ט־לג ואלכוהול ומלונות 5 כוכבים". כמובן שהיא כתבה על זה ספר.
"אנשים אומרים לי, 'זה נשמע כמו סרט, אני לא מאמין שזה אמיתי'. וזה בדיוק מה שהרגשתי כשהייתי שם. אבל בכל רגע פנוי כתבתי לעצמי מעין יומן, ולהפוך את זה לספר היה גם קתרזיס וגם גרם לי להאמין סוף־סוף שאלה אכן היו החיים האמיתיים שלי".
כמו כל סיפור טוב, זה התחיל לגמרי במקרה. במהלך העבודה בבית הספר בוושינגטון פגשה דורי־סטיין את סם, התאהבה עד מעל הראש, והחליטה לחפש עבודה בעיר. עניין לא פשוט עבור בחורה עם רזומה דקיק. היא דילגה בין מלצרות, שיעורים פרטיים ומכירת בגדי יוגה ב'לולולמון', עד שיום אחד, בקרייגליסט, נתקלה במודעת דרושים לקלדנית במשרד עורכי דין. היא פנתה והוזמנה לראיון, ואז התברר לה שלא, זה לא משרד עורכי דין אלא עבודה בבית הלבן. היא תצטרך לתמלל את הנשיא ולהתלוות אליו בנסיעות. דורי-סטיין התקבלה לעבודה וכמובן לקחה אותה. לא לפני שרכשה לעצמה חצאית שחורה, חולצה לבנה ונעלי עקב שחורות. המהפך הושלם.
"את טסה באייר פורס 1 ויושבת ליד אובמה", היא מספרת, "אבל בתוך הבועה הזאת, לחתול רחוב הייתה יותר השפעה מאשר לי. המשימה שלי הייתה להיכנס לחדר הסגלגל ולהפוך לחלק מהריהוט. להקליט ולתמלל את מה שהנשיא אומר - ולשתוק. אין לך ברירה אלא לראות מדי יום כמה כל אחד סביבך יותר חשוב ממך. יושבים בחדר נשיא ארצות־הברית, איתו פרופסורים ומדעני גרעין - ואני, המתמללת. וכולם רואים שאת הילדה החדשה. 3,000 איש עובדים בקומפלקס הזה, צריך לנהל את כל העולם - לאף אחד אין זמן לקלדנית. כשהעברתי את הדראפט של הספר ליועצים המשפטיים של אובמה כדי שיבדקו אם יש שם משהו מסווג, הם פחות או יותר אמרו לי, 'בקושי היה לך סיווג, תכתבי מה שאת רוצה'".
"זיכרונות מפינת החדר הסגלגל", שיצא ב-2018 ותורגם החודש לעברית (הוצאת ידיעות ספרים, בתרגום עידית שורר), הוא מין שילוב בין "הבית הלבן" ל"יומנה של ברידג'ט ג'ונס'" צ'יק-ליט עם הרבה ניים-דרופינג. ספר שבו אזכורים של דאעש, אובמה-קר ופיגועי ירי המוניים הם רק רקע לעוד סצנת חיזור על שפת הבריכה.
"בחיים לא העליתי בדעתי שיום אחד אמצא את עצמי מפטפטת בנחת עם נשיא ארצות-הברית בחוף הצפוני של אואהו, בשעה שבנותיו קוראות בערסל סמוך, והגברת הראשונה יושבת עם חברות, מתבדחת ושותה קוקטיילים בקשית", מתארת דורי-סטיין את אחת המשימות שהוטלו עליה: להתלוות לחופשת חג המולד של האובמה'ז בהוואי. התלהבות לא פחותה נרשמת בספר מהחטיפים החינמיים במטוס הנשיאותי או מהתחככות בגווינת' פאלטרו ובג'וליה רוברטס באירוע גיוס תרומות.
וכמובן מברק אובמה עצמו. "מאוד חששתי שמקרוב הוא יתגלה כאדם אחר לגמרי, ושזה ישבור לי את הלב, אבל גיליתי שהוא עוד יותר טוב ממה שדמיינתי. נורא חכם, מאוד מצחיק, מאוד אדיב, מחפש כל הזמן לתקשר עם אנשים. הוא גילה עניין אמיתי במי שעבדו תחתיו, אהב לשמוע על המשפחות שלהם, והוא היה גם קצת שדכן, חיבר כמה זוגות. כשהוא פגש את אחי והבין שהוא אוהב כדורסל, הוא הקדיש לו כמה דקות. יש לו סבלנות אין-סופית. הוא בדיוק מה שהוא נראה - רק יותר טוב".
