"שיחות עם חברים": פרק מספרה החדש של סאלי רוני

בובי ואני פגשנו לראשונה את מליסה בערב ספוקן וורד שהופענו בו יחד בעיר. בתמונה שמליסה צילמה רואים את בובי מעשנת בחוץ ואותי מחזיקה במבוכה את מפרק כף ידי השמאלי בידי הימנית, כאילו חששתי שהוא עלול לברוח. מליסה השתמשה במצלמה מקצועית גדולה והיה לה תיק מיוחד ובו הרבה עדשות שונות. היא פִּטפטה ועישנה תוך כדי הצילום. היא דיברה על ההופעה שלנו ואנחנו דיברנו על עבודתה, שהכרנו מהרשת. בסביבות חצות, כשהבר נסגר והתחיל לרדת גשם, מליסה הזמינה אותנו לביתה כדי לשתות משהו.

התיישבנו שלושתנו במושב האחורי של המונית וחגרנו חגורות בטיחות. בובי ישבה באמצע והפנתה את ראשה אל מליסה בזמן השיחה, כך שראיתי את עורפה ואת אוזנה הקטנה דמוית הכף. הסבתי את ראשי אל החלון ומליסה נתנה לנהג כתובת במונקסטאון. ברדיו אמר מישהו: שנות השמונים... פופ... קלאסיקה. אחר כך התנגן ג'ינגל. ביקור בבית זר היה בבחינת אתגר בשבילי והתרגשתי לקראתו, וכבר התחלתי להכין תשבחות והבעות פנים שיחמיאו לי.

מליסה גרה בבית לבנים אדומות שבחזיתו עץ שקמה, ובאור פנס הרחוב נראו עליו כתומים ומלאכותיים. אהבתי מאוד לבקר בבתים של אחרים, ובמיוחד בבתי אנשים מפורסמים יחסית, כמו מליסה. החלטתי לזכור הכול כדי שבהמשך אוכל לתאר זאת באוזני חברים ובובי תסכים איתי.

כשנכנסנו הסתערה עלינו בנביחות כלבת ספנייל קטנה ואדמונית. חדר הכניסה היה מואר וחמים. ליד הדלת ניצב שולחן נמוך ועליו ערימת מטבעות, מברשת שיער ושפתון בלי מכסה. מעל המדרגות היה תלוי הדפס של מודיליאני – אישה עירומה נחה. חשבתי: כל הבית הזה שלה. משפחה שלמה יכולה לגור כאן.

יש לנו אורחים, קראה מליסה לעבר המסדרון.

איש לא יצא והיא הובילה אותנו למטבח. אני זוכרת שראיתי קערת עץ כהה מלאה פירות בשלים, ושמתי לב שמעבר למטבח יש חממה ביתית. עשירים, חשבתי. באותה תקופה חשבתי כל הזמן על עשירים. הכלבה נכנסה למטבח ורִחרחה את כפות הרגליים שלנו, אבל מליסה לא התייחסה אליה אז גם אנחנו התעלמנו ממנה.

יין? שאלה מליסה. לבן או אדום?

היא מזגה אותו לכוסות ענקיות כמו קערות, והתיישבנו סביב שולחן נמוך. מליסה שאלה איך התחלנו להעלות מופעי ספוקן וורד. באותה עת היינו בסוף השנה השלישית ללימודים באוניברסיטה, אבל הופענו יחד מאז התיכון. הבחינות נגמרו. זה היה בסוף מאי.

המצלמה של מליסה הייתה מונחת על השולחן ומדי פעם היא צילמה אותנו ולִגלגה על עצמה שהיא "מכורה לעבודה". היא הדליקה סיגריה והטילה את האפר למאפרת זכוכית קיטשית. בבית לא עמד כלל ריח של עשן ותהיתי אם היא מעשנת כאן בדרך כלל.

יש לי חברות חדשות, היא אמרה.

בעלה עמד על מפתן המטבח. הוא הרים את ידו לשלום והכלבה התחילה לנבוח וליילל ולהתרוצץ במעגלים.

זאת פרנסס, אמרה מליסה. וזאת בובי. הן משוררות.

הוא הוציא בקבוק בירה מהמקרר והשתמש בשפת הדלפק כדי לפתוח אותו.

שב איתנו, אמרה מליסה.

הייתי שמח, הוא אמר, אבל כדאי שאנסה לישון קצת לפני הטיסה.

הכלבה זינקה על כיסא סמוך אליו והוא ליטף את ראשה בהיסח הדעת. הוא שאל את מליסה אם היא האכילה את הכלבה, ומליסה השיבה בשלילה. הוא הרים את הכלבה והניח לה ללקק את צווארו ואת לסתו. הוא אמר שיאכיל אותה ויצא מהמטבח.

