בניסוי מפורסם שערך בשנות ה־50 הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה, מהמומחים הגדולים להתפתחות הילד, הוא הציג לילדים בני שנתיים עד שמונה שולחן ועליו מודל תלת-ממדי של נוף עם שלושה הרים. הנסיינים הקטנים יכלו להסתובב בחופשיות סביב המודל ולבחון אותו מכל הכיוונים, ולבסוף התיישבו באחד מצידי השולחן. בצידו השני, הונחה בובה.
עוד כתבות למנויים:
- חופשת מחלה: איך משפיע החופש הגדול בצל המגפה על הילדים שלנו?
- טראומה או אירוע חסר משמעות? כך תשפיע הקורונה על ילדים
- האש בוערת כבר 33 שנה: סיפור ההצלחה של "סמי הכבאי"
אז נשאלו הילדים איך נראה הנוף מנקודת מבטה של הבובה. למרות שהם זכו להסתכל על המודל מכל הזוויות ונקודות המבט, גילו החוקרים שבערך עד גיל שש, רוב הילדים היו בטוחים שהבובה רואה בדיוק את מה שהם רואים ברגע זה: חשיבה אגוצנטרית. "החשיבה של ילדים היא שונה", מסביר הפסיכולוג החינוכי רונן יעקובסון. "אנחנו כמבוגרים רוצים למצוא הסבר לכל דבר. ילדים לא מספיק מבינים את ההסבר, והם יוצרים לעצמם הסברים לפי הקשרים שעשו לעצמם, והם לא תמיד מבוססי היגיון. קשה להם לראות דברים בעיניים של הזולת, בוודאי כשמנסים להסביר להם את נקודת המבט של האח, ההורה או החבר. זה בסדר להסביר, אבל צריך לזכור שהם מוגבלים קוגניטיבית וצריך לחמול על זה".
גיל מתעתע.
"מאוד. יש ניסוי מפורסם נוסף שאני מנסה אותו לפעמים, רק כדי לראות כל פעם מחדש עד כמה החשיבה שלהם עוד לא מפותחת. מוזגים נוזל לכוס נמוכה, אחר כך מעבירים אותו לכוס גבוהה. כל ילד ממוצע בן ארבע יגיד לך שבכוס הגבוהה יש יותר נוזלים. אתה אומר לעצמך 'ילד חכם, מדבר נפלא, בוגר', אבל במבחן הכוס הוא יחשוב כמו ילד בן ארבע. זה בא לידי ביטוי גם בהבנה החברתית שלו, קשה לו לראות גם את הנימוקים שלו וגם את הנימוקים של הזולת".
דווקא בגלל שהחשיבה האגוצנטרית הזו אופיינית במיוחד לילדים בני ארבע, אחד הרגעים שנצרבו ליעקובסון במיוחד בעונה החדשה של "החיים הסודיים של בני 4" (החל משבוע הבא ב-yes דוקו ובסטינג טי-וי), אותה הוא ליווה יחד עם הפסיכולוגית החינוכית שרון צונץ, הוא הרגע שחיבר בין כפיר, ילד ג'ינג'י כבד ראייה, ותמר, ילדה בלונדינית ותכולת עיניים. לכפיר הצופים מתוודעים כשהוא יושב לאכול צהריים ביום הראשון בגן הטלוויזיוני. "אתה לא רואה טוב?" שואל אותו אחד הילדים. "אני לא רואה טוב", הוא עונה לו ונוגס בשניצל, "אבל אני חבר טוב".
בהמשך, כשכולם משחקים במשחק הכיסאות, כפיר יושב בצד. תמר ניגשת אליו לשאול למה הוא לא משחק איתם. "כי אני לא יכול להשתתף במשחק הזה", הוא מסביר בפשטות. היא לא מרפה, ומציעה לו: "אתה רוצה לתת לי יד ונרוץ יחד?" "לא", הוא עונה, "אני פשוט רוצה להסתכל על המשחק". ואם מישהו עדיין לא הפך לשלולית בשלב הזה, תמר לא מוותרת. "אתה רוצה שאני אשב קצת לידך?" אז כפיר כבר מהנהן בשמחה. "נעים לך שאני יושבת לידך?" היא שואלת פעם אחרונה. את מצב רוחו המרומם מאוד קשה לפספס.