איך נראו האינטראקציות האישיות שלך איתו?
"רובן היו בחדרי כושר של מלונות. נשיאים אחרים היו סוגרים את החדר לעצמם בכל בוקר; הוא לא עשה את זה, וכולם הרגישו בנוח סביבו. יש לאובמה דורבן בכף הרגל, אז הוא חייב לרוץ על הליכון אליפטי. פעם, בג'ים של איזה מלון, היו רק שני הליכונים אליפטיים, עליהם היינו אני וסוזן רייס, שהייתה אז השגרירה באו"ם. סוזן רצתה לפנות לו את המכשיר והוא לא הסכים. מיד הצעתי את שלי. הוא שאל ממש במבוכה אם באמת סיימתי, וכמובן שיקרתי שכן. ראית את העיניים שלו נדלקות כמו ילד שקיבל סוכרייה".
איפה בכל זאת נתקלת בצד הקשה שלו?
"אישית לא ראיתי צד קשה, אבל כן ראיתי לפעמים צד קצת קשוח של מישהו שדורש אלף אחוז מהאנשים שעובדים אצלו, וצד כועס של מישהו ששומע על ילדים שנרצחו בבית הספר ומשתגע מחוסר האונים לעצור את זה. הקטע של אובמה זה שהוא אף פעם לא בהיי ואף פעם לא בדאון; הוא מאוד מאוזן ובריא. אני זוכרת נסיעה לפנמה, עם לוח זמנים שהתחיל בשבע בבוקר ונגמר בשתיים בלילה - זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותו ממש מאבד סבלנות כלפי האנשים שלו".
את מתארת עולם שבו הנסיעות הן שילוב של חלום וסיוט.
"כן, זה הקאץ'. כמו הרבה מאוד חלקים בחוויה הזאת. את עוברת ליד פיסות תיירות מדהימות, ולא יכולה אפילו לעצור לצלם. אין לי בכלל תמונות מהטיולים האלה, כולן מטושטשות כי צילמתי תוך כדי ריצה. לפעמים את קמה בבוקר ומגלה שארזת את כל התחתונים במזוודה שמסרת לילה קודם, אז היום יהיה יום בלי תחתונים".
אחת הנסיעות שאותן העבירה בריצה הייתה הסיבוב של אובמה במזרח התיכון, שכלל את הביקור היחיד שלו בישראל. עבור דורי־סטיין, יהודייה מבית טוב, זו הייתה פעם שנייה בישראל, אחרי ביקור החובה של צעירים יהודים אמריקאים במסגרת ,"תגלית". "בפעם הראשונה בישראל ראיתי הכל ושאבתי הכל, אבל הנסיעה עם הנשיא הייתה מרחץ זיעה אחד ארוך. רק כשאכלתי ארוחת צהריים היה לי רגע להגיד לעצמי, 'או מיי גוד, שכחתי עד כמה טעים האוכל הישראלי'".
בישראל לא ממש אוהבים את אובמה.
"לא ידעתי את זה עד הביקור שם. אני זוכרת שמיד כשנחתנו ראיתי פוסטר מטורף נגדו, זו הייתה קבלת הפנים, ואני לא האמנתי. זה נראה לי כל כך הזוי, איך אפשר לשנוא את ברק אובמה?! אבל אני מבינה שטראמפ מאוד פופולרי בישראל, אז עכשיו הכל מסתדר".
היא יכלה להעביר בנעימים חמש שנים של טיסות ברחבי העולם וריצות על הליכונים, אבל החיים הסתבכו כשמצאה את עצמה מאוהבת בגבר מבוגר ובכיר בתוך הבית הלבן. "היום אני לא מאמינה כמה טיפשה הייתי. בגדתי בחבר שלי ונשאבתי לרומן הרסני עם מישהו שבחיים לא היה עוזב את בת הזוג שלו בשבילי. הוא היה מבוגר ממני באופן משמעותי, הייתה לו עמדה בכירה בבית הלבן, והוא היה מקסים. במבט לאחור הייתה שם התנהלות של טורף. בכל פעם שצברתי קצת כוח והצלחתי להתרחק, זה הוציא אותו מדעתו והוא עשה הכל כדי שאחזור אליו. בשלב מסוים שקלתי לעזוב בגללו, כי חשבתי שאחרת לא אוכל להיחלץ מזה. את בעבודה שמעלה אותך על אייר פורס 1 וחולקת את זה עם אדם שאת מאוהבת בו מעל הראש, אבל הוא פשוט משחק בך. והוא עשה את זה גם עם נשים אחרות.
"היה לי הרבה יותר קל לא לכתוב על זה בספר, אבל בסופו של דבר זה סיפור על מקום עבודה - וזה היה חלק גדול מהחוויה שלי שם. זו תקופה שהייתי בה מאוד לבד, ועשיתי המון טעויות. כשאת בשנות ה־20 שלך את בטוחה שאת היחידה שנופלת על הפרצוף, אבל כולן טועות, מתאהבות באנשים הלא־נכונים, מסתבכות. וזה קורה גם אם יש לך את העבודה הכי חלומית בעולם".
לא רק גברים קילקלו לדורי־סטיין את המסיבה. ב"זיכרונות מפינת החדר הסגלגל" היא מספרת על קבוצת נשים בצמרת הבית הלבן, שזכתה לכינוי "וגינות־על" - או בנוסח המוצלח יותר באנגלית, Vagiants. אלה שהקפידו להבהיר לה עד כמה היא קטנה ולא חשובה.
"היו שם כמה נשים טריטוריאליות ששייכות לדור מסוים. הן נלחמו בציפורניים כדי להגיע למקום שהן נמצאות בו, וזה הישג משמעותי שצריך לכבד. אבל הדרך שלהן להגיע לשם הייתה להכות את המתחרות. זה מאוד השתנה בשנים האחרונות - לא רק שגברים נדרשים לשלב יותר נשים, נשים נדרשות לתמוך יותר בנשים. אבל הנשים שאני מתארת בספר שייכות לדור אחר, והן הבהירו לי שוב ושוב שאני לא ברמה שלהן. קצת כמו בתיכון. אני הולכת במסדרון של הבית הלבן ומישהי באה מולי ומביטה לכיוון אחר כשאני אומרת לה שלום. אנחנו עובדות יחד, איך את לא אומרת שלום?! זו דינמיקה של כוח. אני חשובה - את לא".
כמו כל מי שעבד בבית הלבן, לדורי־סטיין לא היה ספק שהילארי קלינטון תנצח בבחירות. לכן היא אפילו לא טרחה לחפש עבודה לקראת סוף 2016. "הייתי בטוחה שאשאר לעבוד אצל הילארי", היא אומרת עכשיו באנחה. אבל ככל שהתקרבו הבחירות, גם היא הרגישה את הספקות מכרסמים.
"היה שבוע אחד שבו נסענו פעמיים לעצרת בחירות באותו מקום בפלורידה. זה היה מאוד מוזר. שאלתי את המארגן למה אנחנו נוסעים שוב למקום שהיינו בו לפני יומיים, והוא אמר שככה ביקשו מהקמפיין של הילארי. מאותו רגע התחלתי להיות מתוחה. אני זוכרת שדיוויד רמניק, העורך של "הניו יורקר", הצטרף אלינו לכמה מהנסיעות והוא אמר לי, 'אני מאוד חושש שטראמפ ינצח'".
את מתארת בספר את נאום הפרידה של אובמה כמו לוויה.
"להיות בבית הלבן בחודש שאחרי הבחירות היה כמו ללכת בבית אבלים. אבל אז הגיע דצמבר וצריך היה לחשוב מה הלאה. כל החברים שלי, שהיו מינויים פוליטיים, ידעו שגם אם הילארי תיבחר, הם לא יישארו, כי היא תמנה את האנשים שלה. אני לא מינוי פוליטי, אני קלדנית. חברים אמרו לי, 'את האדם היחיד שאולי יכול להישאר ולראות מקרוב מה טראמפ עושה'. הייתה תקווה שהוא לא יהיה נורא כל כך, שאולי הוא יהיה רק כאוטי, אבל לא הגידול הממאיר על אמריקה שהוא התגלה. אז החלטתי להישאר בינתיים. אבל מרגע הנאום המפחיד שלו בהשבעה, כל מה שעניין אותי היה לברוח משם. החודשיים בבית הלבן של טראמפ היו ללא ספק החודשיים הנוראים בחיי. היה מאוד קשה לצאת מהמיטה בבוקר. כל מה שחשבתי עליו היה, 'אני חייבת למכור את הספר שלי ולצאת מפה'".
הוא לא היה צריך מתמללים?
"הוא לא רצה. לדעתי הוא לא הבין מה התפקיד שלנו ולמה זה טוב בשבילו שנהיה שם בכל מפגש שלו עם התקשורת, כדי שיהיה תמלול מדויק. אובמה הכין צוותים שלמים בכל משרד שחיכו לאנשים של טראמפ כדי להעביר להם חפיפה, ואף אחד לא בא".
יצא לך לדבר עם טראמפ?
"לא הייתי מגדירה את זה 'לדבר'. הייתה פעם אחת שהוא הלך לאיבוד במטוס, וכשהוא עבר לידי הוא נכנס בגסות למרחב שלי. זה לא היה מפתיע, אבל עדיין דוחה. הוא התקרב יותר מדי ואמר, 'הלו'. אמרתי, 'הלו, אדוני'. ואז הוא אמר 'הלו' שוב, וזו הייתה השיחה. הוא מאוד מוזר".
כסביבת עבודה, מה היה ההבדל הכי בולט בין הבתים הלבנים?
"הכל. אבל מה שאי-אפשר היה לפספס זה ההבדלים בגישות לאופנה, נקרא לזה כך. זה נראה כאילו כולן שם עושות אודישנים למשפחת קרדשיאן. אנחנו ניסינו לשלב מקצוענות עם נגיעות של ג'יי קרו, ואצל טראמפ זה 'הטופ מודל הבאה'. הדבר הכי טוב שאישה יכולה לשמוע ממנו זה שהיא 'נראית טוב היום'. אז אם את סגנית של דובר הבית הלבן, את מתלבשת בדרך היחידה שתרשים את הנשיא".
את כבר מבינה למה אמריקה החליפה את אובמה בטראמפ?
"חלק גדול מהתשובה נמצא לנו מול הפנים. יש כיעור אמיתי באמריקה, שהתעלמנו ממנו עד היום. התקופה הזאת מאוד מכאיבה, אבל אולי זה טוב שאין לנו עכשיו ברירה אלא להתמודד עם האופל שהדחקנו עד היום".
אחרי שעזבה את וושינגטון, את "מאורת הנחשים" של טראמפ, כמו שהיא קוראת לזה, חזרה דורי־סטיין לפילדלפיה וכתבה את הספר. לעיר היא לא מתגעגעת. "יש תרבות שלמה של וושינגטון שניסיתי ולא אהבתי. ההליכה לברים רק לשם מינגלינג עם אנשים שמתחרים ביניהם מי יותר חשוב, ולי אין אפילו כרטיס ביקור. החברים שלי בעיר היו האנשים שעבדתי איתם, אבל כשאובמה עזב כולם התפזרו, ובאמת שלא נשאר שם שום דבר בשבילי".
עכשיו, בגיל 34, היא גרה בפורטלנד השלווה - "זה לא יכול להיות שונה יותר מוושינגטון, האנשים פה נחמדים" - עם שני חתולים וגור כלבים, עובדת על ספר שני. לבוס הקודם היא דווקא מתגעגעת. "אני יודעת שזה היה רגעי, שהייתי אחת ממיליוני אנשים שהוא פגש איפשהו על הדרך, ובכל זאת, יש כמה חוויות שהן רק שלי ולא יהיו לאף אחד אחר בעולם".
למשל?
"אובמה מאוד אוהב את יום ההולדת שלו. רוב הזמן הוא נורא בוגר ורציני, אבל יש בו חלק קטן שהוא כמו ילד שמחכה לממתקים של יום ההולדת. ב־2016 החלטתי לתת לו כרטיס ברכה. לא ידעתי אם זה ראוי, אבל אמרתי, 'ווטאבר, ממילא לא אראה אותו יותר לעולם'. מיסגרתי תמונה שלו עם ד"ר ג'יי ומייקל ג'ורדן וכתבתי כמה מילים על הדמיון שלו להם כשחקני כדורסל. השארתי את הברכה אצל המזכירה שלו, ואחרי כמה דקות היא כתבה לי, 'יש לך פתק מאובמה'. הוא הודה לי על הכרטיס והחמיא לידע שלי בכדורסל. ממש בימים האחרונים שלו שם נתתי לו עוד משהו שכתבתי, על סצנה שהייתה לו עם הבנות שלו שבאו לבקר בחדר הסגלגל, ואיך זה נראה מהמקום שלי. הוא קרא, הסתובב אל אחד היועצים שלו ואמר, 'ראית כמה היא כותבת?' אני חושבת שהוא הראשון שידע שאני אכתוב ספר".
פורסם לראשונה: 06:58, 21.08.20