לניק יש מחר בבוקר צילומים בקרדיף, אמרה מליסה.

רוצים לקרוא את הספר בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

ידענו שבעלה שחקן. הוא ומליסה הצטלמו יחד באירועים לעיתים קרובות, וחברים של חברים שלנו פגשו אותם. היו לו פנים גדולות ויפות, ונראה היה שהוא יכול בקלות להרים את מליסה ביד אחת ולהדוף מעריצים טורדניים.

הוא נורא גבוה, אמרה בובי.

מליסה חייכה כאילו "גבוה" זו לשון נקייה. השיחה קלחה. נקלענו לוויכוח קצר על הממשלה והכנסייה הקתולית. מליסה שאלה אם אנחנו דתיות ואמרנו שלא. היא אמרה שאירועים דתיים כמו לוויות וחתונות "מנחמים אותה, במובן המרגיע של המילה". הם קהילתיים, אמרה. זה עושה טוב לאינדיבידואליסטים נוירוטים. ולמדתי בבית ספר של מנזר, אז אני עדיין זוכרת את רוב התפילות.

גם אנחנו למדנו במנזר, אמרה בובי. זה יצר בעיות.

מליסה חייכה ואמרה: איזה למשל?

טוב, אני לסבית, אמרה בובי. ופרנסס קומוניסטית.

וגם נראה לי ששכחתי את כל התפילות, אמרתי.

סאלי רוני(צילום: GettyImages)

ישבנו ודיברנו ושתינו זמן רב מאוד. אני זוכרת שדיברנו על המשוררת פטרישה לוקווד, שכולנו הערצנו אותה, ועל מה שבובי כינתה בזלזול "פמיניזם של פערי שכר". בשלב מסוים התעייפתי והייתי קצת שיכורה. לא מצאתי שום דבר חכם להגיד ולא הצלחתי לעטות הבעות שיעידו על חוש ההומור שלי. נדמה לי שצחקתי והִנהנתי המון. מליסה אמרה שהיא עובדת על אסופת מאמרים חדשה. בובי קראה את הראשונה, אני לא.

היא לא כל כך טובה, אמרה לי מליסה. חכי שתצא השנייה.

בסביבות שלוש לפנות בוקר היא לקחה אותנו אל יחידת האירוח ואמרה שהיה נפלא להכיר אותנו וכמה היא שמחה שאנחנו נשארות לישון. כשנכנסנו למיטה לטשתי מבט בתקרה והרגשתי שיכורה מאוד. החדר הסתחרר סביבי בסיבובים קצרים, רצופים. עד שעיניי הסתגלו לסיבוב אחד, התחיל סיבוב נוסף. שאלתי את בובי אם גם היא סובלת מזה, אבל היא אמרה שלא.

היא מדהימה, נכון? אמרה בובי. מליסה.

היא מוצאת חן בעיניי, אמרתי.

שמענו את קולה במסדרון ואת צעדיה העוברים מחדר לחדר. כשהכלבה נבחה פתאום שמענו אותה צועקת, ואחר כך נשמע קולו של בעלה. בסוף נרדמנו. לא שמענו אותו יוצא.

בגיל שבע-עשרה נדרשנו לקיים נשף איסוף כספים למסיבת הסיום. הנשף נערך באולם בית הספר, עם כדור דיסקו שבור שהטיל אורות על התקרה ועל החלונות המסורגים. בובי לבשה שמלה קיצית דקיקה ונראתה לא מסורקת. היא קרנה מרוב יופי ולכן כולם התאמצו מאוד להתעלם ממנה. אמרתי לה שהשמלה שלה מוצאת חן בעיניי. היא נתנה לי לטעום מהוודקה ששתתה מבקבוק קוקה קולה, ושאלה אם שאר בית הספר נעול. בדקנו את הדלת המובילה למדרגות האחוריות וגילינו שהיא פתוחה. חדר המדרגות היה חשוך וריק מאדם. המוזיקה הרעידה את קורות הרצפה תחתינו, כמו רינגטון של מישהו אחר. בובי השקתה אותי עוד וודקה ושאלה אם אני אוהבת בנות. היה לי קל מאוד להתנהג כמו גיבורה במחיצתה. אמרתי פשוט: בטח.

לא בגדתי באמונו של איש כשהפכתי לבת הזוג של בובי. לא היו לי חברות טובות ובהפסקות הצהריים ממילא קראתי לבדי בספרייה. חיבבתי את שאר הבנות, נתתי להן להעתיק ממני את שיעורי הבית, אבל הייתי בודדה והרגשתי לא ראויה לחברוּת אמיתית. הכנתי לעצמי רשימת נקודות לשיפור עצמי. אבל כשבובי ואני התחלנו לצאת הכול השתנה. הפסיקו לבקש ממני להעתיק שיעורי בית. בהפסקות הסתובבנו יד ביד במגרש החנייה ותלמידות הסיטו את מבטיהן.