"מה שכל כך מרגש את הצופים ואותנו בסצנה הזו, שהיא דווקא מתעלה מעל המאפיינים של גיל ארבע", אומר יעקובסון. "תמר מצליחה לצאת מהראייה האגוצנטרית - לצאת מתוך עצמה ומתוך הרצון שלה לנצח במשחק, ומקריבה מעצמה כדי ללכת ולעזור לכפיר. כפיר, למולה, מצליח לא להכחיש את המציאות, לא להאדיר את יכולותיו באופן לא ריאלי, ולא לחשוש להביע חולשה - כל אלו מאפיינים את הגיל. הוא גם מצליח לבטא באופן מדויק את רגשותיו ואת רצונותיו תוך התבוננות פנימית מדויקת, שזו משימה קוגניטיבית קשה מאוד לגיל הזה".
צונץ מזכירה רגע דומה. "הפתיע אותי הרצון של כל ילד שהוגדר 'מיוחד' לשמור על הייחוד שלו", היא מספרת על תובנותיה מהגן השנה. "כשלירון - ילדה להורים כבדי שמיעה - אמרה בגאווה על שפת הסימנים 'זו השפה שלי', זה היה רגע עוצמתי, כי היא בבירור לא מעוניינת לוותר על הייחודיות שלה, ואפילו גאה בה. אנחנו גדלנו בעולם רווי ביקורת, נאבקים מגיל צעיר בין הרצון ללכת בתלם לבין הרצון לשמור על הייחודיות שלנו. אבל הילדים מטבעם לא ביקורתיים, הם פתוחים למציאות. זו ילדה שעבדו איתה על החוזקות שלה. במערכת החינוך, מתעסקים הרבה בחולשות של הילד, מתמקדים במקומות שקשה לו, מנסים לחזק אותו באמצעות שיעורי עזר במקצוע שהוא חלש בו, במקום ללכת לחוזקות שלו ולהעצים אותו דרכן".
"החיים הסודיים של בני 4", פורמט בריטי משגשג שצימח שלל גרסאות ברחבי העולם, מבוסס על תיעוד חיי היום־יום של ילדים בגן מרושת מצלמות שהוקם במיוחד עבור התוכנית. בשביל הילדים מדובר בקייטנה כיפית מלאת פעילויות, ובשביל ההורים והצופים זו הזדמנות לקבל הצצה בלתי אמצעית לקנאות ולשמחות, לחיבוקים ולמריבות, לסערות ולחיוכים של ילדים שלרוב יסתפקו במילה "כיף" אם תשאלו אותם איך היה בגן.
טריילר לעונה השנייה של "החיים הסודיים של בני 4"
יעקובסון וצונץ נמצאים שם כדי לנתח ולהסביר להורים ולצופים מה הם רואים: איך תחרות בניית מגדלים מקרטון יכולה להראות איך ילדים פועלים כשאין חוקים ברורים, למה ילדים מסוימים ידמיינו שיש יהלומים בארגז החול בזמן שאחרים יגידו שאלה סתם אבנים, מה מפריד בין ילדים שיקבלו הפסד בשוויון נפש לכאלה שישתטחו על הרצפה בהתקף טנטרום מהגיהינום. הם גם אלה שיידעו להסביר מה כדאי לעשות כשזה קורה.
"כשהבת שלי הייתה בת שנתיים, קראנו לה במשפחה 'המשתטחת', כל פעם שהיא רצתה משהו ולא קיבלה, היא עשתה Acting Out ונשכבה על הרצפה בבכי", מספרת צונץ. "יום אחד יצאנו לקניון, והיא מאוד רצתה שנקנה לה משהו, נידנדה קצת וכמובן עברה לשלב ההשתטחות. אנשים מסתכלים, נעצרים, את מתחילה לקבל מבטי רחמים, והילדה צורחת ואי־אפשר לעצור אותה. אני מסתכלת על בעלי שרוצה לקבור את עצמו מרוב פדיחות, וגם אני כבר התחלתי להרגיש לא נעים, אבל בשלב הזה יש סביבנו מעגל מקסים של הורים, כולם רוצים לראות איך זה ייגמר. אמרתי לעצמי, 'איך אני יוצאת מזה עכשיו?' הבנתי שאין מה לעשות, אני צריכה לתת כאן שיעור בגבולות. התיישבתי לידה, לחשתי לה באוזן, 'כמה זמן את צריכה? אני פה לידך כמה שתצטרכי'. קוראים לזה 'זמן רצפה' ובאמת התכוונתי לתת לה את כל זמן הרצפה שהיא זקוקה לו, אבל היא פשוט הפסיקה לבכות, קמה ורצתה ללכת. ברגע שהיא קלטה שאני רגועה, ואני נשארת איתה, ומכילה את ההתפרצות שלה, היא מיד נרגעה. זה שהייתי מובכת נורא מהמבטים מסביב, זה לא קשור אליה. ברגע שאני הייתי שם בשבילה, זה הספיק".
אבל התקופה האחרונה הולידה שלל משברים שמשפיעים על ילדים בני ארבע והם חמורים הרבה יותר מאשר דובי שנחטף מהיד בכוח או גלידה שנפלה על הרצפה. בין מצוקת הקורונה שהשתלטה על השגרה לשטף מקרי ההתעללות בגנים שמדירים שינה מעיניהם של הורים בכל הארץ, נראה שהקושי לגדל ילדים מאושרים, חיוניים ובעלי חוסן נפשי רק הולך וגובר. וכשגם המבוגרים מרגישים שהם עוד שנייה מאבדים את זה, אפשר רק לתאר מה עובר על הילד.
"הגיע אליי ילד שנכנס לחרדות בתקופת הקורונה, וגם ההורים שלו היו במצב רגשי לא פשוט", מתארת צונץ. "האבא מנהל של מפעל גדול שנאלץ לפטר ולשלוח הביתה המון עובדים, וכבר היה במצב של דאגה אמיתית לפרנסה שלו עצמו. בכל פעם שעלתה בו חרדה או כל רגש אחר, הוא הפך להיות ציני יותר מהרגיל. פעם פגשתי את הילד עם אבא, ופעם אמא, וכל פעם שהילד הצליח בעזרתי לבטא רגש אותנטי, האבא היה מבטל אותו באמירה צינית. הילד חכם, הבין מיד את המסר וצחק כאילו יחד עם האבא, אבל כמה רגעים אחרי, התחיל לבכות. זה חזר המון פעמים.
“למשל, הילד אמר לאבא 'אתה בכלל לא רצית אותי', והאבא ענה לו בסרקסטיות, 'כן, אותך מצאנו ליד פח הזבל'. שניהם מתגלגלים מצחוק, אבל חמש שניות אחרי הילד מתחיל לבכות. הציניות לא הפיגה את המתח, ושניהם נשארו בודדים. הסגנון הציני מלווה המון משפחות, במיוחד אינטליגנטיות, שקשה למבוגרים להתמודד עם מה שהם מרגישים ואז הם בורחים ל'הומור'. אבל מבחינת הילד, אבא אמר את הדבר שהכי כואב לו, הוא לא באמת מסוגל להתמודד".
ומה לגבי חרדות נקודתיות לקורונה? איך הם מבינים את הסגר, את האיום הבריאותי, את המרחק מסבא?
"ילדים וגם הורים מרגישים מתוסכלים שהם לא יודעים ולא מסוגלים לעשות שום דבר במצב שנכפה עליהם, אבל כן אפשר להחליט בתוך המסגרת הנתונה מה עושים. בזמן הקורונה הגיע אליי ילד שלא הסכים לצאת מהבית, גם כשהיה מותר לצאת למרחק של מאה מטר או לטיול עם הכלב. הוא כל כך היה בחרדה, הוא חשש לבריאות של ההורים שלו ולמצב הכלכלי שלהם. מה שעשיתי שם זה להפוך את תחושת חוסר האונים לכוח. ילדים מאוד נרגעים כשאנחנו מלמדים אותם למשל שבאמצעות שמירה על מרחק, ומסכה והיגיינה, אנחנו בעצם מחזקים את הבריאות. כמו במשחק מחשב, כשאנחנו מחזקים את הבריאות כדי להתמודד עם השלבים הבאים. או שכשאנחנו מתרחקים מסבא וסבתא, אנחנו עושים את זה מבחירה, כדי לשמור על הבריאות שלהם. הרבה פעמים ילד חושב, 'אם זה לא מה שהיינו רגילים קודם, אז זה לא שווה כלום', וזה לא נכון. צריך להסביר שהמציאות היא חדשה וצריך להתרגל אליה".
לפי יעקובסון, הדבר הגרוע ביותר שהורים לילדים יכולים לעשות בסיטואציה כזו היא למדר אותם ממה שקורה או לשקר להם. "אינפורמציה מפחיתה חרדה, אצל כולם, בכל הגילים. מידע נוסף גורם לנו לתחושה של מעט יותר שליטה וצפייה של העתיד. ובכל מקרה, לא כדאי לשקר לילדים, וגם לא כדאי לומר להם דברים שאיננו בטוחים בהם. הילדים לא רק שירגישו שדיברנו בחוסר ביטחון, אלא יבינו שיש כאן משהו נורא שאנחנו מסתירים בשקר. במקום, חשוב ליזום שיחות קלות תקופתיות, לשאול ממש איך הם מרגישים עם כל מה שקורה. תתפלאו מה יכול לצאת. אחד הילדים בכלל אמר לי, 'אני אוהב את הקורונה, כולם בבית כל הזמן יחד, מבשלים, ומשחקים, ורואים טלוויזיה. אני מקווה שתהיה קורונה גם שנה הבאה'".
בסופו של יום, הוא מסכם, הסוד לילד רגוע הוא הורה רגוע. "עיקר ההשפעה איננה מהקורונה עצמה, אלא מהמתח שבו שרויים המבוגרים סביב הילדים. חשוב לנו ההורים לדאוג להפחית מהמתח שלנו ככל האפשר. לטפל בעצמנו כדי שנוכל להיות סביבה טובה עבור הילדים".
אז לא להרגיש אשמים על זמן המסך המוגזם שהם קיבלו בחסות התקופה?
"מסכים הם דבר לא מומלץ, אבל כל זה נכון בימים רגילים. בימי הקורונה יש פחות אלטרנטיבות איכותיות אחרות, וזה הזמן להוריד מעט את הסטנדרטים שלנו. זו תקופה של משבר עצום. מותר לכולם להקל על עצמם קצת, וצריך לזכור שזו תקופה, והיא תעבור. האדם הוא יצור גמיש והילדים גמישים במיוחד. החשש הנפוץ והמשמעותי ביותר של ההורים הוא שלאחר משבר הקורונה יהיה קשה לחזור לסטנדרטים הרצויים, אבל גם זה אפשרי".
ואם התפקוד ההורי יכריע איך הילדים שלנו יעברו את הקורונה, אז הדבר נכון פי כמה בטראומה מחרידה ומזעזעת כמו זו שעולה מסרטוני ההתעללות בגני הילדים. "זה ממש כואב", אומר יעקובסון, "אני לא יכול לראות את הסרטים האלו, זה גומר ומרסק אותי. מה שנפגע אצל הילדים האלו זה האמון בדמויות משמעותיות בחייהם, וזה קריטי ליכולת ההתקשרות שלהם עם דמויות בעולם. לחוש אמון בעולם". החדשות הטובות הן, הוא מדגיש, שלא הכל אבוד. "הם ילדים צעירים. המפתח לשינוי הוא ההורים. הם צריכים לצאת מרגשות האשם ולהבין שדווקא במצב כזה, הטיפול בילד הוא לא מסובך. גורלם של הילדים לא נחרץ, עם טיפול טוב לגמרי אפשר לעזור להם".
צונץ מסבירה שכשמקרים כאלה נחשפים הדבר הגרוע ביותר שהורה יכול לעשות הוא להעביר לילדים את סערת הרוחות שלו. "הילדים בבירור עברו טראומה, אבל עכשיו כשההורים עצמם נסערים - הם חשים המון רגשות אשם, מרגישים שנרדמו בשמירה, הם עצמם מוצפים רגשית ואז הילד חווה טראומה שנייה", היא אומרת. "אם אתה מתנהג כאילו חרב עליך עולמך, לא תוכל בשום אופן לעזור לילד. הוא צריך הורה רגוע שמסוגל להכיל ולחבק, לספק לו אווירה שמחה, לשיר איתו שירים שמחים. לפעמים הטראומה של הילד מהתגובה של ההורה, גדולה מהטראומה עצמה".
4 צפייה בגלריה
הפגנת הורים נגד אלימות בגני ילדים. צונץ: ''תמשיכו במאבק רחוק מעיני הילדים''
(צילום: אבי מועלם)
אז המטופל שלכם אחרי אירוע כזה הוא בעיקר ההורה.
"בעיקר. הדבר הראשון שאני עושה כשמגיעים אליי הורים אחרי טראומה של הילד, זה לעשות אבחון של רמת המצוקה של ההורה, לנסות ולהעריך את רמת הכוחות שלו. במשפחות שיש בהן שני הורים אנסה להבין אם יש ביניהם הבדלים, מי מהם יכול לאסוף את עצמו ולהוביל כדי לעזור לילד ולפעמים לבן הזוג השני, ומי לא מסוגל לזה וזקוק יותר לתמיכה. לפעמים מתבלבלים להם הפרטים, הם לא זוכרים מה קרה קודם ומה אחר כך, ואני מבינה שמצבם הקוגניטיבי גרוע. זה אירוע שעלול לגמור את המשפחה, וחשוב למפות את החוזקות והחולשות של ההורים כדי לגייס אותם לעבור את המשבר. הורה שיוצא מטיפול יותר מחוזק, יותר אסוף, עם יותר כוחות, יצליח לעזור לילד שלו הרבה יותר".
אז את מציעה להורים האלו להתרכז יותר בטיפול בעצמם ובילד, ופחות לצאת להפגנות ומחאות?
"אני לא שופטת חלילה, אבל ממליצה ללכת הביתה. אני אומרת להם שהצורך להשיג משפט צודק הוא טבעי ונכון, אבל מבקשת מהם 'תעשו הפרדה'. תילחמו על זה מחוץ לבית, תמשיכו במאבק רחוק מעיני הילדים, אבל פה בפגישות איתי נחזק את ההורות, כי אני צריכה להכין להם אבא ואמא”.
עם עשרות שנות ניסיון ביניהם, צונץ ויעקובסון יודעים לצייר מתוך שינה את הפרופיל של בן הארבע הממוצע כשהוא ניצב בצומת המכריע בין ינקות לילדות. ולא צריך לתצפת על ילדים בגן בשביל לקבל חומר לעבוד איתו: למרבה המזל, כל פסיכולוגית חינוכית הייתה פעם ילדה בת ארבע. היא רק זקוקה ליכולת זיכרון ממוצעת מאירועים מכוננים, ולכמות סבירה של חוסן נפשי, כדי להפוך את השלב המוקדם בחייה לניסיון מקצועי.
"הגעתי לסלון וראיתי את המשפחה שלי יושבת על הרצפה עם חולצות קרועות", מספרת צונץ היום על הגרסה בת הארבע של עצמה. "אני זוכרת את עצמי מנסה להצחיק אותם, אבל זה לא עבד. אמא המשיכה לבכות". שנים לאחר מכן הבינה שבאותו ערב התחילו לשבת שבעה על זהבה, אחותה הגדולה בת העשר שחלתה בלוקמיה ונפטרה. "אף אחד לא הסביר לי כלום, שנים חיפשתי אותה. כשחזרתי ביום הראשון מכיתה א' אמרתי 'אמא, מצאתי את זהבה', אני זוכרת שראיתי בבית הספר ילדה שהייתה דומה לה, לא אמרו לי אף פעם 'היא מתה ולא תחזור'".
מנקודת מבטה המקצועית היא יודעת היום לומר מה המחיר של התנהלות הורית כזו. "ילד צריך שיסתכלו עליו, שיראו אותו, שייתנו מקום לרגשות שלו - בין אם שליליים ובין אם חיוביים. הוא חייב לבטא אותם החוצה, במעשה. קוראים לזה Acting Out, להתנהג את מה שאתה מרגיש: הם עושים את זה כי הם לא יודעים לבטא את הרגש שלהם במילים. אני ניסיתי להצחיק את ההורים שלי, באמת האמנתי שאני יכולה".
יעקובסון מוסיף שגם בסיטואציות יומיומיות לחלוטין, הערבוב בין הדמיון והמציאות של ילדים בגיל כזה - המרחב המשחקי שבו הם פועלים - הוא שלב חשוב בפיתוח היצירתיות שלהם. “כשילד אומר לחברה ‘בואי נדבר אנגלית שהבובות לא יבינו’, זו דוגמה למרחב המשחקי שהילדים בגיל הזה מוכנים להיות בו. אם תשאלי את הילדים אם הבובות באמת שומעות, הם יגידו בסוף שלא, אבל הם מוכנים לחיות במרחב כזה שלא ברור מה אמת בו ומה שקר. גם אנחנו כמבוגרים אוהבים מאוד את המרחב הזה: כל צפייה בטלוויזיה, ותגובה של צחוק או בכי בסרט עלילתי מדגימים את זה. למרחב הזה יש חשיבות גדולה, כיוון שהוא מהווה הכנה ליצירתיות רגשית ושכלית בכל המישורים בעתיד”.
אז מה הכלל הכי חשוב עם ילדים בגילים האלה?
יעקובסון: "הנה כלי מעשי: חשוב ורצוי שכל הורה יקדיש 45 דקות לפחות בשבוע למשחק חופשי עם הילד, ללא הכוונות של ההורה, ללכת עם הילד לאן שהוא רוצה. שהילד ירגיש בזמן הזה שאתה כאילו שם את הידיים שלך על הגב שלו ופשוט הולך אחריו לאן שהוא מוביל".
צונץ: "עיני הילדים נשואות אל המבוגר המשמעותי, הם ילכו אחריו באש ובמים כדי לזכות בתשומת הלב ובאהבה, ושתיהן קריטיות להישרדות שלו. בתצפית שפעם עשיתי, שמעתי אשת חינוך מסננת כלפי ילד, 'אתה כמו אחיך, כלום לא ייצא ממך'. הילד היה מכווץ כולו מבושה ואכזבה. הוא אהב אותה, ולא הבין מה לא בסדר אצלו. הוא היה מוצף ברגשות שליליים, ולצערי לא הצליח להקשיב לה, שלא לדבר על ליישם את מה שהיא לימדה. בשיחה איתה לאחר מכן, היא בכלל לא זכרה שאמרה את זה, אבל הצליחה להתחבר לרגשות שליליים שמציפים אותה בכל פעם שהילד הזה לא ציית לה. בשיחות איתה, עודדתי אותה לענות על השאלה 'ממי ילדים לומדים?' והמסקנה הייתה: ילדים לא לומדים מכאלה שלא אוהבים אותם".
זה המחזור השני של הילדים שצונץ ויעקובסון מלווים ב"חיים הסודיים". לתוכנית הם הגיעו מתוך חיבה מוקדמת לפורמט. "לא יוצא לי לצפות הרבה בטלוויזיה, אבל מדי פעם הבת שלי אומרת שאני 'חייבת לצפות' במשהו", מספרת צונץ, בעצמה אם לארבעה. "כשהיא הייתה בת 15, היא הייתה מכורה לסדרה הזו בפורמט האמריקאי וככה התחלתי לצפות בה. מיד חשבתי שהיא גאונית. הפסיכולוגיה עדיין סובלת מהילה שלילית, ויש יותר מדי הורים שצריכים לשכנע אותם שזה דבר בריא וטוב. זה עושה טוב לתחום שלנו, החשיפה בטלוויזיה של 'אחורי הקלעים' של השיקולים הפסיכולוגיים, מפחית את הרתיעה של הרבה אנשים".
4 צפייה בגלריה
החיים הסודיים של בני 4. צונץ: ''צפיתי בגרסה האמריקאית ומיד חשבתי שהיא גאונית''
(צילום: יח"צ)
הרגשתם ביקורת כלפי הבחירה שלכם ללכת לתוכנית כזו? זו לא בחירה אופיינית לפסיכולוגים שעובדים בתוך חדר סגור ובפרטיות מקסימלית.
"לצאת מהקליניקה זה לא דבר שרוב הפסיכולוגים עושים. ברגע שעשיתי הפרדה והבנתי שהתוכנית היא לא טיפול פסיכולוגי אלא הדרכה, הסכמתי. טיפול צריך את החדר, את האינטימיות. בתוכנית אנחנו מנגישים הדרכה לקהל רחב, להורים, עם הרבה מאוד מידע רלוונטי. זה מה שהכריע אצלי את הבחירה. חששתי מכך שהורים יביאו את הילדים לתוכנית על מנת להתפרסם על גבם. לשמחתי, הורים כאלו לא נבחרו. היינו מעורבים בבחירה של הילדים, והייתה לנו את זכות המילה האחרונה".
את מי לא קיבלתם?
יעקובסון: "ילדים שהרגשנו שהם עצמם או המעטפת שלהם היא לא נכונה, ילדים עם קשיים חברתיים בולטים מדי".
צונץ: "בשלבים שבהם בחרנו ילדים, הסתכלתי על הפורמט כמו קייטנה. התוכנית צולמה בחול המועד פסח, בזמן שבו מתקיימות קייטנות, והילדים היו מגיעים לימי צילום מרוכזים. רציתי לבחור ילד שיוכל ליהנות מימים כאלו, להרוויח מהחוויה ולהמשיך הלאה. ילדים עם קשיים של היפרדות מההורים, שצריכים שבועיים הסתגלות, פחות מתאימים לפורמט כזה".
קיבלתם תגובות כועסות מהורים על זה שלא קיבלתם את הילד שלהם?
"זה בעיקר תלוי אם ההורה מרוכז בעצמו או בילד. השתתפתי ב'מאסטר שף ילדים', ייעצתי שם מאחורי הקלעים, ולא פעם ראיתי כמה זה נורא. הורים דחפו ילדים - ולא משנה באיזה גיל הם. היו מצבים שהשופטים היו מדברים אליהם במטאפורות והם פשוט לא היו מבינים. היו הורים שלחצו, דחפו ורבו עם ההפקה ובעקבות כך הפורמט לא המשיך. בתוכנית הזו, לא הכנסנו ילדים עם הורים מהסוג הזה. לא רצינו שזה יהיה ממקום של משמעת וכעס. היו ילדים עם סיפורי חיים קשים בלי כוחות להתמודד איתם, הם לא נכנסו".
מה ההבדל בין זה לריאליטי? יש מצלמות ויש עריכה. טיפול וניתוח פסיכולוגי הוא משהו שאמור להיות פרטי, מעמיק ולא למטרות בידור.
"ריאליטי זה לקחת את מה שייצר לנו רייטינג, ובמקרה הזה אין את המדידה. גם מה שאנחנו עושים בתוכנית זה לא טיפול, זו הדרכת הורים. ניסינו לקחת מאפיינים של הגיל הזה, ולתת הדרכה מצולמת כמו בקורסים ובסמינרים. אם זה היה טיפול פסיכולוגי, היינו חייבים לשמור על הפרטיות, אבל זה לא המקרה. יש פה ערך לציבור, עם כל המקטרגים - אם יש הורים שזה מפעיל להם את הבטן והם ירוויחו משהו מהסיטואציות שצפו בהם, זה הכי חשוב".
פורסם לראשונה: 06:55, 21.08.20