אחרי הלימודים היינו שוכבות בחדר שלה ומקשיבות למוזיקה ומפרטות את הסיבות לכך שאנחנו אוהבות זו את זו. השיחות היו ארוכות ועמוקות, והן נדמו לי גורליות כל כך, עד שהעליתי חלקים מהן על הכתב בסתר, בשעות הערב. כשבובי דיברה עליי הרגשתי שאני רואה את עצמי במראה בפעם הראשונה. ואכן התחלתי להביט במראה לעיתים קרובות. לראשונה בחיי גיליתי עניין בפניי ובגופי. שאלתי את בובי שאלות כגון: הרגליים שלי ארוכות או קצרות?

בטקס הסיום של התיכון ביצענו לראשונה קטע ספוקן וורד ביחד. כמה הורים בכו, אבל חברותינו לספסל הלימודים רק השקיפו החוצה או התלחשו. כעבור כמה חודשים, אחרי יותר משנה ביחד, בובי ואני נפרדנו.

בובי התקשרה כמעט ברגע שהאימייל הגיע.

ראית את התמונות? היא שאלה. נראה לי שאני מאוהבת בה.

החזקתי את הטלפון ביד אחת ועשיתי זום על הפרצוף של בובי ביד השנייה. התמונה הייתה באיכות גבוהה, אבל הגדלתי אותה עד כדי כך שראיתי רק פיקסלים.

אולי את פשוט מאוהבת בפרצוף שלך, אמרתי.

גם אם הפנים שלי יפות, זה לא אומר שאני נרקיסיסטית.

התעלמתי מדבריה. הייתי בעיצומו של תהליך הזום. ידעתי שמליסה כותבת לכמה אתרים ספרותיים גדולים ושעבודותיה נפוצות ברשת. היא כתבה מאמר על פרסי האוסקר, שזכה לתהודה ופורסם כל שנה מחדש, בסמיכות לטקס. לפעמים היא כתבה על אמנים מקומיים שמכרו את יצירותיהם ברחוב גראפטון שלנו או ברחובות לונדון; היא תמיד צירפה תמונות שהציגו אותם כאנושיים ומלאי "אופי". הקטנתי את התצוגה וניסיתי להביט בפניי שלי, כמו זרה שרואה אותן לראשונה באינטרנט. פניי היו עגולות ולבנות, עם גבות כמו סוגריים הפוכים ועיניים מוסטות מהמצלמה וכמעט עצומות. אפילו אני ראיתי שיש לי אופי.

החזרנו לה אימייל, כתבנו שנשמח, והיא הזמינה אותנו לארוחת ערב כדי לדבר על היצירה שלנו ולצלם עוד כמה תמונות. היא ביקשה שאעביר לה העתקים מהשירים שלנו ושלחתי לה שלושה או ארבעה מהטובים ביותר. במסווה של שיחה על מה נלבש שתינו לארוחה, בובי ואני דנו באריכות בשאלה מה תלבש היא. שכבתי בחדרי והתבוננתי בה עומדת מול המראה ומעבירה קווצות שיער לפנים ולאחור במבט ביקורתי.

אז כשאמרת שאת מאוהבת במליסה, אמרתי.

התכוונתי שנדלקתי עליה.

את יודעת שהיא נשואה.

את לא חושבת שמצאתי חן בעיניה? שאלה בובי.

היא החזיקה אחת מחולצות הכותנה הסרוקה שלי מול המראה.

מה זאת אומרת מצאת חן בעיניה? אמרתי. את רצינית או שזה סתם?

גם וגם. נראה לי שמצאתי חן בעיניה.

במובן של רומן מחוץ לנישואים?

בובי צחקה. עם אנשים אחרים בדרך כלל ידעתי לְמה להתייחס ברצינות ולמה לא, אבל עם בובי זה היה בלתי אפשרי. היא אף פעם לא נראתה רצינית לגמרי או מתלוצצת לגמרי. כתוצאה מכך סיגלתי לעצמי יכולת זֵנית לקבל כפשוטה כל אמירה שלה, מוזרה ככל שהייתה. התבוננתי בה כשפשטה את חולצתה ולבשה במקומה את החולצה הלבנה. היא קיפלה את השרוולים בקפידה.

יפה? שאלה. או נורא?

יפה. נראה טוב.

"שיחות עם חברים", סאלי רוני, תרגום: קטיה בנוביץ', מודן, 2020

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן